"פורסמה לשון הרע באמצעי תקשורת, ישאו באחריות פלילית ואזרחית בשל לשון הרע, האדם שהביא את דבר לשון הרע לאמצעי התקשורת וגרם בכך לפרסומו, עורך אמצעי התקשורת ומי שהחליט בפועל על הפרסום, ובאחריות אזרחית ישא גם האחראי לאמצעי התקשורת" (ההדגשות שלי -ר.א.).
דא עקא, הוראת סעיף 11(ג) לחוק איסור לשון הרע קובעת עוד כי:
"בחוק זה -
"אמצעי תקשורת" - עתון וכן שידורי רדיו וטלויזיה הניתנים לציבור;
"עורך אמצעי תקשורת", בעתון - לרבות עורך בפועל, ובשידור - לרבות עורך התכנית שבה נעשה הפרסום;
"אחראי לאמצעי התקשורת", בעתון - המוציא לאור, ובשידורי רדיו וטלויזיה - מי שאחראי לקיומם"
(ההדגשות שלי - ר.א.).
- במילים אחרות, חוק איסור לשון הרע לא עבר התאמה להאי עידנא, ולא קבע כי מסדת הפועלת במרחב הוירטאולי מהווה "אמצעי תקשורת". החוק מגביל עצמו להטלת אחריות "מעגל שני" רק על מסדות קלאסיות מסוג עיתון, רדיו וטלוויזיה. על כן מבחינה לשונית מילולית, לא ניתן להטיל על מסדות הפועלות במרחב הווירטואלי בלבד, כגון גוגל ומטא, את אותה אחריות שניתן להטיל על המסדות הקלאסיות. בעניין זה ר': ערעור אזרחי 1726/21 בכרי נ' מגאנג'י [נבו] (2022), בפיסקה 59.
על כן סבורני כי לא ניתן להטיל על גוגל או מטא אחריות מכח הרחבה זו.
- הרחבה שניה של האחריות בהתאם לחוק איסור לשון הרע נעשית מכוח הדין הכללי, וזאת בהתאם לסעיף 7 לחוק איסור לשון הרע הקובע כי פרסום לשון הרע הוא עוולה אזרחית הכפופה להוראות מסויימות בפקודת הנזיקין [נוסח חדש].
משכך, לצד המפרסם הישיר עשויים לשאת באחריות המעוולים במשותף, ובכללם המשתף עצמו, המסייע, המצווה, המפתה, המרשה והמאשרר את המעשה הרלוונטי, וזאת בהתאם לסעיף 12 לפקודת הנזיקין הקובע:
"לעניין פקודה זו, המשתף עצמו, מסייע, מייעץ או מפתה למעשה או למחדל, שנעשו או שעומדים להיעשות על ידי זולתו, או מצווה, מרשה או מאשרר אותם, יהא חב עליהם".
בעניין זה ר' שנהר בעמ' 96, פרשת בכרי בפיסקה 59, וכן ערעור אזרחי 2362/19 פלונים נ' הרשות הפלסטינית, פסקה 11 [נבו] (2022) (להלן: "פרשת הרש"פ") שם נאמר:
"הפקודה מכירה אפוא בשורה של פעולות שנעשות בזיקה לעוולה, בעטיין יימצא מבצען כמי שחב עליהן כשם שחב עליהן המעוול העיקרי, ותוטל עליו אחריות ישירה ואישית".
עוד נקבע בפרשת הרש"פ כי סעיף 12 לפקודת הנזיקין הוא חריג בנוף דיני הנזיקין, אשר במרכזו עומדת אחריותו האישית של המעוול. לפיכך, הטלת אחריות בהתאם לסעיף 12 לפקודת הנזיקין צריכה להיעשות באופן מבוקר ומוגבל, קל וחומר ביחס לחלופת האישרור שהיא חריג לחריג, והקושי בהחלתה מתחדד עוד יותר מקום שמדובר בפיצויים עונשיים. בחלופה זו יש להשתמש באופן צר ובמקרים נדירים ביותר.
- בענייננו, החלופות הרלוונטיות הנטענות בהתאם לסעיף 12 לפקודת הנזיקין הינן חלופות המרשה והמאשרר (ר' סעיף 42 לסיכומי התובעים). היינו, הטענה היא כי משסירבו גוגל ומטא להסיר את הפירסומים מהמסדות שבבעלותן, בהתאם לבקשת התובעים, הרי שהן אישרו ואישררו את פירסומם, ומשכך מתגבשת כלפיהן עילה בהתאם לחוק איסור לשון הרע.
התובעים טענו גם לקיומן של החלופות האחרות המפורטות בסעיף 12 לפקודת הנזיקין. ואולם, בעניין ערעור אזרחי 3024/10 ויינר נ' מויאל [נבו] (2013), בפיסקה 27 לפסק הדין של כב' השופטת א' חיות נקבע כי: