בית המשפט המחוזי בחיפה
ת"א 34121-06-23 עטר נ' קרסו
תיק חיצוני:
לפני כבוד השופט אחסאן כנעאן
תובעים
דייוויד עטר
ע"י עוה"ד משה פרץ
נגד
נתבעים חנה קרסו
ע"י עוה"ד מוטי כהן
פסק דין
בבעלות סול זיו (בן ברוך) ז"ל (להלן: "המנוחה") הייתה דירת מגורים בחיפה, שהפכה להיות במוקד התביעה שלפני. התובע נכדה של המנוחה והנתבעת בתה, חלוקים ביניהם בשאלה בבעלות מי הדירה צריכה להיות: האם בבעלות הנכד שטוען כי קיבל אותה במתנה, בעוד המנוחה הייתה בחיים, או שמא בבעלות הבת שירשה את הדירה על פי צוואה שערכה המנוחה? עיקר המחלוקת בתיק נוגעת לשאלה האם הייתה עסקת מתנה; ואם אכן ניתנה מתנה, האם המנוחה נתנה מתנה זו מרצון טוב וחופשי, שלא בתנאי עושק.
רקע וטענות הצדדים:
1. לפני תביעה למתן סעד הצהרתי, לפיו התבקשתי להצהיר כי זכות הבעלות בדירה, הנמצאת ברחוב יד לבנים 14 בחיפה, הידועה כחלקה 11 בגוש 12485 (להלן: "הדירה"), היא לתובע על פי הסכם מתנה נטען מיום 21.11.13 (להלן: "הסכם המתנה"), במסגרתו הוענקו מלוא הזכויות לתובע. הדירה רשומה כיום על שם הנתבעת, מכוח צוואה שערכה המנוחה בשנת 2004, שאין חולק לגבי תקפותה.
המנוחה הייתה בזמן הרלוונטי רשמוה כבעלת הדירה בשלמות. על פי הנטען בכתב התביעה, ביום 6.6.23 נודע לתובע לראשונה, שביום 19.4.23 נרשמו על שם הנתבעת מלוא הזכויות בדירה, על פי צוואה שערכה המנוחה. לאחר בדיקה שנעשתה התברר לתובע, כי ביום 18.4.23 ניתן על ידי הרשם לענייני ירושה בחיפה, לבקשת הנתבעת, צו לקיום צוואתה של המנוחה מיום 10.8.04. על פי הצוואה, המנוחה ציוותה את עיקר נכסיה לשניים מתוך ארבעת ילדיה: לבנה משה ז"ל שנפטר לפני המנוחה ולנתבעת. עוד ציוותה המנוחה, כי היה ובנה משה ז"ל ילך לעולמו לפניה, את חלקיו בצוואה ירשו הילדים של הנתבעת בחלקים שווים.
בכתב התביעה נטען עוד, כי המנוחה לא הורישה דבר לבתה יפה ז"ל (להלן: "יפה ז"ל")-אמו של התובע- על רקע סכסוך שהיה בעבר בין השתיים. עם זאת, בשנת 2012 הקשר בין המנוחה ליפה ז"ל התחדש ביוזמת המנוחה, והיחסים בין המנוחה ליפה ז"ל וילדיה, שבו והחלו להתהדק. באותה עת, המנוחה ומשה ז"ל התגוררו בלונדון, אך ביום 24.5.13 משה ז"ל הלך לבית עולמו, הוא הובא לקבורה בארץ ישראל, ומי שדאג לסידורי הבאת גופתו והבאת המנוחה ארצה, היה התובע.
2. בכתב התביעה נטען, כי בעת שהותה בארץ, המנוחה הייתה סיעודית והתגוררה תחילה בדירתו של התובע בתל אביב. עוד נטען, כי לאחר קבורתו של משה ז"ל, ישבו על מותו שבעה בבית מגוריה של הנתבעת ולאחר השבעה, המנוחה נשארה להתגורר בבית הנתבעת. זמן קצר לאחר מכן-חודש לערך-המנוחה והנתבעת הסתכסכו, בשל מריבה בין המנוחה לבין אחת מבנותיה של הנתבעת, ובעקבות סכסוך זה, הנתבעת סילקה את המנוחה מבית מגוריה. או אז, נשלח לבית המגורים של הנתבעת אמבולנס, כדי להעביר את המנוחה לבית המגורים של הגרוש של הנתבעת, מר דוד קרסו. במקביל, התובע ויפה ז"ל, דאגו לסדר ולנקות עבור המנוחה את הדירה שהייתה ריקה משך שנים, וכן לתכולה חיונית כמו מיטה מעמותת "יד שרה" ומתקן הרמה, ולאחר השלמת המלאכה, המנוחה עברה להתגורר בדירה, וטופלה ע"י התובע וע"י יפה ז"ל, שהתגוררה אתה, והם דאגו לכל צרכיה.
3. בחודש פברואר 2014, המנוחה שבה למקום מגוריה בלונדון בליווי אמו של התובע יפה ז"ל, והיא טופלה על ידי יפה ז"ל, שהתייצבה בלונדון חדשות לבקרים לתקופות ממושכות. בכתב התביעה נטען, כי על רקע שינוי הנסיבות ביחסים המשפחתיים, בעת שהייתה המנוחה במדינת ישראל, התחייבה לתת לתובע, מרצונה החופשי ובאופן בלתי חוזר, את מלוא הזכויות בדירה במתנה גמורה ולאלתר. נטען בכתב התביעה, כי בד בבד עם החתימה על הסכם המתנה, המנוחה חתמה על יפוי כוח בלתי חוזר ותצהיר לפיו העניקה לתובע, את כל הזכויות בדירה, וזאת על פי בחירתה ורצונה החופשי, ובסמוך לאחר מכן דווחה עסקת המתנה לרשויות מיסוי מקרקעין. אמנם בתקופה זו, המנוחה הייתה במצב סיעודי, במובן זה שלא יכלה לבצע פעולות יום יום שגרתיות בכוחות עצמה, אך בכל הזמנים הרלוונטיים לתביעה, ובעיקר במועד החתימה על הסכם המתנה, הייתה המנוחה צלולה לחלוטין, דעתנית, התמצאה בכל עניינה ולא נשללה ממנה היכולת לקבל בעצמה החלטות משפטיות. כמו כן, המנוחה חתמה על הסכם המתנה, תצהיר מתנה וייפוי כוח בלתי חוזר בפני עורך דין, לאחר שהתקיימה עם המנוחה פגישה ובוצע בירור ישיר ובלתי אמצעי אודות מצבה, רצונה החופשי והחלטתה לתת לתובע את הזכויות בדירה במתנה.
4. בפתח כתב ההגנה נטען, כי התביעה הוגשה שלא כדין, שכן היה על התובע להפנות את תביעתו כנגד עיזבונה של המנוחה ולא כנגד היורשת הנתבעת באופן אישי, שכן האחרונה, אינה האישיות המשפטיות הרלוונטית וכבר מהטעם הזה יש לדחות על הסף את התביעה.
בנוסף נטען שהמנוחה לא הייתה כשירה מבחינה רפואית וקוגניטיבית בעת חתימה על הסכם המתנה. המנוחה הייתה באותה עת בת 79, דמנטית, הסובלת ממחלת אלצהיימר, חולנית עם רקע מחלת כליות כרונית, סכרת, לחץ דם גבוה, אינה מתמצאת בזמן ובמקום ומתקשה מלבטא את רצונותיה. בנוסף, המנוחה לא ידעה קרוא וכתוב.
עוד נטען על ידי הנתבעת, כי המנוחה הוחתמה על הסכם המתנה על ידי עורך דין זר, מטעמו של התובע, אותו המנוחה לא הכירה, וזאת מקום בו המנוחה במשך כל חייה לוותה על ידי עורך דין קבוע – עורך דין רענן רון ז"ל-עליו סמכה בעיניים עצומות. על מערכת היחסים המיוחדת בין השניים, תעיד הצוואה עליה חתמה המנוחה, לפיה ציוותה לנכדיו של עו"ד רענן רון, חלק מעיזבונה. לכן, טוענת הנתבעת כי המנוחה לא הייתה כשרה לחתום על הסכם המתנה, והיא הייתה נעדרת גמירות דעת לבצע את העסקה.
5. במסגרת כתב ההגנה, הנתבעת מפרטת ביתר פירוט את ההיסטוריה הרפואית של המנוחה בטרם חתימה על הסכם המתנה, ואת הסממנים לאי כשירותה בעת החתימה. בנוסף נטען כי בין המנוחה לבין יפה ז"ל היו סכסוכים, ומערכת היחסים הייתה סבוכה וקרירה מאוד. הסכסוך היה על רקע העובדה כי יפה ז"ל נקלעה לחובות, וביקשה למכור את דירתה למנוחה. לאחר מכר הדירה של יפה ז"ל והעברת הזכויות בה על שם המנוחה, דרשה יפה ז"ל להחזיר לידיה את הדירה, וזאת בזמן שלא היה בידה כסף לשלם בעבור אותה דירה. עוד מכחישה הנתבעת, כי היחסים בין המנוחה ליפה ז"ל היו במגמת שיפור כפי שתואר בכתב התביעה, ולטענתה מדובר בטענה מן הפה אל החוץ. הנתבעת טוענת בנוסף, כי התובע לא רשם את זכויותיו בדירה, ולכן על פי הדין הדבר משמיט את זכותו להירשם בהתאם לסעיף 9 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין").
6. עוד נטען כי התובע הוא נתבע סדרתי בבתי משפט השונים, הן במישור האזרחי והן במישור הפלילי, וכנגדו, נפתחו מספר תיקים בשנים 2012-2013, אשר עניינם פינוי מושכר מהדירות אותם שכר. מכאן עולה השאלה, מדוע לא עבר הנתבע להתגורר בדירה שלטענתו קיבל מהמנוחה במתנה? התובע לא עשה מנהג בעלים בדירה, לאחר שנחתם הסכם המתנה הנטען, לא עבר להתגורר בה, ולא שילם חשבונות.
במסגרת כתב ההגנה, הכחישה הנתבעת כי המנוחה חתמה על מסמכי עסקת המתנה, והעלתה תמיהה מדוע נמנע התובע מלצרף תצהיר מטעמו של עורך הדין, בפניו נחתם הסכם המתנה אשר יבהיר באלו נסיבות, איפה, בנוכחות של מי ועל ידי מי נחתם ההסכם.
7. ביום 5.11.24, נשמעו עדויות הצדדים כאשר מטעם התובע העיד עו"ד שי כהן, התובע בעצמו, ואחותו גב' אלינור עטר. מטעם הנתבעת העידו הנתבעת בעצמה ועו"ד עופר רון.
הכרעה ודיון:
8. לאחר ששקלתי טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי דין התביעה להידחות.
בטרם אפרט את נימוקי אציין תחילה, כי בניגוד לטענת הנתבעת, המיקום המשפטי של הסוגיה אינו בסעיף 9 לחוק המקרקעין העוסק בעסקאות נוגדות. הנתבעת לא קיבלה זכויות בדירה עקב עסקה במקרקעין אלא בעקבות צוואה שזיכתה אותה בדירה. על רקע זה השאלה המתבקשת בענייננו היא האם הוכיח התובע כי נעשתה עסקת מתנה, המזכה אותו בדירה? שאלה זו אמורה להיבחן לאור הוראות סעיף 8 לחוק המקרקעין. הוראה נוספת הדרושה לצורך הכרעה בפלוגתות נשוא התביעה, זאת במידה ויוכח כי נכרת הסכם מתנה בין המנוחה לבין התובע, היא הוראת סעיף 18 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 העוסקת בפגם בכריתה עקב עושק.
הסכם מתנה?
9. לכתב התביעה צירף התובע העתק מהסכם המתנה הנטען. דא עקא, התובע, מסיבות השמורות עמו, לא צירף אותו הסכם לראיות שהוגשו מטעמו. למעט עדויות של המצהירים, אליהן אתייחס להלן, לא הובאו במסגרת הגשת המוצגים, ראיות בכתב כלשהן להוכחת הסכם המתנה. גם הדיווח לרשויות המיסים על הסכם המתנה או אישורים על תשלום מיסים, שצורפו לכתב התביעה, לא הובאו כראיה.
ההלכה הפסוקה קבעה, כי נקודת הפתיחה בתביעות לאכיפת עסקה במקרקעין היא שעל התובע להציג את ההסכם עליו מתבססת העסקה, זאת נוכח דרישת הכתב הקבועה בסעיף 8 לחוק המקרקעין (ראו: ע"א 7119/08 חיימי נ' שמיר [פורסם בנבו] [6.9.2010]). באותו עניין הקונים, שביקשו לאכוף עסקת מכר, לא הציגו את הסכם המכר, מאחר וזה לא היה בידיהם. הטעם לכך שכאשר בוצעה העסקה ההסכם נותר בידי עורך הדין שערך את העסקה. לכן נקבע כי נקודת המוצא "מציבה בפני המשיבים קושי לא מבוטל בבואם לבסס את עילת התביעה, בייחוד נוכח דרישת הכתב המהותית הקבועה בסעיף 8 לחוק המקרקעין". עם זאת, נפסק באותו מקרה כי "אין מדובר במשוכה בלתי עבירה במובן זה שהצגת ההסכם הכתוב איננה תנאי בלעדיו אין להוכחת קיומו. כך למשל מקום שיעלה בידי התובע להראות כי הסכם בכתב נוצר ונכרת אך אבד או שאין בידי התובע להציגו מסיבות שונות שאינן בשליטתו, כי אז יוכל התובע להוכיח בראיות משניות אף את תוכנו של ההסכם הכתוב ותביעתו לא תיכשל אך בשל העובדה שהמסמך גופו אינו מצוי בידיו". על סמך בחינת הראיות באותו עניין הגיע בית משפט למסקנה כי נכרת הסכם בכתב.
