"לכלל המטיל אחריות על ספקי-שירות ברשת עלול להיות "אפקט מצנן". אפקט זה נובע קודם-כל מן התמריץ שיוצרת האחריות המשפטית להפעלתה של צנזורה עצמית. כאשר ספקי-השירות צפויים לחוב בגין הודעות המועברות דרכם, הם יבקשו להגביל באופן ניכר את המסרים והתכנים אשר ניתן יהיה להעביר באמצעות השירות. כלל המטיל אחריות על ספקי-השירותים למיניהם מחייב מעקב מתמשך אחר המשתמשים ברשת וכן עיון וסינון המידע שהם מבקשים להפיץ. מעקב זה עשוי להגביל בסופו של דבר את חופש הגישה של הציבור למידע....אחריות משפטית עלולה לעודד ספקי שירות ליטול חלק פעיל יותר בבחירת המידע שיופיע ברשת ובעריכתו. כמו-כן צפויים ספקי- השירות למנוע גישה למקורות מידע בלתי ידועים או שלא הוסכמו מראש, ולצמצם או לבטל את השירותים האינטראקטיביים, שכן הללו כרוכים בסיכון. כלל המטיל אחריות על ספקי-שירותים יגביל אפוא לא רק את גישת הציבור למידע, אלא גם את נגישותם של אמצעי ביטוי ובימות הפתוחות למשתתפים מן הציבור הרחב. כלל משפטי כזה מעודד התקשרות עם ספקי תוכן מקצועיים אשר ביכולתם לשאת באחריות לתוכן אותו הם מספקים. במילים אחרות: התוצאה של הטלת אחריות על ספקים עלולה להיות צינון השיח הציבורי המבוזר".
האם הפרו גוגל ומטא את חובת הזהירות כלפי התובעים?
- אין ספק, כי המסדת מהווה האמצעי המונע היעיל והטוב ביותר להסרת פירסומו של פירסום פוגעני. למעשה, המסדת היא היחידה שאוחזת בכח להסיר את הפירסום. בהינתן כך, עליה לנקוט באמצעים סבירים בנוגע לפירסום מעוול, תוך נטילה בחשבון של האינטרסים המבוארים לעיל:
"חובתו של המזיק היא לנקוט אמצעי זהירות סבירים, ואחריותו מתגבשת, רק אם לא נקט אמצעים אלה. סבירותם של אמצעי הזהירות נקבעת על-פי אמות מידה אובייקטיביות, המגולמות באמירה, כי על המזיק לנהוג, כפי שאדם סביר היה נוהג בנסיבות העניין. אדם סביר זה אינו אלא בית המשפט, אשר צריך לקבוע את רמת הזהירות הראויה. רמת זהירות זו נקבעת על-פי שיקולים של מדיניות משפטית. השאלה אינה, מהו האמצעי שמבחינה פיסית מונע נזק, אלא השאלה היא, מהו האמצעי שיש לדרוש כי ינקטו אותו בנסיבות העניין. על בית המשפט לאזן בין האינטרס של הפרט הניזוק לביטחונו האישי, לבין האינטרס של המזיק לחופש פעולה, וכל זה על רקע האינטרס הציבורי בהמשכה או בהפסקתה של אותה פעילות. על בית המשפט להתחשב בסכנה ובגודלה. עליו להתחשב בחשיבותה החברתית של הפעולה. עליו לשקול את האמצעים הדרושים למניעתה.... על בית המשפט להציב זה כנגד זה "את התועלת המופקת מן המעשה או המחדל מול המשאבים והאמצעים הדרושים כדי למנוע את הסיכון" (השופט שמגר בקשות עירייה אחרות 343/74 [10], בעמ' 158). נמצא, כי אמצעי הזהירות הנדרשים אינם גורם קבוע, אלא הם גורם, המשתנה על פי הנסיבות. הם חייבים לעמוד ביחס מתאים לסיכון שנוצר. הביטוי "בטוח" כמו הביטוי "מסוכן" הם ביטויים יחסיים, המשתנים בהתאם לאופיו של גורם הסכנה, של הניזוק ושל האמצעים למניעת הסכנה. ביצוע החובה, כמו קיומה, אינו עניין טכני, אלא מהווה "שיקול משפטי" במקבילית הכוחות, המורכבת מהאינטרסים של הצדדים הפוטנציאליים ומצורכי החברה" (פרשת ועקנין הנ"ל בעמ' 131-132).
- לצורך התמודדות עם פירסומים פוגעניים, יצרו המסדות את כלי ההודעה וההסרה. בהתאם לכלי זה, מסדת המקבלת בקשה להסרת פירסום פוגעני מהנפגע רשאית להסירו, לאחר בחינתו.
המבחן אותו פיתחה הפסיקה לצורך בחינת שיקול הדעת של המסדת בנוגע להחלטת ההסרה או אי ההסרה, הינו מבחן השקר הברור, או אי החוקיות הגלויה. בהתאם למבחן זה, מוטלת חובה על מסדת להסיר פירסום ללא צו שיפוטי, כאשר "הפירסום פוגע ואסור באופן חד משמעי על פניו" [(תיק אזרחי (שלום כ"ס) 7830/00 בורוכוב נ' פורן [נבו] (14.7.2002)]: