בבית המשפט העליון
בע"ם 329/15
לפני: כבוד השופטת ד' ברק-ארז
המבקשים: 1. פלוני
2. פלוני
נ ג ד
המשיבים: 1. פלוני
2. פלוני
3. פלוני
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 15.12.2014 בעמ"ש 25182-03-12 [פורסם בנבו] שניתן על ידי כבוד השופטים י' שבח, ש' שוחט ו-צ' צפת
בשם המבקשים: עו"ד אלי זהר, עו"ד אהרן מיכאלי,
עו"ד יהודה רוזנטל, עו"ד עוז סאסי,
עו"ד נבות תל-צור, עו"ד ליה אפריאט,
עו"ד מיגל דויטש
בשם המשיבים: עו"ד אבי וינרוט, עו"ד אריאל דינובצקי
החלטה
1. לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 15.12.2014 (עמ"ש 25182-03-12, השופטים י' שבח, ש' שוחט ו-צ' צפת). בפסק דין זה דן בית המשפט המחוזי בערעורים שהגישו המבקשים והמשיבים גם יחד על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה מיום 29.1.2014 (תמ"ש 34659-01-10, השופט נ' שילה). בית המשפט המחוזי דחה את ערעורם של המבקשים וקיבל בחלקו את ערעורם של המשיבים.
רקע והליכים קודמים
2. עניינה של הבקשה בהסכם שנערך בין שלושה (מבין חמישה) אחים במשפחה שלה נכסים ועסקים משותפים רבים – המבקש 1 והמשיבים 1 ו-2. המבקש 2 והמשיב 3 הם שני האחים הנוספים, שלא היו צדדים להסכם זה, אם כי תוכן ההסכמות בו מקרין גם עליהם, ולו בעקיפין. המבקש 1, הצעיר מבין האחים, היה הרוח החיה בעסקי המשפחה וניהל את ענייניהם הכלכליים.
3. ביום 30.1.2006 נערך הסכם בין המבקש 1 והמשיבים 1 ו-2, לאחר משא ומתן ארוך ובחסותו של איש דת (להלן: ההסכם), על מנת להסדיר סכסוך שהתגלע ביניהם. החלק היחיד בהסכם שהועלה על הכתב נגע להעברות כספיות בין המבקש 1 למשיבים 1 ו-2, ועליו חתמו כעדים המשיב 3 וכן איש הדת אשר בחסותו נערך המשא ומתן.
4. יצוין, כי ברקעו של ההסכם עמדו הליכים משפטיים שניהל המבקש 1 מול הבנק שבו רוכזה רוב הפעילות הכלכלית של עסקי המשפחה, אשר באותה עת הגיש תביעת ענק נגד הצדדים כולם, במשותף. הליכים אלו הסתיימו בסוף שנת 2008 בהסכם פשרה, שהמבקש 1 טוען כי הוא זה שהוביל להשגתו.
5. בשנת 2009 חתמו האחים, ובכללם שלושת המשיבים, על "תצהירי מתנה" וייפויי כוח בלתי חוזרים לטובת המבקש 1, לפיהם האחים מעבירים לו ללא תמורה את הזכויות בנכס מקרקעין השייך למשפחה שבו הוא התגורר עם משפחתו (להלן: בית המגורים). כן הועברו בשנה זו תשלומים מהמבקש 1 למשיבים 2 ו-3, על פי ההסכם. בסוף שנה זו, אושרה על ידי מוסדות התכנון תכנית שהגיש המבקש 1 לבניית מבנה מגורים ומסחר במתחם שבו עומד מלון השייך למשפחה.
6. ביום 25.1.2010 הגישו המשיבים תביעה בבית המשפט לענייני משפחה למתן חשבונות הקשורים בפעילות העסקית של המשפחה וכן סעד הצהרתי לפיו לכל אחד מהאחים 20% מהרכוש המשפחתי. המשיבים טענו כי ההסכם שנחתם בין האחים היה מצומצם ונגע רק לתשלומי איזון בין הצדדים, וכי יש לכל אחד מהם זכויות מלאות ברכוש המשפחה.