בענייננו ההסכם כאמור לא צורף לראיות, ןמוכן אני להניח כי הדבר נעשה בתום לב, עקב טעות פרוצדוראלית של התובע או בא כוחו. כך או כך, לא מדובר בנסיבות שאינן בשליטת התובע. אולם בהתעלם מהתנהלות זו, גם אם היה ההסכם מצורף לראיות התובע, לא הוכח כדבעי כי המנוחה חתמה על הסכם מתנה. להלן אפרט.
10. התובע בתצהירו הצהיר לגבי נסיבות חתימת ההסכם כדלקמן:
לצורך הוכחת טענתו בדבר חתימת המנוחה על הסכם המתנה הובא לעדות עו"ד שי כהן. לגבי עו"ד ירון נח נטען כי הוא נמצא בחו"ל (בקפריסין) והוא לא הובא לעדות. בתצהירו של עו"ד שי כהן הצהיר כדלקמן:
11. בתצהיר עדות ראשית של עו"ד שי כהן לא הצהיר במפורש, כי המנוחה חתמה לפניו, אך למקרא התצהיר עובדה זו עומעמה, והרשום כאילו החתימה נעשתה בפניו, זאת נוכח הצהרת התובע כי המנוחה הוחתמה על ידי עורכי הדין. אולם מחקירתו הנגדית עלה, כי עו"ד כהן נפגש פעם אחת עם המנוחה במשותף עם עו"ד ירון נח, אולם לטענתו החתימה על הסכם המתנה על ידי המנוחה הייתה בפגישה אחרת ומאוחרת יותר, בה נכח רק עו"ד ירון נח לבדו. עוד מסר, כי מי שאישר את חתימת המנוחה על הסכם המתנה היה עו"ד ירון נח. עולה אם כן, כי עדותו של עו"ד שי כהן כמו עדות התובע, לפיה המנוחה חתמה על הסכם מתנה, היא עדות מפי השמועה. לא זו אף זו, עו"ד שי כהן לא מצא לנכון לגלות כבר בתצהירו, כי התקיימו עם המנוחה שתי פגישות, כאשר בפגישה הקריטית לענייננו, בה נטען כי המנוחה חתמה על הסכם המתנה, הוא לא נכח וזו התקיימה על פי הנטען רק עם עו"ד ירון נח.
וכך העיד לפני עו"ד שי כהן בעמ' 8:
ובהמשך באותו עמוד:
אי גילוי עובדה חשובה זו בפני בית המשפט, פוגמת במהימנות גרסתו של עו"ד כהן, באשר למידת צלילותה של המנוחה או למידת נכונותה באותה שלב לתת את המתנה מרצונה הטוב והחופשי. עוד לא ברור לבית המשפט, מדוע עו"ד כהן לא מצא לנכון לקבל תעודה רפואית המאשרת, כי המנוחה צלולה ומסוגלת להבין על מה היא חותמת. במקום זאת עו"ד כהן מסר, כי הוא נסמך בעניין זה על ניסיונו. אולם בנסיבות בהן המנוחה הייתה במצב סעודי מורכב, מן הראוי היה כי עורכי הדין יבקשו אישור רופאי בנוגע למצבה הקוגניטיבי.
12. התובע חזר לפני על עדותו, לפיה הוא לא היה נוכח בזמן חתימת המנוחה על הסכם המתנה. עוד טען בעדותו לפני, כי עו"ד ירון נוח, שנטען כי החתים את המנוחה על הסכם המתנה, היה פעמיים (עמ' 29 ש' 17). עדות התובע היא בניגוד לאמור בתצהיר, שם העיד על פגישה אחת שנערכה בין עורכי הדין למנוחה, לצורך חתימה על הסכם המתנה, כאשר שניהם החתימו את המנוחה. עולה הרושם, כי התובע התאים את עדותו לעדות עו"ד שי, שהעיד כעד תביעה ראשון, והתובע נכח במהלך עדותו, שמע אותה והעיד אחריו. כמו כן, בתצהיר עדות ראשית לא ציין התובע כי הייתה פגישה שנייה, שבמהלכה נכח רק עו"ד ירון נח והוא זה שהחתים אותה. כשנשאל מדוע לא פירט זאת בתצהירו, השיב כי הוא לא נכנס לפרטים, והוא ציין את הנסיבות בקווים כלליים (עמ' 29 ש' 29-30). עדות זו אינה מקובלת עליי. מדובר במחלוקת בעניין קרדינאלי, והמחלוקת לגבי נסיבות ההחתמה היא לב ליבו של התיק. לכן אינני מקבל את הסברי התובע לסתירות שהתגלו.
13. עוד מצאתי שיש לזקוף לחובת התובע, את אי הבאת עו"ד ירון נח לעדות. עו"ד שי כהן מסר בעדותו כי עו"ד ירון נח נמצא כבר כמה שנים בקפריסין (עמ' 6 ש' 11). אולם לדעתי נסיבות אלו אינן מונעות את זימונו. מדובר במדינה הנמצאת במרחק טיסה קצר. הבאתו לעדות אינו כרוך בהוצאות מכבידות במיוחד. בשים לב לכל אלה לא נותר לי אלא ללכת בהתאם לחזקה, שאילו הובא לעדות הוא היה מעיד לחובת התובע (ראו: ע"א 548/78 אלמונית נ. פלוני, פ"ד לה(1) 736, 760 (1980); ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ. טלקאר בע"מ, פ"ד מד (4) 595, 602 – 603 (1990)).
