לדבריו הנהג מסר לו שהתובעת לובשת גופיה והדגים "מחשוף פתוח עד אזור החזה" והוסיף, כי אינו סבור שבשתי מזוודות שהיו ברשות התובעת לא היה בגד שאינו "חשוף", ולו גופיה רגילה ולא "חשופה" כמו זו שלבשה (עמ' 104 שורות 25-29).
על האפשרות לפנות למשטרה נוכח סירוב הנתבע להמשיך בנסיעה הסביר "כל הסיטואציה הזאת לי לא הייתה נראית קיצונית עד כדי שאני אזמין משטרה" (עמ' 72 שורות 11-12), וכי לקרוא למשטרה "זה מסורבל" (עמ' 79 שורות 18-19) ולכן היה קל יותר לבוא בדרישות לא לגיטימיות כלפי התובעת להחליף בגדים ואף לסרב להעלותה לרכב מאשר לפנות לנתבע או חלילה להפעיל את המשטרה, כפי שנדרש כלפי מי שמפר את הנחיות הקורונה.
- מצאתי לקבל את גרסת התובעת שלא נסתרה ושנמצא לה גיבוי בעדות הנתבע וזאת בניגוד לגרסת נהג הנתבעת שהייתה רווית אי דיוקים והרבה לציין בה, כי אינו זוכר. בתמצית מדובר באירוע בו חולת קורונה עם תסמיני מחלה פעילים סורבה לעלות לאמבולנס מחמת לבושה ה"חשוף".
לא מצאתי כל בסיס להנחה השגויה של הנהג ובעקבותיה של מנהלו, כי סיבת סירובו של הנתבע הייתה קשורה בלבוש התובעת, אלא חששו השגוי, כי נוכחות חולים נוספים באמבולנס תחמיר את מצבו הרפואי. לא התקיים כל שיח בין הנתבע לתובעת או המנהל. היחיד שלכאורה שוחח עם הנתבע הוא הנהג, אך לא מצאתי להעדיף את עדותו, לפיה הנתבע הציב דרישה שהתובעת לא תצטרף לנסיעה בשל לבושה, על פני גרסת הנתבע והתובעת. העובדה שהנהג ומנהלו כלל לא ניסו לברר את הדברים עם הנתבע, וככל שדרישתו קשורה בלבוש התובעת, אזי לשכנעו לחזור בו מהדרישה מלמדת, ששגו ופעלו בתוך הנחה מוטעית ולא כי הדברים נאמרו על ידי הנתבע. לא הוכח שבשלב זה, שבו יוחסו לנתבע הדברים, הנתבע ראה כלל את התובעת וכיצד היא לבושה.
- התובעת והנתבע הכחישו שהנתבע ירד מהאמבולנס. גרסת הנהג לא הייתה עקבית. בתצהיר טען שלמיטב זכרונו הנתבע ירד או אמר שירד אם התובעת תעלה לרכב, וכי עמד על סירובו להימצא באמבולנס יחד עם התובעת (סעיף 9 לתצהיר הנהג) ובעדותו בפניי מסר שהנתבע "ירד. הוא עמד ככה ליד האמבולנס, אם אני לא טועה" (עמ' 56 שורה 28).
בנסיבות אלה, לא עלה בידי הנתבעת להוכיח, כי הנתבע ירד מהרכב, וכי עשה כן עקב סירובו לנסוע יחד עם התובעת מפאת לבושה ה"חשוף". בנסיבות אלה, לא הוכחה כל תרומה או סיוע מצד הנתבע לאמירות ולמעשים מצד עובדי הנתבעת כלפי התובעת.