7. מנגד, טען המבקש כי ההסכם היה מכוון לכך שנכסי המשפחה – למעט מה שהועבר לפי ההסכם – יישארו בבעלותו בלבד. לשיטתו, חתימת הסכם הפשרה מול הבנק והסרת החשש הכלכלי הם שהניעו את ההליך המשפטי כנגדו בבית המשפט לענייני משפחה, לנוכח מודעותם של המשיבים 3-1 לפן הרווחי של הפרויקט במתחם המלון בשל ההתפתחויות שאירעו בקבלת האישורים לפיתוח המתחם.
8. ביום 29.1.2014 בית המשפט לענייני משפחה קיבל את תביעת המשיבים. בית המשפט לענייני משפחה קבע על בסיס הראיות והעדויות שנשמעו בפניו כי ההסכם שנערך היה מכוון לחלוקת כלל נכסי המשפחה, ולא עסק בתשלומי איזון בלבד, כפי שטענו המשיבים. עם זאת, בית המשפט לענייני משפחה קבע כי ההסכם אינו בר תוקף, מאחר שאינו עומד בדרישת הכתב הקבועה בסעיף 8 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: חוק המקרקעין), בשים לב לכך שהחלק היחיד בו שתועד בכתב היה נושא העברת התשלומים, להבדיל מסוגיית העברת הנכסים. בית המשפט לענייני משפחה קבע כי ההימנעות מעשיית הסכם בכתב נבעה מהרצון שלא לשלם מס, ולא משיקולים הנוגעים ליחסים המשפחתיים בין הצדדים. בית המשפט לענייני משפחה הוסיף וקבע כי לא מתקיימת במקרה זה "זעקת ההגינות" לצורך ריכוכה של דרישת הכתב, בנסיבות שבהן המבקש 1 לא הוכיח כי שינה את מצבו על בסיס ההסכם והסתמך עליו, או כי נעשו העברות בפועל מכוח ההסכם.
9. בהמשך לכך, בית המשפט לענייני משפחה קבע כי כיוון שההסכם כולו נערך כמכלול, לא ניתן לפצלו ולהורות על ביטול חלקי רק באשר לנכסי המקרקעין, באופן שישנה לחלוטין את כוונת הצדדים ביחס אליו. בית המשפט לענייני משפחה הדגיש כי הצדדים היו מודעים לצורך לערוך מסמך בכתב, וכי הדברים יפים במיוחד ביחס למבקש 1 שהוא איש עסקים מיומן ושעורך הדין של המשפחה אשר היה מעורב במשא ומתן התריע בפניו על כך.
10. ביחס למשיב 3, בית המשפט לענייני משפחה קבע כי הוא זכאי ל-20% מנכסי המשפחה, מלבד הזכויות בעסק המשפחתי שממנו פרש בעבר והרווחים המגיעים ממנו, וזאת בשל כך שפתח עסק עצמאי ומתחרה. ביחס למתחם המלון, בית המשפט לענייני משפחה קבע כי הוא שייך לאחים במשותף, וככל שהמבקש 1 השביח את הנכס או הביא לשינוי בנכסי המשפחה בשל ההליך שניהל מול הבנק, מקומן של טענות אלו הוא בהליך נפרד, שיכלול בירור עובדתי מקיף יותר ביחס אליהן. לבסוף, קבע בית משפט לענייני משפחה כי המבקשים ימסרו לידי המשיבים חשבונות ביחס לנכסי המשפחה.
11. על פסק דין זה הגישו שני הצדדים ערעורים לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי קבע גם הוא כי ההסכם שנחתם נועד לחלוקת הרכוש בין האחים, וכן כי בנסיבות העניין אין להכיר בתוקפו של ההסכם ללא מסמך בכתב. טענותיהם של המשיבים ביחס להעברת הזכויות בבית המגורים של המבקש 1 נדחו, וכן נדחתה טענתם של המבקשים כי מתחם המלון הוחרג מן השותפות. גם בית המשפט המחוזי ציין כי אין דבר המונע מהמבקש 1 לתבוע את השבת הוצאותיו הפרטיות, ככל שהיו כאלה, להשבחת המלון. בית המשפט המחוזי קיבל את ערעור המשיבים רק בנוגע לזכויותיו של המשיב 3 בעסק המשפחתי, בקובעו כי הדין אינו מאפשר את שלילת זכויותיו של שותף הפותח עסק מתחרה, וכי מכל מקום לא הוצגו ממצאים עובדתיים ממשיים באשר לנסיבות עזיבתו של המשיב 3 את העסק המשפחתי.
12. להשלמת התמונה, יצוין כי ביום 17.12.2014 הגישו המבקשים בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין לבית המשפט המחוזי. ביום 23.12.2014 נעתר בית המשפט המחוזי (השופטת י' שבח) לבקשת עיכוב הביצוע, בכל הנוגע להעברת נכסים על שם המשיבים ולניהולם, כמו גם ביחס למינוי כונס נכסים, עד להכרעה בבקשת רשות הערעור בבית משפט זה – בכפוף לכך שהליך הבירור בבית המשפט לענייני משפחה יימשך (בכל הנוגע לחשבונות) ובכפוף לכמה תנאים נוספים שעניינם רישום הערות אזהרה, מינוי נאמנים ושיתוף בפירות הנכסים.
בקשת רשות הערעור
13. בבקשת רשות הערעור שבפני המבקשים חולקים כמעט על כל אחד ואחד מהיבטיו של פסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי שעליו נסבה – הן בפן העובדתי והן בפן המשפטי.
14. בפן העובדתי, טוענים המבקשים כי יש לתת משקל לעובדה שתביעתם של המשיבים החלה בגרסה כוזבת ביחס להסכם לפיה הוא נגע לאיזון תשלומים בין הצדדים בלבד. גרסה זו נדחתה על-ידי שתי הערכאות הקודמות, שקבעו כי ההסכם נגע לחלוקת רכוש כללית. המבקשים טוענים כי לנוכח גרסה זו של המשיבים, הם כלל לא העלו בתביעתם טענות שעניינן תוקפו של ההסכם חרף החסר בהסכם כתוב. לשיטתם, הצדדים הסכימו כי מדובר בהסכם בעל תוקף משפטי והמחלוקת נגעה אך לפרשנות שיש לתת לו. כן טוענים המבקשים כי בית המשפט המחוזי שגה בקביעותיו באשר למתחם המלון ולחלקו של המשיב 3 ברכוש המשפחתי.
15. במישור המשפטי, טוענים המבקשים כי ההסכם הוא למעשה הסכם "פירוק שיתוף", שנועד לפירוק השותפות הבלתי רשומה בין האחים, ולא הענקה של מקרקעין מסוימים לשותף כלשהו, ועל כן לא צריכה לחול עליו דרישת הכתב הקבועה בסעיף 8 לחוק המקרקעין. הם מוסיפים וטוענים, כי מכל מקום, מרבית הנכסים כלל אינם רשומים בטאבו על שם המשפחה, ועל כן לכל היותר מדובר בהמחאת זכויות במקרקעין, שאינה מחייבת עשיית חוזה בכתב.
16. עוד טוענים המבקשים כי ככל שדרישת הכתב חלה על ההסכם, יש להחיל בעניינם את "זעקת ההגינות" המאפשרת את ריכוכה של דרישה זו. הם אף טוענים כי ההסכם בוצע בחלקו (בהעברת כספים ונכסים). בהקשר זה, המבקשים מצביעים על התצהירים וייפויי הכוח שחתמו עליהם המשיבים ביחס לבית המגורים של המבקש 1, ועומדים על כך שגם המשיבים קיבלו את חלקיהם לפי ההסכם, כולל חלקו של המבקש 1 בנכסים שונים ומניות שהיו ברשותו והועברו להם. לשיטת המבקשים, ההסכם כלל סיכונים וסיכויים, בהתחשב בהליכים שהתנהלו באותה עת מול הבנק, ובהשקעה במתחם המלון, וכעת, לאחר שאלו התממשו, לא ניתן להחזיר את המצב לקדמותו. על כן, המבקשים טוענים כי יש לאכוף את ההסכם אף ללא מסמך בכתב, בשים לב גם לכך שהוא נערך תחת חסותה של סמכות דתית ידועה, שהאחים מכבדים אותה מתוקף אמונתם הדתית, ובכך מתקיימים הרציונלים של דרישת הכתב מן ההיבט של מודעות לרצינות העסקה. כן נטען שיש לבחון את קיומו של מסמך בכתב בראי מערכת היחסים המיוחדת בין בני משפחה.
