לו היה מדובר בשיקולים רפואיים גרידא, בהם היה צורך להעדיף את פינוי הנתבע על פני התובעת, אזי היה ממש בטענות הנתבעת. אלא שבענייננו, עסקינן בהחלטה שהתקבלה ללא קשר למצבם הרפואי של התובעת או הנתבע לנוכח הדרישה הפסולה שהתובעת תחליף בגדים, וכי בסירובה לעשות כן, העדיפו עובדי הנתבעת להסיע את הנתבע ולא את התובעת. כאמור, הנתבע לא הציב כל דרישה שהתובעת תחליף את בגדיה ולכן ההנחה המוטעית תחתיה פעלו עובדי הנתבעת אינה עולה כדי החלטה רפואית שאינה חוסה תחת חוק איסור הפליה.
- מסקנות הנהג והמנהל מטעם הנתבעת לפיהן הנתבע מתנגד לנסיעתה של התובעת ברכב בשל לבושה ה"חשוף", אף שהנתבע לא העלה טיעון זה, היו הבסיס לאי מתן השירות לתובעת. אף אם הנתבע היה מעלה טיעון זה, לא היה מקום שעובדי הנתבעת יענו לדרישה פסולה זו. משכך, עובדי הנתבעת העלו כלפי התובעת דרישה אסורה לפיה עליה להחליף את בגדיה מפאת לבוש "חשוף", סירבו לסגת מהדרישה, לא ניסו לתת כל מענה לתובעת והותירו אותה, כשהיא חולה, לשוב לביתה ולתאם בכוחות עצמה הסעה חלופית. בכך הפלתה הנתבעת את התובעת ומנעה ממנה קבלת שירות בניגוד לחוק.
- סעיף 4 לחוק למניעת הטרדה מינית, תשנ"ח 1998 קובע ש"הטרדה מינית היא כל אחד ממעשים אלה:
(5) התייחסות מבזה או משפילה המופנית לאדם ביחס למינו או למיניותו...".
- מהראיות בפניי עלה שתפקידה של הנתבעת הוא לאמת את זהותו של החולה ולהסיעו למלונית הקורונה שנקבעה על ידי פיקוד העורף ולא לברר את מצבם הרפואי של מקבלי השירות.
אלא שבפועל עובדי הנתבעת קיימו שיח ממושך עם התובעת סביב לבושה ה"חשוף", בשיחה שחלק ממנה בוצע באמצעות הרמקול בטלפון הנייד כשכל העוברים והשבים חשופים לה, כשחלק מהזמן השיח היה קולני מצד המעורבים בה. ההתייחסות ללבושה של התובעת הייתה משפילה ומבזה. בנסיבות אלה, עולה התייחסות עובדי הנתבעת לתובעת כדי הטרדה מינית כהטרדתה בסעיף 4 לחוק למניעת הטרדה מינית.
משכך, ההתייחסות ללבושה "החשוף" של התובעת הוא בגדר התייחסות מבזה למיניותה כאישה. הדרישה מהתובעת להחליף בגדים הייתה משפילה ואף מהווה הטרדה מינית.
- נוכח כל האמור לעיל אני קובעת, כי הוכח שהנתבעת נהגה כלפי התובעת בהפליה אסורה ופסולה על רקע מינה ולבושה ומנעה ממנה קבלת שירות חיוני- הסעת חולה מאומת למלונית קורונה, וכי התבטאויות עובדי הנתבעת ביחס ללבושה של התובעת עולים כדי הטרדה מינית.
- לנוכח קביעותיי לעיל, כי הנתבעת הפרה את הוראות חוק איסור הפליה ואת הוראות החוק למניעת הטרדה מינית לא מצאתי צורך לדון גם בעוולת הרשלנות לפי פקודת הנזיקין ובעוולה המנהלית-חוקתית.
שיעור הפיצוי
- התובעת עתרה לפסוק לה פיצוי בגין שני ראשי נזק, הראשון לפי החוק לאיסור הפליה בגין הדרתה מקבלת שירות חיוני והשני לפי החוק למניעת הטרדה מינית בגין ביזויה והשפלתה על בסיס מינה ומיניותה.