הבאת עו"ד נח לעדות הייתה קריטית בנסיבות העניין, לא רק מפאת מצבה הגופני של המנוחה כפי שעלה מהראיות. עלה מהראיות, ועל כך לא הייתה מחלוקת, כי המנוחה לא ידעה קרוא וכתוב. התובע נשאל האם המנוחה ידעה לקרוא ולכתוב ועל כך השיב בהתחלה מגוון תשובות סותרות המכסות את כל האפשרויות: "היא לא ידעה לקרוא ולכתוב, היא ידעה לקרוא ולכתוב אני לא יודע אם ידעה לקרוא ולכתוב" (עמ' 31 ש' 13). בהמשך כשנשאל שוב הפעם השיב: "היא לא ידעה, היא לא ידעה, אני לא זוכר" (עמ' 18 ש' 16). עו"ד עופר רון העיד, כי לפי מיטב זכרונו המנוחה לא ידעה לקרוא או לכתוב (עמ' 47 ש' 1-3). אני מאמין לעדות עו"ד רון, שהיה עד אמין ולא נפלו בעדותו סתירות. לעומת זאת, עדות התובע בעניין זה הייתה מפותלת, וניכר כי הוא ניסה להסתיר עובדה זו. לא הוכח בשום דרך, מטעם מי מעורכי הדין, כי ההסכם והתצהיר הוקראו למנוחה או הוסברו לה בטרם חתמה עליהם כפי שנטען.
ביטול מחמת עושק:
15. מחלוקת נוספת הנטושה בין הצדדים נוגעת לשאלה, שבידה ויוכח כי המנוחה חתמה על הסכם מתנה, האם המנוחה כרתה הסכם המתנה עקב ניצול מצוקה או חולשה של המנוחה, ובנסיבות המקימות עילה בידי היורשת של המנוחה, לבטל את ההסכם מחמת עושק?
סעיף 18 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים"), העוסק בביטול הסכם מחמת עושק קובע:
"מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר נסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, רשאי לבטל את החוזה."
עילת העושק מושתת על שלושה אדנים:
א. מצב העשוק;
ב. התנהגות העושק;
ג. תנאי החוזה שנוצרו כתוצאה מהניצול גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל.
(ראו: ע"א 2041/05 מחקשווילי נ' מיכקשווילי [פורסם בנבו, 19.11.2007] להלן: "עניין מחקשווילי").
16. בעניין מחקשווילי נפסק, כי היסודות הנ"ל שלובים זה בזה, וקיימת ביניהם תלות הדדית במובן זה, שככל שמתקיים אחד היסודות באופן מובהק יותר תטה הכף למסקנה שמתקיימים היסודות האחרים (ראו גם: ע"א 403/80 סאסי נ' קיקאון, פ"ד לו(1) 762,769 (1981)). היסוד השלישי, בנוגע לאי סבירות תנאי ההסכם, הוא יסוד אובייקטיבי ומחייב בירור מה הוא "מקובל" מהי "מידה בלתי סבירה" (ראו: עניין מחקשוויל לעיל בפסקה 13). נשאלת השאלה כיצד בוחנים יסוד בעסקת מתנה? דעתו של פרופ' פרידמן היא שבעסקאות מתנה בהיקף נכבד היסוד השלישי מתקיים מאליו (ראו: ד' פרידמן ונ' כהן חוזים (כרך ב', 1992) עמ' 1003). עם זאת, מלומדים שונים היו חלוקים בשאלה האם ניתן לבחון עסקת מתנה במשקפי סעיף 18 לחוק החוזים. בעניין מחקשווילי נקבע כי ניתן להחיל על הסכמים מסוג זה את הוראות סעיף 18 לחוק החוזים, כאשר במקרה כזה עובר "נטל הראיה, אם לא נטל השכנוע...להראות כי חרף אותו נתון פתיחה, עדיין במקרה הספציפי שמדובר בו, התנאים סבירים".
17. בטרם חקיקת חוק החוזים שלטה בכיפה הדוקטרינה של "השפעה בלתי הוגנת" (Undue Influence) שנקלטה בשיטת המשפט שלנו מהמשפט המקובל. עם זאת, השימוש בעילה זו הופסק בהקשר החוזי עם חקיקת חוק החוזים (עד לפסק דין מלון עדן אליו נתייחס להלן), אם כי לדוקטרינה זו יש עדיין אחיזה במשפט הישראלי כגון בהוראות סעיף 30 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965, הקובע כי צוואה שנעשתה מחמת השפעה בלתי הוגנת בטלה (ראו: עניין מחקשווילי פסקה 4 לחוות דעתו של כבוד המשנה לנשיאה ריבלין).
דוקטרינה זו יכולה להציע יתרונות לא מבוטלים לבעל הדין המבקש לתקוף פעולה משפטית, שביצע אדם הסובל ממגבלה רפואית או קוגנטיבית, כגון טענה לתחולת חזקת השפעה בלתי הוגנת, בהתקיים נסיבות מסוימות (לחזקת ההשפעה הבלתי הוגנת בכל הקשור לחתימה על צוואה ראו: דנ"א 1516/95 מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נב(2) 813 (1998)). אמנם נקבע בפסיקה, כי אין די בנסיבות מחשידות על מנת להוכיח השפעה בלתי הוגנת, אך לצורך הוכחתן של הנסיבות המקימות את החזקה די בראיות נסיבתיות, ועל ידי כך עובר נטל השכנוע לכתפי הנהנה מהצוואה להביא ראיות שלא הייתה השפעה בלתי הוגנת (ראו: רע"א 617/08 מלון עדן נהריה נ' קסל [פורסם בנבו][21.9.2014] להלן: "עניין מלון עדן").
18. כאמור לאחר חקיקת חוק החוזים פסקי הדין התמקדו בתנאים הקבועים בסעיף 18 לחוק החוזים. עם זאת, בעניין מלון עדן דן בית משפט העליון בדוקטרינה של השפעה בלתי הוגנת בהקשר חוזי, עת פסק כי "אין מניעה להחיל, במקרים המתאימים (ובכפוף להתקיימותם של התנאים הנדרשים), את החזקה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת, על נפקויותיה במישור הראייתי, כאשר עסקינן בחוזים צרכניים המבוססים על יחסי אמון, או תלות מיוחדים (לרבות: הסכמי דיור מוגן), ובפרט כך בנסיבות שבהן "הצרכן"-"המושפע" – נפטר."
בית משפט העליון ראה בעילה של ניצול מצוקה, על רקע חוזה צרכנות, צינור יבוא מתאים לדיני ההשפעה הבלתי הוגנת, והחילם גם על יחסים חוזיים לאחר כניסת חוק החוזים לתוקף. לעניות דעתי, אותו רציונאל ניתן להחיל על הסכמי מתנה בין קרובי משפחה שהוכח, כי בעת נתינתה הייתה תלות מיוחדת, ונותן המתנה היה קשיש תשוש, ובפרט כאשר נותן המתנה הלך לעולמו. כך לפני חקיקת חוק החוזים נידון מקרה בו ערך אדם בן 80, שהיה חולה ומרותק למיטתו, ייפוי כח שבו אישר, כי מכר את קרקעותיו לבן אחיו. הוכח באותו מקרה כי שנה לפני שחתם על יפוי כח, הוצא המנוח מביתו בו התגררו אשתו ובנותיו בחשאי, והועבר לבית אחיו, שם הוחזק כשהוא מבודד מיתר בני המשפחה. באותו מקרה נקבע, כי המסמכים נחתמו תחת השפעה בלתי הוגנת (ראו:ע"א 66/64 ע'אנם נ' ע'אנם, פ"ד יח(2) 553 (1964)).
