המערערים, בתשובתם לטיעוני המשיבה, חוזרים על טענותיהם בהודעת הערעור ודוחים את טענות המשיבה. לעמדתם, הוראת סעיף 15.14 להסכם הממון ברורה ואינה ניתנת לפרשנות: היא עוסקת בסיטואציה בה האיש ילך לעולמו במהלך החיים המשותפים וקובעת שאז תעבור הבעלות המלאה בדירת ההשקעה למשיבה כשהתייחסות זו "תגבר על כל הוראות צוואה". משכך, אין מדובר במתנה חלקית שניתנה בחיים. העובדה שיש סעיפים אחרים בהסכם הממון אליהם מפנה המשיבה ולפיהם בחלוף השנים, רוכשת המשיבה זכויות בדירת ההשקעה, אינה רלוונטית למקרה שלנו בו לאור תקופת הנישואין הקצרה של 25 ימים יש תחולה לסעיפים 15.14 ו-15.19 להסכם וברור שמדובר בהוראה הורשתית גרידא. כך גם לגבי רישום הערת אזהרה, שכלל לא רלוונטית לסיטואציה במקרה דנן לגביה חלים רק הוראות סעיפים 15.14 ו-15.19 להסכם הממון. פסהעברת מקום דיון שניתן בעניין נחשון אינו מסייע למשיבה אלא ההיפך מכך. בפסהעברת מקום דיון נקבע, כי יש להבדיל בין מתנה שניתנת לאלתר (שמותרת ואינה נוגדת את סעיף 8(ב) לחוק הירושה) לבין מתנה שניתנת לאחר מותו של הנותן (שאינה מותרת) ובמקרה שלנו אין כל ספק מלשון הוראת סעיף 15.14 כי מדובר בהענקה לאחר מיתה. לטענת המערערים, המשיבה בטיעוניה לא התמודדה עם ההלכה שנפסקה בבערעור מיסים 7468/11 פלוני נ' אלמוני (פורסם בנבו, 3.7.12. להלן: עניין פלוני) לפיה לא ניתן לכלול בהסכם ממון הוראה "הורשתית" של נכס שתחול לאחר פטירת בן הזוג וגם לא עם פסיקת הרכב זה שניתנה בערעור משפחה 31306-01-19 פלוני ואח' נ' פלונית (פורסם בנבו, 5.2.20) שעסק במקרה אחר של הענקת זכויות לעת פטירה בהסכם ממון.
לאחר בחינת טענות הצדדים והאסמכתאות שהביאו סבורני כי הדין עם המערערים.
שאלת היחס בין הסכמי ממון לסעיף 8 לחוק הירושה זכתה להתייחסות בפסיקת ביהמ”ש העליון. בית משפט העליון קבע, כי הוראה בהסכם ממון אשר קובעת את היקפם של נכסי העיזבון כשרה היא; בעוד שהוראות אשר נוגעות לאופן חלוקת העיזבון סותרות את סעיף 8 לחוק ודינן בטלות. על הבחנה זו עמד השופט הנדל בעניין פלוני:
"יש להבחין בין עריכת הסדר לאיזון משאבים לבין בדיקת עזבונו של בן הזוג שנפטר. אלו הן שתי בדיקות נפרדות. שאלה אחת היא מה היקף הנכסים המצויים בעיזבון. שאלה אחרת היא אופן חלוקת העיזבון לאחר תחימת היקפו. לשון אחר - מהו תוכן העיזבון לעומת מיהו הנהנה ממנו. חוק יחסי ממון עניינו השאלה הראשונה של הגדרת היקף העיזבון. חוק הירושה עוסק בסוגיה השנייה שעניינה חלוקת העיזבון. את שני החוקים האמורים יש להפעיל באופן ששואף ליצירת הרמוניה ביניהם. המטרות והתכליות של שני החוקים אינן חופפות אלו את אלו. כמובן, עניינם של שני החוקים הוא עשיית צדק בחלוקת נכסים. אולם בעוד חוק יחסי ממון קובע כללים לחלוקת הרכוש לנוכח החיים המשותפים של שני בני הזוג על ציר זמן הנישואין עד לפקיעתם, דיני הירושה מתמקדים בנקודת רגע המוות של אחד מבני הזוג תוך קביעת כללים, לצד הכרה באוטונומיה בהיקף זה או אחר של המוריש" (שם, בפסקה 4 לפסה"ד).