לדבריו, "אני לא התעסקתי בלבוש, לי לא אכפת לי איך מי נראה, מה נראה, איש, אישה" (עמ' 40 שורות 31 - 32). הוא התקשר למנהלו לקבל הנחיות לאחר שהנתבע ירד מהאמבולנס ומשלא נעתר לבקשתו לשוב לרכב, וזאת בניגוד לגרסת התובעת והנתבע לפיהן הלה לא יצא מהאמבולנס (עמ' 41 שורות 14 - 33; עמ' 42). העד עמד על כך שהנתבע סירב, שהתובעת תעלה לאמבולנס ואף סירב להחליף מקומות ישיבה (עמ' 43 שורות 9 - 12). העד ציין בחקירתו, כי לא עמד על מצבם הרפואי של החולים, וכי תפקידו היה להסיעם מביתם למלוניות הקורונה והוא פעל על פי הנחיות מנהלו. העד לא זכר לומר אם היה שיח בין התובעת לנתבע (עמ' 46 שורות 4-5). לדבריו, הוא זוכר את התנגדות הנתבע "אני זוכר שהגעתי למקום ישר הוא אמר שאם היא עולה אני לא ממשיך, אני שורף את הנסיעה" (עמ' 46 שורות 14 - 15). בהמשך הוסיף שהנתבע ציין בפניו "איך היא נראית, איך היא לבושה, אני לא מוכן, אני שורף את הנסיעה" (עמ' 46 שורה 16), וכי "'היא לבושה חשוף, זהו אני לא ממשיך, אני שורף, אני יוצא', התחיל לצעוק, התחיל, אם אני לא טועה להתקשר למישהו..." (עמ' 46 שורות 22 - 25). העד לא ידע להסביר מדוע התעמת עם התובעת ולא הבהיר לנתבע שדרישתו אינה לגיטימית ולא תענה בחיוב. לדבריו, הוא לא דיבר עם התובעת או עם הנתבע והתקשר לקבל הנחיות ממנהלו, שהנחה אותו להמשיך בנסיעה עם הנתבע, ללא התובעת "אותו פיניתי באותו הרגע, כי הוא מאשדוד והיא מאשקלון. הבית שלה זה 20 מטר, הבית שלו זה 27 ק"מ" (עמ' 65 שורות 18-19).
העד לא זכר אם הייתה באמבולנס חליפת מיגון שניתן היה לתת לתובעת וממילא לא חשב להציע זאת.
- ניכר בעדותו של מר לובן, כי הוא ניסה להרחיק עצמו מהאירוע, על ידי כך שהשליך האחריות על הנתבע ומנהלו. לשאלות רבות כלל לא ניתן מענה ממשי תוך שהוא מציין, כי מאז האירוע חלפו 4 שנים והוא לא זוכר את פרטיו, בכלל זה, הוא לא זכר את השיח עם הנתבע, הוא לא זכר שדרש מהתובעת להחליף בגדים, הוא לא זכר אם התובעת והנתבע שוחחו ביניהם אם לאו. התרשמתי, כי העד לא מייחס חשיבות לאירוע, וכי מנקודת מבטו הוא חובש ולכן כלשונו "חושב על דברים אחרים יותר חשובים לי" (עמ' 28 שורה 33). לגישתו של מר לובן, הוא התקשר למנהלו לקבלת הנחיות ובכך למעשה הסיר מעצמו את האחריות לפתרון הבעיה שנוצרה בשטח. ניכר, כי על שאלות שפחות היה לעד נוח להשיב עליהן מסר, כי אינו זוכר ובד בבד השיב על שאלות שהתיישבו עם גרסתו לפיה פעל כפי שפעל בשל דרישת הנתבע וההנחיות מצד מנהלו.
- העד לובן אישר שהייתה נוסעת נוספת באמבולנס בעת שהנתבע הצטרף לנסיעה. העד אישר את גרסת הנתבע, כי זה התלונן על נוכחותה של הנוסעת האחרת, "עשה פוזות, פרצוף, אבל ישב ממש ממש מאחורה והסתובב עם הפנים ככה" בכיוון אחר מאותה נוסעת (עמ' 55 שורות 12 - 13). יש בדברים אלה לחזק את גרסת הנתבע, כי ציפה להסעה ללא חולים נוספים ולכן ככל שהביע את מורת רוחו ביחס לתובעת היה הדבר בגלל עצם הצטרפותה לנסיעה ולא בקשר ללבושה.
העד לובן אישר את דברי הנתבע, כי זה לא היה שבע רצון מנוכחות הנוסעת האחרת בעת שהגיע לרכב ואולם נוכח שכנועיו התרצה והמשיך בנסיעה. הנתבע הביע את מורת רוחו גם מהצטרפות התובעת- חולה נוספת- לנסיעה, אך הנהג הניח שזה קשור ללבושה ולכן כלל לא נעשתה פניה לנתבע לשכנעו שאין ממה לחשוש שהרי הוא בעצמו חולה מאומת.
- מר ליאוניד קושניר, מנהל הנתבעת, מסר בעדותו בפניי, כי הבין מהנהג שהנתבע לא מוכן לנסוע ביחד עם התובעת בגלל לבושה והוסיף "אז אמרתי 'אולי תשימי עליך משהו, או שתחליפי משהו', כאילו לטובתה" (עמ' 67 שורות 19- 20). הוא שוחח עם הנהג, כשהשיחה מתקיימת באמצעות רמקול בטלפון הנייד ובה נמסר לו שהתובעת לבושה באופן "חשוף" ולכן העד הציע לה להחליף בגדים. לטענתו, החלפת הבגדים לא הייתה תנאי לכניסת התובעת לאמבולנס, אלא ניסיון למצוא פתרון שיאפשר להמשיך בנסיעה עם כלל החולים הרשומים לאותה הסעה. העד אישר שלא ניסה לשוחח עם הנתבע ופנה רק אל התובעת. הוא הבין שהנתבע יצא מהאמבולנס או פתח את הדלת במטרה לצאת ממנו. העד עמד על כך שהסיבה שנענה לדרישת הנתבע היא הריחוק ממקום מגוריו ללא קשר ללבושה של התובעת. העד ציין, כי השתדל לעשות את הדבר הנכון בנסיבות המורכבות שהוצגו בפניו, כך שהתובעת שנמצאת ליד ביתה תמתין לרכב פינוי אחר והנתבע שגר רחוק ימשיך בנסיעה למלונית ולא ימתין במרחב הציבורי בניגוד להנחיות הקורונה האוסרות על חולים לבוא במגע עם הציבור.
בעניין הצעת התובעת להתכסות בשקית זבל, על מנת להצטרף לנסיעה, טען העד כי הדבר לא ידוע לו והוא לא שמע על כך.
- לא מצאתי, כי העד לובן נקט בכל פעולה לפתרון הבעיה, למעט שיחת הטלפון למנהלו, וגם זאת לנוכח דרישתה של התובעת בניסיונה להביא לשינוי ההחלטה. לו היה העד עושה פעולה בסיסית ופשוטה כל כך ופונה לנתבע היה מגלה את סיבת סירובו- חששו המוטעה, כי נוכחות של חולה קורונה נוסף ברכב עשויה להחמיר את מצבו הרפואי, והיה עולה בידו לשכנעו להמשיך בנסיעה, כפי ששכנע אותו ביחס לנוסעת הראשונה.
למרבה הצער, גם פנייתה של התובעת למר קושניר לא הואילה והיא לא זכתה לכל מענה ראוי.
- עדותו של מר קושניר שופכת אור על ייחסם המזלזל והמקומם של עובדי הנתבעת בתובעת לנוכח הטענה הלא ראויה ללבוש "חשוף". בעוד בפני התובעת הוצבה דרישה בלתי מתפשרת להחלפת בגדים, הרי שעובדי הנתבעת כלל לא טרחו לפנות לנתבע בשום צורה ושיח, לא כדי לשכנעו ולא נקטו בשום אמצעי כנגדו, ככל שאכן היה מסרב שהתובעת תצטרף לנסיעה בשל לבוש "לא צנוע". מדובר בגישה בלתי נסבלת המטילה את האחריות על התובעת, אף בדיעבד, ללא כל ביקורת עצמית ולקיחת אחריות מצד עובדי הנתבעת.
כך לדברי מר קושניר "אם היא לא הייתה לובשת חשוף, לא הייתה את הבעיה הזאת בכלל" (עמ' 78 שורה 14) ואת סירוב התובעת להחליף בגדים סיכם במילים "לעשות פרנציפ" (עמ' 105 שורות 35-36), זאת תוך התעלמות מדבריה שאין לה בגדים ארוכים במזוודתה או בביתה בכלל.