בע"א 423/75 בן נון נ' ריכטר, פ"ד לא(1) 372 (1976) נפסלה צוואה משתי סיבות: האחת שהמצווה חתם על צוואה בשפה שאינו שולט בה (על אותו משקל לא הוכח כי הסכם המתנה הוקרא למנוחה); השניה, שמהנסיבות האופפות את המקרה עלה קיומה של תלות של המצווה בנהנה, שהייתה כה מקיפה ויסודית שניתן להניח, כי נשלל רצונו החופשי של המצווה. באופן דומה בע"א 562/85 אירנשטיין נ' רז, פ"ד מב(2) 418 (1988) (להלן: "עניין אירנשטין") נפסלה צוואה של קשישה ערירית מהטעם שהוחתמה על צוואה בה העדים הצהירו, כי קראה את הצוואה וספק אם ידעה לקרוא. עוד נקבע באותו עניין, כי הנסיבות שאופפות את המקרה מצביעות על תלות יסודית בנהנה. בת"א (מחוזי תל-אביב) 1781/88 רכטמן נ' חקלאי, פ"מ תשנ"א(1) 182 (1991) פסל השופט בן יאיר יפוי כח שנתן אדם מבוגר שסבל ממחלה מתקדמת והיה תלוי תלות מוחלטת במי שבביתו שהה.
הקו המחבר בין הפסיקות השונות שהובאו לעיל הוא שהמזכה, אדם קשיש ותשוש, היה תלוי תלות מוחלטת ויסודית בנהנה. סיטואציה זו יש בה פער כוחות מובנה. התנאים להחלת החזקה של השפעה בלתי הוגנת בחתימת על צוואות הם בעלי קוים משיקים לסיטואציות של כריתת הסכמים בשים לב לכך ששניהם עוסקים ברצון המזכה. בעניין מחקשווילי בית משפט העליון בחר בהקשר החוזי בטכניקה אחרת, לפיה אם הוכחה תלות מוחלטת באופן מובהק, הדבר יקל בנטל הנדרש לגבי יתר התנאים, ויוביל למסקנה כי יתר התנאים מתקיימים.
19. בעניין מלון עדן מנה כבוד השופט מלצר את המבחנים לצורך הוכחת יחסי תלות, אשר בכוחם להקים את החזקה של השפעה בלתי הוגנת. מבחנים אלו יכולים לשמש את בית המשפט בדיון בעילת העושק, בנוגע לשאלה האם מתקיימת תלות יסודית ומוחלטת בין המזכה לנהנה. ואלה הם המבחנים:
א. מבחן העצמאות – עניינו בשאלה האם בתקופה שבה הופעלה ההשפעה הבלתי הוגנת היה "המזכה" עצמאי מן הבחינה הפיזית ומהבחינה השכלית-הכרתית, ועד כמה?
ב. מבחן הסיוע – עניינו בשאלה האם הקשר שהתקיים בין הנהנה ל"מזכה" התבסס על מתן הסיוע ש"המזכה" נזקק לו? – אם היה זה "הנהנה", אשר סייע ל"מזכה" להתגבר על קשייו ומגבלותיו, ייטה בית המשפט לקבוע ש"המזכה" היה תלוי בנהנה. חשיבות מיוחדת נודעת, בעניין זה, לשאלה אם הנהנה היה היחיד שסייע "למזכה" בכל צרכיו, או ש"המזכה" הסתייע גם באחרים.
ג. מבחן קשרי "המזכה" עם אחרים – עניינו בשאלה, אם ועד כמה היה "המזכה" קשור בקשרים עם אחרים. ככל שיתברר כי בתקופה הרלוונטית היה "המזכה" מנותק מאנשים אחרים, או שקשריו עם אחרים היו מועטים (ולעניין זה אין נפקא מינה אם הדבר נבע מהתנהגותו של "הנהנה", מהתנהגותם של אחרים, או מנסיבות הקשורות במצבו האובייקטיבי של "המזכה"), תתחזק ההנחה ש"המזכה" אכן היה תלוי בנהנה.
ד. מבחן נסיבות עריכת המסמך המזכה: אפשר כי מעורבות "הנהנה" תהווה ראיה לכאורה להשפעה בלתי הוגנת על "המזכה", או, למצער, שיקול רלוונטי להקמת חזקה בדבר קיומה של השפעה כזאת עליו.
ה. לצד מבחני-העזר הנ"ל נקבע בפסיקה מבחן-עזר נוסף, שניתן לכנותו: "מבחן הייעוץ" ונוגע לשאלה האם "המזכה" נהנה מייעוץ משפטי עצמאי ובלתי תלוי בעת עריכת המסמך המזכה?
מן הכלל אל הפרט:
20. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים והראיות שהובאו בעניין זה הגעתי למסקנה כי מתגבשים התנאים לקיומה של עילת העושק, ועל כן קמה זכות לנתבעת-היורשת של המנוחה לבטל את ההסכם בהתאם לעילה זו. הראיות מובילות לעבר המסקנה כי התקיים בין המנוחה לבין התובע ויפה ז"ל תלות מקיפה ויסודית שניתן להניח כי רצונה החופשי של המנוחה נשלל.
מצבה הבריאותי של המנוחה-התלות בתובע:
21. מסיבות השמורות עם הצדדים אף אחד מהם לא צירף לראיותיו מסמכים רפואיים של המנוחה, למעט תעודה רפואית אחת שצירף התובע עליה נעמוד בהמשך. למרות שהנתבעת צירפה תיעוד רפואי לכתב התביעה, מסיבות השמורות עמה לא מצאה לנכון לצרפם למוצגים מטעמה. גם כן אני מניח כי הדבר נעשה בתום לב עקב טעות פרוצדוראלית של הנתבעת או בא כוחה.