17. לטענת המבקשים, עניינם מעלה שאלות שיש לדון בהם בגדר "גלגול שלישי", וכי הדיון בו צפוי לתרום לאחידותה ולבהירותה של ההלכה ביחס לגבולותיה של דרישת הכתב במקרקעין וכן ביחס ל"זעקת ההגינות" המאפשרת התגברות עליה. בהקשר זה, נטען כי קיימת אי בהירות ביחס למקרים של אי חוקיות, שבהם אי העלאת המסמך על הכתב קשור ברצון להימנע מתשלום מס, ובאשר להשפעתו של שיקול זה על תחולתה של "זעקת ההגינות". המבקשים טוענים עוד כי הקביעה שדרישת הכתב צריכה לחול על כלל ההסכם, לרבות החלקים בו שאינם מסדירים זכויות מקרקעין, היא שגויה ומצדיקה את התערבותו של בית משפט זה.
עמדת המשיבים
18. ביום 1.2.2015 הוריתי על קבלת תשובה לבקשה, בנוגע לשאלה המקדמית של מתן רשות ערעור בלבד.
19. המשיבים הגישו את תשובתם ביום 12.2.2015 ובה טענו כי אף אחת משלוש הסוגיות שבהן התמקדו המבקשים אינה מצדיקה הענקתה של רשות ערעור. המשיבים אף הצביעו על אופיין הארוך והמפורט של טענות המבקשים, החורגות מן המקובל בהליך של בקשת רשות ערעור.
20. ביחס לבעלות במתחם המלון ולחלקו של המשיב 3 בחלוקת הנכסים טוענים המשיבים כי מדובר בסוגיות עובדתיות מובהקות, אשר ביחס אליהן קבעו הערכאות הקודמות ממצאים שבעובדה, שאין להתערב בהם. כן מציינים המשיבים, כי העובדה שבית המשפט המחוזי שינה את ההכרעה ביחס לחלקו של המשיב 3 בנכסים אינה מצדיקה רשות ערעור ב"גלגול שלישי". באשר לתוקפו של ההסכם שנעשה בין האחים המשיבים סומכים ידיהם על קביעתו של בית המשפט לענייני משפחה לפיה ההסכם לא הועלה על הכתב משיקולי מס. ביחס לביצוע ההסכם, המשיבים טוענים כי הקביעות לפיהן ההסכם לא בוצע בפועל הן קביעות עובדתיות, שאין להתערב בהן. ביחס לטענה שההסכם נערך בחסות דתית ומטעם זה יש לתת לו תוקף נטען כי חסות זו לא מנעה את העלאת הדברים על הכתב, מה גם שאין בהסכם דבר מן הדת או מן הרוח – המדובר בהסכם גשמי בין הצדדים ביחס לסכסוך כספי וחלוקת נכסים.
21. באשר לשאלת תחולתו של סעיף 8 לחוק המקרקעין על ההסכם, טוענים המשיבים כי סוגיה זו נדונה בסיכומיהם של שני הצדדים בדיונים שהתקיימו בערכאות הקודמות ובפסקי הדין שאלה נתנו. המשיבים סבורים כי הטענה שסעיף 8 לחוק המקרקעין לא צריך לחול על ההסכם כיוון שמדובר בפירוק של נכסי שותפות אינה נתמכת בהלכה הפסוקה, וכי מכל מקום אין היא מתאימה במקרה זה, שבו שולם כסף בגין הנכסים, ולכן מדובר ברכישה של נדל"ן תמורת כסף, המהווה עסקה במקרקעין. המשיבים מוסיפים ועומדים על כך שהרציונל בבסיס סעיף 8 לחוק המקרקעין הוא הצורך לוודא שבעסקה בת משמעות רבה כל כך הצדדים נותנים את דעתם על כלל היבטיה ופרטיה. המשיבים מציינים כי השווי האדיר של הנכסים, ובראשם מתחם המלון, מחזק את הרציונל של דרישת הכתב במקרקעין במקרה דנן.
22. ביחס לזעקת ההגינות מוסיפים המשיבים כי מדובר אך ביישום הדין על עובדות המקרה, וכי מכל מקום גם לגופו של עניין, זו לא מתקיימת במקרה זה.
