אלכס שטיין
שופט
השופט חאלד כבוב:
1. שתי שאלות הציב חברי, השופט א' שטיין, במוקד חוות דעתו. הראשונה, עניינה בסמכותו של רשם סימני המסחר (להלן: הרשם); ואילו עניינה של השנייה בהיקף שיקול דעתו. השורה התחתונה של פסק דינו של חברי, המתוארת בפסקה 35 לחוות דעתו – מקובלת עליי:
"לרשם יש סמכות לקבל לרישום, לסרב לקבל לרישום, או לקבל לרישום בכפוף לתנאים והגבלות סימני מסחר זהים או דומים, בבעלות שונה, ביחס לאותם טובין או אותו הגדר של טובין, כאמור בסעיף 30(א) לפקודה. בנסיבות בהן בעלי סימני המסחר האמורים התקשרו בהסכם דו-קיום, ככלל, הרשם יעניק תוקף להסכם ברישום [...], אלא אם ההסכם, על-פניו, נגוע באי-חוקיות ברורה או גורם לפגיעה ודאית או מסתברת בצדדים שלישיים בשל קיומו של סיכון ממשי להטעיה".
2. לצד זאת אעיר, כי בסופו של יום דומה שההליך כולו יכול היה להימנע בנקל. למעשה, שני הצדדים בענייננו אינם חלוקים על שאלת סמכותו של הרשם לסרב לרשום סימן מסחר שיש בו סיכון ממשי להטעיית הציבור (ראו, למשל, סעיף 9(א) לתשובת המשיבה). סוגיה זו, שאותה העמיד הרשם במוקד בקשתו למתן רשות ערעור (ראו, למשל, סעיפים 4-2 לבקשה) – אינה שנויה אפוא במחלוקת. אף על פי כן, הצדדים בענייננו ניהלו הליך שהגיע עד לבית משפט זה. זאת, מתוך סברה שלפיה אם סימן המסחר של המשיבה יוגבל לשימוש מוסדי (בסוג 3), המשיבה לא תוכל להגן על עצמה מפני צד שלישי שיעשה שימוש בסימן המסחר שלה לשימוש ביתי. ואולם, כפי שהיטיב חברי לבאר (בפסקה 56 לחוות דעתו), מדובר בסברה מוטעית. ההגנה שהפקודה מעניקה לבעל סימן המסחר היא רחבה יותר מהטובין שלגביהם נרשם הסימן, והיא חלה גם על "טובין מאותו הגדר". לפיכך, אם צד שלישי יבקש לעשות שימוש בסימן המסחר כביסקַל עבור מוצרים מסוג 3 לשימוש ביתי – הדבר ייחשב להפרה של סימן המסחר של המשיבה.
הנה כי כן, רוב מהומה על לא מאומה.
3. שאלה נפרדת היא מה יהיה הדין אם ביום מן הימים תחפוץ המשיבה להרחיב את תחום פעילותה גם לשימוש ביתי, ובתוך כך תבקש לעשות שימוש בסימן המסחר כביסקַל על מנת להפיק תועלת מהמוניטין שצברה היא בשוק המוסדי. מבחינה עובדתית, שאלה זו אינה מתעוררת בהליך שלפנינו. שהרי, כפי שהצהיר בא-כוח המשיבה בדיון בפני הפוסקת בקניין רוחני: "הלקוח כיום ובעתיד הנראה לעין לא ימכור מוצרים ביתיים כי זה לא השוק שלו כרגע" (עמוד 69 שורות 11-10 לפרוטוקול). על כן אסתפק בהערה תמציתית בעניין זה. ככל שהצדדים יתנו דעתם לסיכון של הטעיית הצרכנים כתוצאה מהדמיון בין סימני המסחר "כביסקַל" ו-"כביסכֹל" וייחתם הסכם דו-קיום המסדיר את האופן שבו ניתן יהיה למנוע את הטעיית הצרכנים, גם ביחס למוצרים המיועדים לשימוש ביתי, הרי שככל הסכם דו-קיום, ככלל, הרשם יעניק לו תוקף, אלא אם ההסכם, על-פניו, נגוע באי-חוקיות ברורה או גורם לפגיעה ודאית או מסתברת בצדדים שלישיים בשל קיומו של סיכון ממשי להטעיה.
4. אני מצטרף אפוא לפסק דינו של חברי, השופט שטיין.