עם זאת, אין חולק בין הצדדים כי בעת החתימה הנטענת על הסכם המתנה מצבה הפיזי של המנוחה היה גרוע, מרותקת למיטתה, והיא לא הייתה אישה עצמאית. המחלוקת בין הצדדים על פי כתבי הטענות והתצהירים היא האם המנוחה הייתה צלולה מבחינת נפשית קוגנטיבית, כאשר בכתב ההגנה נטען כי המנוחה הייתה דמינטית. התובע טען כי המנוחה הייתה צלולה. על פי עדות התובע המנוחה לא יכלה להתנייד בכוחות עצמה והיא נזקקה לעזרה מלאה בכל הפעולות. כך העיד התובע כי יפה ז"ל הייתה מקלחת את המנוחה על המיטה (עמ' 33 ש' 16). מכאן המנוחה הייתה מרותקת למיטתה. בנוסף, אם היה צורך לנייד את המנוחה מחוץ לבית, הדבר היה כרוך בהזמנת אמבולנס. התובע העיד כי היה לוקח את המנוחה לטיול בשכונת הדר (המקום שהייתה אוהבת ללכת אליו) ולצורך כך היה לוקח אותה באמבולנס (עמ' 34 ש' 28-32). התובע טען עוד, כי היה לוקח אותה פעמיים בשבוע לרחוב הרצל (שכונת הדר) באמבולנס (עמ' 34 ש' 37). אחותו של התובע גב' אלינור עטר העידה כי יפה ז"ל הייתה לוקחת את המנוחה לטיפול בבית חולים רמב"ם בעזרת אמבולנס אך אינה זוכרת כמה פעמים היא נזקקה לטיפול שם (עמ' 75 ש' 11-19). כך גם הנתבעת העידה, כי בעת שעברה המנוחה מביתה היא הזמינה לה אמבולנס והרופא החליט לפנותה לבית חולים רמב"ם (עמ' 59). לצורך הטסתה ארצה הנתבעת העידה כי התובע שלח לה רופא ללונדון שילווה אותה בטיסה לארץ בגלל מצבה המורכב (עמ' 58 ש' 1-9). לגבי מצבה של המנוחה בעת שהגיעה לארץ העידה הנתבעת (בעמ' 54 ש' 33 – עמ' 55 ש' 4), כי אמה הייתה חולה סוכרתית, היא לא יכלה ללכת על הרגליים וכתוצאה מכך התפתחו פצעי לחץ כפועל יוצא מהשכיבה הממושכת, מצב הריאות לא היה תקין ולאחר בדיקות שהיא עברה אובחנה אצלה דמנציה.
מכאן עולה, כי המנוחה לא הייתה עצמאית, מצבה הפיזי של המנוחה, שהייתה בת 79 בעת החתימה הנטענת על הסכם המתנה, חייב הישענות בצורה מלאה על עזרת הזולת, בביצוע כל הפעולות היומיומיות לרבות בכל הקשור לניידותה. צורפה למוצגי התובע תעודה שערך פרופ' אילן גרינולד ביום 20.1.2014 מומחה לאורולוגיה שדן במצבה הפיזי של המנוחה וקבע כי ניתן להטיסה בעזרת מלווה. באותו מסמך אין התייחסות בכלל למצבה הקוגניטיבי. לכן אני קובע כי המנוחה הייתה תלויה בתובע ויפה ז"ל תלות מוחלטת ויסודית.
קשרי המנוחה עם אחרים:
22. מהראיות עלה כי המנוחה יצאה מביתה של הנתבעת לבקשתה עקב מחלוקת שהתגלעה עמה. באותה תקופה, בה הייתה המנוחה בדירה, לא עלה מעדות התובע כי מי מקרובי המשפחה האחרים ביקר אותה או היה בקשר אתה, למעט יפה ז"ל ואחותו אלינור שהייתה באה בסופי שבוע. התנהלות זו הגיעה לשיא, כאשר לאחר חזרת המנוחה ללונדון, הנתבעת דרשה בשנת 2018 לדעת היכן נמצאת המנוחה. בהודעת "ואטסאפ" ששלחה הנתבעת לאחות של התובע אלינור וצורפה לתצהיר של אלינור כתבה:
לכן בראיות שהוצג יש בסיס לקביעה, לפיה התובע ויפה ז"ל בודדו את המנוחה מיתר בני המשפחה.
מבחן הייעוץ:
23. גם נסיבות עריכת המתנה הנטענת מבססות את טענת התלות. המסמך נערך על ידי עורכי דין שהתובע הזמין (ראה עדות עו"ד שי כהן עמ' 3). עורכי הדין שטיפלו בעסקת המתנה הנטענת ייצגו את יפה ז"ל עת טיפלו בכל הנושא של יציאתה עם המנוחה ללונדון, מאחר ובאותה עת הייתה בהליך של חדלות פירעון (עמ' 26 ש' 28-34). מאידך הובאה עדות של עו"ד עופר רון, שהעיד כי המנוחה הייתה מוכרת לו מאז לימודיו בלונדון, בשנים 1987-1989, בתור לקוחה של משרד אביו. עוד העיד כי הוא חושב שפגש אותה במשרד אביו עוד כשהיה ילד (ראו עמ' 44). בנוסף העיד, כי הצטרף כעו"ד למשרד אביו בשנת 1993, והמנוחה הייתה מגיעה (פעמים ספורדיות) למשרד ויושבת עם אביו, אך הוא לא התעניין באיזה עניין, מאחר ולא הייתה לקוחה מרכזית במשרד. אביו של העד נפטר בשנת 2017, ועו"ד עופר רון מסר שלא ידוע לו על כל סכסוך בין המנוחה לבין אביו בשנת 2013. אולם עו"ד רון לא ידע אם המנוחה עבדה עם עורכי דין אחרים או רק עם אביו אם כי להערכתו לא היה למנוחה עסקים שיצדיקו עבודה עם עו"ד אחר. למרות שעו"ד עופר רון לא יכול להעיד בוודאות אם המנוחה טופלה על ידי עורכי דין אחרים, אני מקבל את עדותו לפיה היא הייתה לאורך שנים לקוחה של המשרד. בנוסף הנתבעת העידה כי הצוואה נערכה על ידי עו"ד רענן רון ז"ל. אולם העיקר הוא שהייעוץ המשפטי לו זכתה המנוחה היה של עורכי דין של התובע. מאידך גיסא התובע לא הביא כל ראיה שתזים את הטענה לפיה המנוחה הייתה מטופלת על ידי עורכי דין אחרים.
עצמאות בקבלת החלטות?
24. מהראיות עלו אינדיקציות לכך שבתקופה בה המנוחה הייתה בדירה תחת השגחת התובע ויפה ז"ל, היא לא קיבלה את ההחלטות בעצמה אלא התובע הוא שהחליט עבורה. כך לדוגמא מעדות התובע עלה שהמנוחה רצתה לאחר חודש שהייה בארץ לחזור לאנגליה. לטענתו המנוחה רצתה לחזור לאנגליה אחרי "החודש כבר" (עמ' 26 ש' 29), וכוונתו אחרי החודש שבו שהתה אצל הנתבעת והגרוש שלה (עמ' 26 ש' 4-6). וכלשונו: "ובאותה תקופה היא רצתה לחזור לאנגליה, כי היא לא אהבה להיות פה. היא אף פעם לא אהבה להיות פה." (עמ' 26 ש' 22-23). לכן החזקת המנוחה בדירה במשך מספר חודשים הוא בניגוד לרצון המנוחה והייתה החלטה של התובע.
