תיק אזרחי (חיפה) 34121-06-23 דייוויד עטר נ' חנה קרסו

פסק דין

בבעלות סול זיו (בן ברוך) ז"ל (להלן: "המנוחה") הייתה דירת מגורים בחיפה, שהפכה להיות במוקד התביעה שלפני.  התובע נכדה של המנוחה והנתבעת בתה, חלוקים ביניהם בשאלה בבעלות מי הדירה צריכה להיות: האם בבעלות הנכד שטוען כי קיבל אותה במתנה, בעוד המנוחה הייתה בחיים, או שמא בבעלות הבת שירשה את הדירה על פי צוואה שערכה המנוחה? עיקר המחלוקת בתיק נוגעת לשאלה האם הייתה עסקת מתנה; ואם אכן ניתנה מתנה, האם המנוחה נתנה מתנה זו מרצון טוב וחופשי, שלא בתנאי עושק.

רקע וטענות הצדדים:

1. לפני תביעה למתן סעד הצהרתי, לפיו התבקשתי להצהיר כי זכות הבעלות בדירה, הנמצאת ברחוב יד לבנים 14 בחיפה, הידועה כחלקה 11 בגוש 12485 (להלן: "הדירה"), היא לתובע על פי הסכם מתנה נטען מיום 21.11.13 (להלן: "הסכם המתנה"), במסגרתו הוענקו מלוא הזכויות לתובע. הדירה רשומה כיום על שם הנתבעת, מכוח צוואה שערכה המנוחה בשנת 2004, שאין חולק לגבי תקפותה.

המנוחה הייתה בזמן הרלוונטי רשמוה כבעלת הדירה בשלמות.  על פי הנטען בכתב התביעה, ביום 6.6.23 נודע לתובע לראשונה, שביום 19.4.23 נרשמו על שם הנתבעת מלוא הזכויות בדירה, על פי צוואה שערכה המנוחה.  לאחר בדיקה שנעשתה התברר לתובע, כי ביום 18.4.23 ניתן על ידי הרשם לענייני ירושה בחיפה, לבקשת הנתבעת, צו לקיום צוואתה של המנוחה מיום 10.8.04.  על פי הצוואה, המנוחה ציוותה את עיקר נכסיה לשניים מתוך ארבעת ילדיה: לבנה משה ז"ל שנפטר לפני המנוחה ולנתבעת.  עוד ציוותה המנוחה, כי היה ובנה משה ז"ל ילך לעולמו לפניה, את חלקיו בצוואה ירשו הילדים של הנתבעת בחלקים שווים.

בכתב התביעה נטען עוד, כי המנוחה לא הורישה דבר לבתה יפה ז"ל (להלן: "יפה ז"ל")-אמו של התובע- על רקע סכסוך שהיה בעבר בין השתיים.  עם זאת, בשנת 2012 הקשר בין המנוחה ליפה ז"ל התחדש ביוזמת המנוחה, והיחסים בין המנוחה ליפה ז"ל וילדיה, שבו והחלו להתהדק.  באותה עת, המנוחה ומשה ז"ל התגוררו בלונדון, אך ביום 24.5.13 משה ז"ל הלך לבית עולמו, הוא הובא לקבורה בארץ ישראל, ומי שדאג לסידורי הבאת גופתו והבאת המנוחה ארצה, היה התובע.

2. בכתב התביעה נטען, כי בעת שהותה בארץ, המנוחה הייתה סיעודית והתגוררה תחילה בדירתו של התובע בתל אביב. עוד נטען, כי לאחר קבורתו של משה ז"ל, ישבו על מותו שבעה בבית מגוריה של הנתבעת ולאחר השבעה, המנוחה נשארה להתגורר בבית הנתבעת.  זמן קצר לאחר מכן-חודש לערך-המנוחה והנתבעת הסתכסכו, בשל מריבה בין המנוחה לבין אחת מבנותיה של הנתבעת, ובעקבות סכסוך זה, הנתבעת סילקה את המנוחה מבית מגוריה.  או אז, נשלח לבית המגורים של הנתבעת אמבולנס, כדי להעביר את המנוחה לבית המגורים של הגרוש של הנתבעת, מר דוד קרסו.  במקביל, התובע ויפה ז"ל, דאגו לסדר ולנקות עבור המנוחה את הדירה שהייתה ריקה משך שנים, וכן לתכולה חיונית כמו מיטה מעמותת "יד שרה" ומתקן הרמה, ולאחר השלמת המלאכה, המנוחה עברה להתגורר בדירה, וטופלה ע"י התובע וע"י יפה ז"ל, שהתגוררה אתה, והם דאגו לכל צרכיה.
3. בחודש פברואר 2014, המנוחה שבה למקום מגוריה בלונדון בליווי אמו של התובע יפה ז"ל, והיא טופלה על ידי יפה ז"ל, שהתייצבה בלונדון חדשות לבקרים לתקופות ממושכות. בכתב התביעה נטען, כי על רקע שינוי הנסיבות ביחסים המשפחתיים, בעת שהייתה המנוחה במדינת ישראל, התחייבה לתת לתובע, מרצונה החופשי ובאופן בלתי חוזר, את מלוא הזכויות בדירה במתנה גמורה ולאלתר.  נטען בכתב התביעה, כי בד בבד עם החתימה על הסכם המתנה, המנוחה חתמה על יפוי כוח בלתי חוזר ותצהיר לפיו העניקה לתובע, את כל הזכויות בדירה, וזאת על פי בחירתה ורצונה החופשי, ובסמוך לאחר מכן דווחה עסקת המתנה לרשויות מיסוי מקרקעין.  אמנם בתקופה זו, המנוחה הייתה במצב סיעודי, במובן זה שלא יכלה לבצע פעולות יום יום שגרתיות בכוחות עצמה, אך בכל הזמנים הרלוונטיים לתביעה, ובעיקר במועד החתימה על הסכם המתנה, הייתה המנוחה צלולה לחלוטין, דעתנית, התמצאה בכל עניינה ולא נשללה ממנה היכולת לקבל בעצמה החלטות משפטיות.  כמו כן, המנוחה חתמה על הסכם המתנה, תצהיר מתנה וייפוי כוח בלתי חוזר בפני עורך דין, לאחר שהתקיימה עם המנוחה פגישה ובוצע בירור ישיר ובלתי אמצעי אודות מצבה, רצונה החופשי והחלטתה לתת לתובע את הזכויות בדירה במתנה.
4. בפתח כתב ההגנה נטען, כי התביעה הוגשה שלא כדין, שכן היה על התובע להפנות את תביעתו כנגד עיזבונה של המנוחה ולא כנגד היורשת הנתבעת באופן אישי, שכן האחרונה, אינה האישיות המשפטיות הרלוונטית וכבר מהטעם הזה יש לדחות על הסף את התביעה.

בנוסף נטען שהמנוחה לא הייתה כשירה מבחינה רפואית וקוגניטיבית בעת חתימה על הסכם המתנה.  המנוחה הייתה באותה עת בת 79, דמנטית, הסובלת ממחלת אלצהיימר, חולנית עם רקע מחלת כליות כרונית, סכרת, לחץ דם גבוה, אינה מתמצאת בזמן ובמקום ומתקשה מלבטא את רצונותיה.  בנוסף, המנוחה לא ידעה קרוא וכתוב.