23. יצוין כי לאחר הגשת התגובה מטעם המשיבים וערב חתימתי על החלטה זו, הגיש המשיב 1 הודעה מטעמו ובה ביקש להחליף את ייצוגו וכן לקבל אורכה למתן תגובתו. נוכח התוצאה שאליה הגעתי, לא ראיתי לנכון להיענות לבקשה.
דיון והכרעה
24. לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה, הגעתי לכלל דעה שדין הבקשה להידחות.
25. כידוע, רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן רק מקום בו מתעוררת שאלה עקרונית וכללית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים ודרושה להכרעה, או כאשר מתעורר חשש לעיוות דין חמור אם לא יתערב בית משפט זה (ר"ע 108/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ פ"ד לו(3) 123 (1982)). במקרה שלפני, על אף היקפם של הנכסים שבהם מדובר והטענות הרבות שהועלו, לא השתכנעתי כי הבקשה מעוררת שאלה עקרונית המצדיקה את התערבותו של בית משפט זה.
26. בעיקרו של דבר, מקובלת עלי טענתם של המשיבים כי מרב הסוגיות שבמחלוקת נסבות על קביעות עובדתיות של הערכאות הקודמות, שבהן לא נוטה להתערב ערכאת הערעור, וכי מקל וחומר שאין מקום להתערבותו של בית משפט זה בקביעות אלו במסגרת "גלגול שלישי" (ראו למשל: בר"ם 3412/14 שינדר נ' מדינת ישראל – צבא הגנה לישראל, פסקה 24 (5.1.2015); רע"א 252/15 פטרוטק בע"מ נ' רשות מקרקעי ישראל, פסקה י"ב (18.1.2015)) – כך הן לגבי הבעלות במתחם המלון של המשפחה והן לגבי חלקו של המשיב 3 בעסקים המשפחתיים.
27. דברים אלה אמורים גם בטענות שהעלו המבקשים ביחס לדרישת הכתב ולתחולתה של "זעקת ההגינות". לא השתכנעתי כי אלו הן טענות המעוררות שאלה עקרונית, להבדיל מאשר יישום הדין על עובדות המקרה. בית משפט זה הכיר לראשונה באפשרות של "ריכוך" דרישת הכתב במקרה שבו מחייבת זאת "זעקת ההגינות" בע"א 986/93 קלמר נ' גיא, פ"ד נ(1) 185 (1996). בהמשך לכך, עיקרון זה נדון ויושם בע"א 8234/09 שם טוב נ' פרץ (21.3.2011)), שבו עמד בית משפט זה על כך שלא ניתן להכיר ב"רשימה סגורה" של מקרים בהם תחול "זעקת ההגינות", אך פירט את השיקולים השונים שיש להביא בחשבון בהחלתה. במסגרת שיקולים אלו אף צוין כי התנהלותם של צדדים הנמנעים מלדווח על עסקה לרשויות המס עלולה להוות שיקול לחסימתה של "זעקת ההגינות". בנוסף לכך, כבר הובהר בפסיקה כי עצם העובדה שחוזה נערך בין בני משפחה אינה פוטרת אותם מדרישותיו של סעיף 8 לחוק המקרקעין (ע"א 7388/97 עיזבון המנוח משה שמיר ז"ל נ' דולב (שמיר), פ"ד נג(1) 596, 608 (1999); ע"א 9287/07 דנוך נ' נגר, פסקה 14 (1.3.2011)). בענייננו, שני הצדדים אינם "נקיים" לחלוטין. מדובר בצדדים בעלי אמצעים וכן בעלי ניסיון עסקי, אשר בית המשפט לענייני משפחה עמד על כך שבחרו להימנע מעריכת ההסכם על פי דרישות הדין, בין היתר כדי לחמוק מתשלום מס. גם אני סבורה כי סיטואציה זו רחוקה מרחק רב מאוד מהמקרים בהם יש להחיל את "זעקת ההגינות".