התנאים הפיזיים של הדירה:
25. עוד עלה מהראיות כי התנאים הפיזיים בדירה בה שוכנה המנוחה לא היו ראויים, והדירה לא הייתה ראויה למגורים. אותם תנאים לא נאותים יש בהם ליצור תלות מוחשית יותר של המנוחה בתובע ויפה ז"ל. לגבי מצב הדירה העיד התובע כך (עמ' 24 ש' 20-22):
בעמ' 24 ש' 33:
26. בנסיבות שונות במקצת, בהן ראה בית משפט העליון כהשפעה בלתי הוגנות, נידונו בעניין אירנשטיין. כאמור שם המזכה לא שלטה בשפה העברית אלא בידיש. היא הייתה קשישה עם מחלות, ובעת החתמתה הייתה אמורה להיות משוכנת על ידי הנהנים מהצוואה בבית אבות ציבורי, למרות שמצבה הכלכלי איפשר לשכנה בבית אבות שרמת הרווחה בו מתאים ליכולתה הכלכלית. בית משפט העליון קבע:
"על מצבה של המנוחה ביום 1.5.81, עוד טרם שנלקחה לבית המשיבים, כותבת העובדת הסוציאלית, גב' אספרנס כהן, כי המנוחה "תלויה במכרה זו גב' רז", ובסיכום נאמר, כי "לאור הנ"ל ובהיות גב' סינגל אלמנה ערירית בודדה, קשת שמיעה ואינה יכולה לטפל בצרכיה היום-יומיים למרות שמסוגלת עדיין להתהלך חופשית, יש לסדר אותה במוסד בהקדם האפשרי". אם נוסיף על כך את האימרה, כי לאחר שהובאה לביתם של המשיבים נותרה המנוחה ללא בית משלה לחזור אליו, ואת מצב בריאותה של המנוחה בעת שעשתה את הצואה - כי אז אין מקום להתעלם מן החשש המבוסס, כי המנוחה פיתחה כלפי המשיבים תלות נפשית ופיסית עד שנשלל רצונה החופשי, והמסקנה בנסיבות אלה, כי הצוואה נעשתה רק כהכרת תודה, אינה המסקנה היחידה." (ההדגשה שלי-א.כ.)
רוצה לומר בעניין אירנשטיין, כי המצב בו המזכה נותרה ללא בית משלה, בנוסף על המחלות מהן סבלה (כאשר מצבה הפיזי היה יותר טוב ממצבה הבריאותי של המנוחה שלפני), יוצר תלות פסיכולוגית ופיזית בנהנים. בדומה המנוחה הייתה בדירה שלא ראויה למגורים, כאשר היא מרותקת למיטתה ותלויה פיזית באופן מלא בתובע ויפה ז"ל. בסיטואציה כזו אין מנוס מהמסקנה כי המנוחה הייתה תלויה בהם באופן מוחלט הן פיזית והן נפשית.
מועד חזרתה של המנוחה לאנגליה:
27. בסעיף 18 לכתב התביעה נטען, כי המנוחה חזרה לאנגליה בחודש 2/2014 כאשר הסכם המתנה נחתם על פי הנטעם ביום 21.11.2013. בניגוד לכך, התובע העיד בעמ' 26 כי המנוחה חזרה לאנגליה כשנה אחרי עריכת הסכם המתנה:
עזיבת המנוחה את הארץ, לאחר ארבעה חודשים מחתימת הסכם המתנה, בנוסף על עדות התובע לפיה חל עיכוב בעזיבת המנוחה, וזאת לאור העובדה כי יפה ז"ל הייתה בהליכי פשיטת רגל, והיה צריך לערוך בעבורה הסדרים מתאימים (עמ' 26 ש' 28-33), מחזק את המסקנה כי התובע החזיק במנוחה בדירה על מנת שיזכה בה "במתנה", ולאחר שקיבל את מבוקשו לא היה עוד צורך להחזיק בה בארץ. עדותו לפני לפיה המנוחה עזבה לאחר שנה מחתימת הסכם המתנה, נועד להרחיק את החשד, כי החזיק בה לצורכי המתנה. למען הסר ספר אני קובע עי המנוחה עזבה את הארץ בחודש 2/2014 בשים לאמור בתעודה הרפואית של פרופ' גרינולד שצורפה מחודש ינואר 2014 בה רשם כי המנוחה אמורה לעזוב בקרוב את הארץ. התרשמתי כי התנהלותו של התובע לאורך השנים, לפיה ניסה להסתיר את עריכת הסכם המתנה מהנתבעת, כאשר לא טרח להתגורר בדירה, למרות שלא היה לו בית בבעלותו, או לרשום את הדירה על שמו בלשכת רישום המקרקעין או למצער לרשום הערת אזהרה, והסתפק בדיווח לרשות המסים על העסקה, היא התנהלות במחשכים ונועדה על מנת שלא יודע ליתר בני המשפחה אודות עסקת המתנה, ועל מנת שלא ינסו לסכלה.
28. לא הייתה סיבה מבוררת מדוע המנוחה הוחזקה בארץ ולא שבה ללונדון לאחר תום השבעה על בנה משה ז"ל. טענה זו מתחדדת נוכח עדות התובע שסיפק שלל סיבות מדוע המנוחה צריכה הייתה לחזור ללונדון. כך העיד פעם אחת כי המנוחה חזרה לאנגליה כי היא ביקשה זאת והיא לא אהבה להיות בארץ (עמ' 26 ש' 22-23). במקום אחר העיד התובע, כי המנוחה חזרה לארץ כי הדירה לא הייתה ראויה למגורים (עמ' 26 ש' 28). במקום נוסף העיד התובע כי המונחה רצתה לחזור לאנגליה כי שם היה לה ביטוח רפואי ובארץ לא הייתה חברה בקופת חולים (עמ' 27 ש' 27-28). כך או כך, שלל סיבות אלו היו צריכים להוביל לתוצאה של חזרת המנוחה ללונדון כבר לאחר חודש מפטירת בנה משה ז"ל. לכן החזקת המנוחה בארץ על ידי הנתבע כשהיא מרותקת למיטתה, בתנאי מחיה רעועים, זאת בניגוד לרצונה, והחזרתה ללונדון זמן קצר לאחר שחתמה על הסכם המתנה מחזקות את המסקנה כי ההסכם נכרת עקב ניצול חולשתה של המנוחה.
