התובעת אומתה עם גרסאות שמסרה בתקשורת בנוגע לאירוע בהן ייחסה את הסירוב להעלותה לאמבולנס לנתבע והסבירה שהדברים הם כפי שנמסרו לה על ידי הנהג ולא מפאת ששמעה זאת מהנתבע והסבריה לא נסתרו. התובעת הוסיפה וציינה, כי הנתבע לא יצא מהרכב, וכי למעט המילה "לא", שספק אם נאמרה בקשר אליה, לא ידוע לה על קשר של הנתבע לסירוב עובדי הנתבעת להעלותה לאמבולנס (עמ' 29, שורות 9 - 31). התובעת לא ידעה לומר מה באמת קרה בין הנהג לבין הנתבע, שכן לא הייתה עדה לכך (עמ' 30, שורות 1 - 3).
- מר משה לנצ'בסקי, הנתבע, מסר בעדותו בפניי, כי אמר לנהג הנתבעת שביקש מפיקוד העורף לנסוע לבד והם הסכימו ולכן לא היה מוכן שיסעו עמו אנשים נוספים (עמ' 107 שורות 18 - 19). הנתבע ציין, כי זוגתו סבלה מבעיה רפואית והוא חשש לשלומה ולכן ביקש להתפנות למלונית קורונה. כאשר הגיע לאמבולנס ראה אישה שיושבת בתוכו. למורת רוחו ונוכח מאמצי השכנוע של הנהג הוא עלה לאמבולנס. הנתבע פירט בעדותו את חששו מנגיף הקורונה. למרות שהיה חולה מאומת, הוא חשש מנוכחות חולים אחרים לצידו ובהתאם בהגיעו למלונית התעקש לישון בחדר לבדו. לדבריו, אביו הפציר בו שלא לנסוע למלונית, אך הוא חשש פן ידביק את רעייתו ולכן התפנה למלונית. הוא לא ידע שהם בדרך לאסוף חולה נוספת ואם היה יודע זאת לא היה מסכים מלכתחילה לעלות כלל לרכב. כאשר הגיעו לכתובתה של התובעת הוא היה בטוח שהם הגיעו למלונית. הוא לא שוחח כלל עם התובעת ולא אמר לאיש דבר על לבושה. הוא ישב באמבולנס והאזין לדרשות בטלפון הנייד, הדלת נפתחה ואז הנהג שאל אותו אם הוא מוכן שתעלה עוד נוסעת והוא מצידו שב וטען שהובטח לו על ידי פיקוד העורף שיסע לבדו בהסעה. הוא לא העיר דבר לגבי לבושה של התובעת וממילא כלל לא ראה אותה.
אין לו ראיה שאנשי פיקוד העורף הבטיחו לו שיסע לבד, כי לא חשב שיש צורך להקליט את השיחה. ברשותו טלפון "כשר", והשיחות מול פיקוד העורף היו ממכשיר זה. העד הוסיף, כי "הוא [הנהג- אס"ח] הגיע, אני, חיכינו, אני חשבתי שעוד שניה מורידים אותי, הדלת נפתחת, אני חשבתי שהוא מוריד את המזוודות, פתאום המזוודה עולה, אני מסתובב ורואה מזוודה והנהג שואל אותי..." (עמ' 13, שורות 31 - 33). בהמשך ציין כי שמע צעקות, אולם שם אוזניות ולא התעניין בוויכוח (עמ' 124, שורות 13 - 14). העד זוכר שכאשר נשאל על ידי הנהג, השיב לו שהוא "מוכן לחכות עם האמבולנס פה עד שיעבור עוד אמבולנס, אני מוכן שיתנו לי איזה מקום פרטי או איזה גינה באזור שומם, משהו, להיות באיזה מקום לבד ושיקחו אותה... אני אמרתי מה אני מוכן... אני מתכוון להגיד שלא היה לי עניין שדווקא אני עכשיו אמהר למלונית..." (עמ' 124 שורה 30 עד עמ' 125 שורה 4).
- גרסתו של הנתבע משתלבת בגרסת התובעת ומשלימה אותה באופן שהנתבע לא התייחס לאופן לבושה של התובעת, אלא שבאופן שגוי סבר שנוכחות של חולים נוספים ברכב הפינוי עשויה להחמיר את מצבו הרפואי ולכן ביקש שלא לצרף נוסעים נוספים. אף שהנהג שכנע את הנתבע לנסוע עם האישה שכבר נכחה ברכב, הוא לא עשה מאמץ דומה ביחס לתובעת לנוכח ההנחה שזה קשור בלבושה של התובעת.
- מר אלכסנדר לובן, חובש ונהג האמבולנס, עובד הנתבעת, עמד בחקירתו הנגדית על גרסתו, כי נוכח התנגדותו של הנתבע והנחיות שקיבל ממנהלו, לא נותרה בידו כל ברירה אלא, למנוע את כניסת התובעת לרכב ולהמשיך בנסיעה עם הנתבע והנוסעת האחרת.
לטענתו, כאשר האמבולנס הגיע לכתובתה של התובעת אמר לו הנתבע "אם היא נוסעת... איך היא לבושה, אני לא מוכן להמשיך את הנסיעה" (עמ' 38 שורות 11 - 12). יחד עם זאת, בהמשך חקירתו הנגדית הבהיר העד, כי הוא לא ממש זוכר אם הנתבע אמר משהו אם לאו בנוגע ללבושה של התובעת והוסיף "אני לא יודע, אני לא זוכר אם הוא אמר משהו, לא אמר. אני זוכר שהוא אמר שהוא לא מוכן ויצאתי... ואז הוא יצא מהדלת האחורית מהאמבולנס והתחיל לצעוק שהוא לא ממשיך" (עמ' 39 שורות 22 - 24). התובעת והנתבע לא אישרו שהנתבע ירד מהרכב וצעק. העד לא זוכר שדרש מהתובעת להחליף בגדים, אלא התקשר למנהלו לצורך קבלת הנחיות (עמ' 39 שורות 33 - 35). למנהלו הוא מסר שיש חולה שלא מוכן להמשיך בנסיעה "בגלל שהיא נראית ככה, לבושה, שלא מוכן שהוא דתי וזה" (עמ' 40 שורה 5). העד הסביר שהיה לו חשוב להמשיך את הנסיעה, הוא היה לבוש במיגון מלא, בהתאם להנחיות באותה תקופה היה חם (חודש יולי), כאשר באותם ימים הייתה הנחיה שלא להפעיל מזגנים ברכב.