28. על כך יש להוסיף כי הטענות לפיהן דרישת הכתב לא חלה כלל על ההסכם בשל כך שמדובר בפירוק השותפות בין האחים הן טענות שלא הועלו בפני הערכאות הקודמות. אף אם יש למבקשים טענות עקרוניות בעניין זה – ואיני קובעת בכך מסמרות – לא ניתן להעלותן לראשונה בפני בית משפט זה במסגרת "גלגול שלישי", וזאת מבלי שנדונו בפני הערכאות הקודמות ומבלי שנקבעו ממצאים עובדתיים שהיו דרושים לשם כך (ראו למשל: רע"א 9667/07 מדינת ישראל נ' כלל שירותים פיננסיים בע"מ (8.12.2010); רע"א 6872/11 כהן נ' בן דוד, פסקה 3 (13.2.2012); בע"ם 3792/12 פלוני נ' פלונית, פסקה 4 (13.1.2013)). הדברים נכונים ביתר שאת בהתחשב בכך שלא ניתן כל הסבר משכנע לשאלה מדוע טענות אלה הועלו לראשונה בגדרי בקשת רשות הערעור דנן.
29. אשר על כן, הבקשה לרשות ערעור נדחית. למען הסר ספק, יובהר כי אין בכך כדי לסגור את הדלת בפני מי מהמבקשים לתבוע סעדים ביחס לנכסים שהשביחו, בגין עילות אחרות, ככל שימצאו לנכון לעשות כן, כפי שציינו גם הערכאות הקודמות. מובן כי איני מביעה כל עמדה לגופן של תביעות כאלה, ככל שיוגשו.
30. בשולי הדברים יוער, כי דווקא זהו מקרה הממחיש את החשיבות הנודעת לדרישת הכתב "הפורמאלית", בשל הצורך בתיעוד בהיר ולא שנוי במחלוקת של הסכמים מורכבים כגון זה הנדון. אין צריך לומר כי אף כעת, אין דבר המונע מן הצדדים לערוך ביניהם הסכמות מסודרות, באופן נהיר וברור ועל פי דרישות הדין.
31. לא ניתן לחתום את ההחלטה מבלי להתייחס לאופן שבו הוגשה בקשת רשות הערעור. פסק הדין מושא הבקשה מחזיק 20 עמודים בלבד, בעוד הבקשה היא בת 74 עמודים וכוללת נספחים המקיפים אלפי עמודים. בפועל, הבקשה מהווה כתב ערעור מלא, להבדיל מבקשת רשות ערעור, ואף ככתב ערעור היא ארוכה יתר על המידה (ראו והשוו: עע"ם 49/14 חברת חוצה הצפון בע"מ נ' מדינת ישראל-החשבת הכללית (2.1.2014)). גם מימושן של זכויות דיוניות צריך להיעשות במידתיות. הזמן השיפוטי הוא משאב ציבורי – והגשת כתבי טענות באורך בלתי סביר מטילה עומס בלתי מוצדק על בית המשפט ובכך פוגעת לא רק בצדדים להליך הקונקרטי אלא גם בבעלי דין אחרים הממתינים ליומם בבית המשפט (ראו: רע"א 1514/06 תדיראן מוצרי צריכה בע"מ נ' שאול (24.4.2006); רע"א 646/14 אשטרום חברת קבלנות בע"מ נ' ניו קופל בע"מ, פסקה 9 (8.5.2014); רע"א 1954/14 חזני נ' הנגבי, פסקה 10 (4.8.2014); רע"א 615/14 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ, פסקה 6 (7.8.2014)). במקרה דנן לא הייתה כל הצדקה להגשת הבקשה במתכונת ובאורך שבהם הוגשה, שעומדים ללא כל יחס סביר לפסקי הדין שאותם הבקשה תוקפת, ובנסיבות אלה קיימת הצדקה לחיוב בהוצאות לטובת אוצר המדינה (ראו: רע"א 615/11 סופר מדיק (מדיק לייט) נ' ANTON HUBNER CMBH & CO. KG (27.3.2011)).
32. סוף דבר: הבקשה נדחית. ממילא מתבטל גם צו עיכוב הביצוע שעליו הורה בית המשפט המחוזי. המבקשים יישאו בהוצאות המשיבים בסך 25,000 שקל ובהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך 10,000 שקל.
ניתנה היום, ו' באדר התשע"ה (25.2.2015).
ש ו פ ט ת