היחסים העכרוים בין המנוחה לבין התובע ואימו:
29. חיזוק נוסף לקביעה לפיה עסקת המתנה היא תולדה של יחסי תלות ושליטה, היא העובדה שהיחסים בין המנוחה לבין התובע ויפה ז"ל לא היו תקינים לאורך השנים בה המנוחה הייתה באנגליה. בטרם פטירת בנה של המנוחה משה ז"ל, המנוחה הייתה מסוכסכת עם יפה ז"ל. הסכסוך היה על הרקע העובדה כי הורי התובע היו בעלי חובות, מה שאילץ אותם למכור את ביתם למנוחה. לאחר מכן ביקשו הורי התובע כי המנוחה תשיב להם את הדירה שמכרו לה אך הלה סירבה. התובע בעדותו בעמ' 14 אשר כי אמו כמו הנתבעת היו מסוכסכות עם המנוחה:
ובהמשך בעמ' 16 מאשר התובע שהסכסוך בין אימו ז"ל למנוחה היה סביב הדירה של הוריו:
מעדות זו של התובע עולה כי הוא כעס על המנוחה מאחר ונזרקו לרחוב כטענתו.
30. לאחר שחזרה המנוחה לאנגליה היחסים בין התובע לבין המנוחה היו לא טובים בלשון המעטה. יעידו על כך התכתבויות "וטסאפ" בין התובע לבין הנתבעת, לאחר שאמו של התובע נפטרה, בה הוא בא בטענות אל הנתבעת שלא הייתה באזכרה הראשונה לאמו ז"ל, ובמקום זאת העדיפה לנסוע אל המנוחה. באותה התכתבות מכנה התובע את המנוחה "זבל" ובמקום אחר "זבל בת זבל" (עמ' 13 למוצגי הנתבעת). בהודעה כועסת אחרת מאת התובע רשם (עמ' 18 למוצגי הנתבעת):
"ביום שאמא נפטרה הייתי בטוח שכל הרעל הזה שהבת זונה הזו מלונדון הכניסה לנו לחיים יעל כי אמא לא הקשיבה לנו. אני לא יבלבל את השכל לאף אחד אבל אני יהיה ברור לגבי דבר אחד..לפה לארץ הזבל הזו לא מגיעה ואם היא תגיע באיזה שהיא דרך כזו או אחרת שיה ברור אני לא עוצר בכלום!! אשה שבמקום להתאבל על הבת שלה ביום שהודיעו לה שאמא נפטרה. היא אמרה לאותו אדם שאמא חייבת לה כסף (מיץ של זבל)..."
בשים לב ליחסים העכורים מאוד בין התובע, יפה ז"ל והמנוחה אני מתקשה מאוד לתת אמון בעדות התובע לפיה בעת שהמנוחה הייתה בדירה תחת השגחתו שררה אידיליה ביחסים וכי המנוחה נתנה את הדירה במתנה כהוקרת תודה לתובע.
31. משאלו אופי היחסים שהיו במשך לא מעט שנים בין המנוחה לבין יתר בני המשפחה, התובע לא עמד אף בנטל להוכיח כי מתן דירה במתנה מהמנוחה אליו, הייתה סבירה בנסיבות העניין, אלא המסקנה היותר מסתברת שאם הייתה מתנה היא הייתה נגועה בהשפעה פסולה מצד התובע.
סיכום ומסקנה:
32. לאור האמור לעיל הוכח לפני כי נסיבות כריתת הסכם המתנה הנטען היו נסיבות של עושק. המנוחה הייתה אישה סיעודית המרותקת למיטתה ונזקקה לעזרה מלאה של הזולת. המנוחה הייתה תלויה באופן מלא ומוחלט בתובע ויפה ז"ל. הנסיבות בהן הוחזקה המנוחה בדירה, שהייתה דירה לא ראויה מגורים, כשרצונה האמיתי היה לשוב ללונדון, וכנראה תוך בידודה מיתר מבני המשפחה, יצרה תלות פסיכולוגית ופיזית בתובע ויפה ז"ל. יתרה מכך, המנוחה שלא ידעה לקרוא ולכתוב הוחתמה על פי הנטען על יד עו"ד שהתובע הביא, ולא ברור אם הסביר למנוחה את תוכן המסמך לפני שחתמה. המנוחה לא זכתה לייעוץ עצמאי מטעמה וערכי הדין שנטען כי החתימו את המנוחה היו מטעם התובע. החזרת המנוחה זמן קצר לאחר שחתמה על המתנה ללונדון, מקום שהיה צריך להחזירה חודשים קודם לכן, אף מחזק את המסקנה כי כל מטרת התובע היה לחלץ מהמנוחה את הדירה במתנה. לבסוף הגעתי למסקנה, כי בנסיבות ועל רקע מערכת היחסים העכורה בין המנוחה לתובע ויפה ז"ל אין זה סביר שהמנוחה הייתה נותנת מתנה לתובע מרצונה החופשי. היחסים בין המנוחה ליתר בני המשפחה היו עכורים מאוד. התובע בהתכתבויות לא חסך במילים בגנות המנוחה. אין מחלוקת גם כי המנוחה הייתה מסוכסכת עם אמו של התובע עוד בטרם חתימה על הסכם המתנה, כאשר התובע היה עם מטען שלילי מאוד כלפי המנוחה שראה בה כמי שהשליכה אותו ואת משפחתו לרחוב.
33. בשים לב לאמור לעיל אני סבור כי הוכחה באופן מובהק תלות מלאה ויסודית של המנוחה בתובע בתקופה הרלוונטית. יתר הנסיבות שפורטו לעיל מבססות את הקביעה, לפיה עסקת המתנה, ככל שניתנה על ידי המנוחה, הייתה בתנאי עושק, ולכן בדין טענה הנתבעת לביטולה. התובע מצדו לא הביא ראיות רפואיות כלשהן, שיראו מה היה מצבה של המנוחה בזמן אמת.
התוצאה:
34. בשים לב, לאמור לעיל התובע לא הוכיח כי המנוחה חתמה על הסכם מתנה. לחילופין גם אם חתמה אין תוקף לעסקת המתנה, מאחר ונעשתה בתנאי עושק. לכן אני מורה על דחיית תביעת התובע לאכיפת הסכם המתנה.
התובע יישא בהוצאות הנתבעת בסך של 25,000 ₪.
מזכירות בית המשפט תמציא העתק מפסק הדין לבאי כוח הצדדים.
ניתן היום, ט"ז ניסן תשפ"ה, 14 אפריל 2025, בהעדר הצדדים.