התובעת ביקשה לפסוק לה פיצוי בהתאם לסכום המקסימלי שנקבע בחוק; בהתאם לסעיף 5(א) לחוק איסור הפליה בסך של 66,328 ₪ ובהתאם לסעיף 6(ב) לחוק למניעת הטרדה מינית בסך 120,582 ₪.
- סעיף 5(ב) לחוק איסור הפליה, קובע "בית המשפט רשאי לפסוק בשל עוולה לפי חוק זה פיצוי שלא יעלה על 50,000 ש"ח, בלא הוכחת נזק; סכום זה יעודכן ב-16 בכל חודש, בהתאם לשיעור שינוי המדד החדש לעומת המדד הבסיסי...".
- סעיף 6(ב) לחוק למניעת הטרדה מינית קובע, כי "בית המשפט רשאי לפסוק בשל הטרדה מינית או בשל התנכלות פיצוי שלא יעלה על סך 120,000 שקלים חדשים, ובשל הטרדה מינית או בשל התנכלות שבוצעו מתוך מניע של גזענות או עוינות כלפי ציבור כאמור בסעיף 144ו' לחוק העונשין - כפל הסכום האמור, ללא הוכחת נזק ...".
- הנתבעת בסיכומיה הסבירה, כי "הגם שברור היה, כי דרישת הנתבע 2 אינה סבירה, לא כל - שכן ראויה, הרי גם, כי דובר בסיטואציה חריגה (לשון המעטה), שהיה צורך חשוב ומיידי לפתור במטרה למנוע סיכון להידבקות ולפגיעה בחיי אדם" (סעיף 12 לסיכומים). אלא שהנתבעת היא שיצרה את אותה סיטואציה חריגה. לו טרחו עובדי הנתבעת לברר עם הנתבע את פשר התנגדותו, היו מגלים שהדבר לא קשור בלבוש התובעת והיה עולה בידיהם לשכנעו, כי כשם שהתרצה לנסוע עם הנוסעת הנוספת, נוכחות התובעת לא תעלה ולא תוריד, שכן מדובר בחולים מאומתים כולם. אף אם לא היה מתרצה הנתבע להמשיך בנסיעה המשותפת עם התובעת, הרי שלא נעשה כל ניסיון להבהיר לו, כי יציאתו מהאמבולנס למרחב הציבורי מהווה הפרת של הנחיות הקורונה לפיהן עליו להימצא בבידוד על כל המשתמע מכך, וכי הוא חשוף להשלכות של ההפרה, לרבות הזמנת משטרה למקום. הנתבעת בסיכומיה הדגישה עד כמה הימים היו ימים קשים מבחינת היקף המחלה (הן החולים והן הנפטרים מהמחלה), אך עובדיה נקטו בשלוות נפש לא ברורה אל מול ההתנהלות שייחסו לנתבע. לפי עובדי הנתבעת, הנתבע הציב אולטימטום, כי לא ייסע יחד עם התובעת ואולם לא נעשה כל ניסיון מצידם להעמידו במקומו בשום היבט, לא בהסברים ולא באפשרות של סיוע במשטרת ישראל במידת הצורך לנוכח הפרת הנחיות הקורונה.
בהקשר זה אין בידי לקבל את טענות הנתבעת בסיכומיה, כי כל אחת מן האפשרויות שעמדו לרשותה (הזמנת משטרה או הודעה לנתבע שתוזמן משטרה ככלי לשינוי החלטתו, העלאת התובעת לאמבולנס והמתנה במקום עד להגעת אמבולנס נוסף) הייתה גרועה מהחלופה להמשיך בנסיעה ללא התובעת. עובדי הנתבעת כלל לא שקלו חלופות אלה בזמן אמת ולכן מדובר בהערכות בדיעבד. עובדי הנתבעת לא הציבו את הנתבע בפני עובדה מוגמרת שגם התובעת מצטרפת לנסיעה, כלל לא דיברו אל ליבו שאז היו מגלים שהוא מסרב מטעמים רפואיים חסרי משמעות, של היתכנות להחמרה במצבו הרפואי בשל חשיפה לחולה מאומת נוסף.