בית משפט השלום בתל אביב -יפו
תאד"מ 642-01-24 בלנדר פי2פי ישראל בע"מ נ' אבו שקרה
לפני כבוד השופט ערן טאוסיג
התובעת: בלנדר פי2פי ישראל בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד נמרוד שמעוני
נגד
הנתבע: אחמד אבו שקרה
ע"י ב"כ עוה"ד מוסטפה מחאג'נה
פסק דין
לפניי תביעה בסך של 31,803.83 ₪, שעניינה הלוואה שניתנה לכאורה לנתבע לצורך מימון רכישת רכב, ולא כובדה. הנתבע טען בתמצית, כי חתימתו זויפה וכי הוא נפל קורבן להונאה ולכן אינו חייב לתובעת דבר.
המסגרת הדיונית
1. תיק זה נפתח כהתנגדות לביצוע תביעה על סכום קצוב בלשכת ההוצאה־לפועל. לאחר שהוגשה התנגדות, עבר התיק להישמע בבית משפט השלום, ולאחר שהוגשה תגובת התובעת להתנגדות ונשמעה עדות הנתבע, ניתנה ביום 23.12.2024 רשות להתגונן.
2. לאחר מכן הגישו הצדדים מסמכים נוספים ואף הוגש תצהיר משלים מטעם הנתבע.
3. במסגרת דיון קדם המשפט שהתקיים ביום 23.12.2024, המליץ בית המשפט לנתבע להסכים למחיקת הבקשה לסילוק התביעה על הסף שהוגשה מטעמו, והנתבע קיבל את ההמלצה. בנוסף, בית המשפט לא מצא כי יש למנות מומחה לבחינת כתבי־ יד, בין היתר, נוכח התנגדות התובעת ועל אף בקשת הנתבע.
4. במסגרת ישיבת ההוכחות שהתקיימה ביום 3.4.2025, נשמעה עדות המצהירים: הגב' נועה דיק (להלן בקיצור: "נועה") מטעם התובעת ומטעם הנתבע נשמעה עדות הגב' מלי קדוש, מומחית לכתבי יד (להלן בקיצור: "המומחית"), והנתבע עצמו. לבקשת הצדדים, בית המשפט התיר להם להגיש את סיכומיהם בכתב.
קיצור טענות התובעת
5. התובעת טענה כי הנתבע חתם על הלוואה בחתימה דיגיטלית ביום 20.6.2022 על סך של 33,150 ₪. נטען כי נכון ליום 8.8.2023 יתרת החוב עמדה על 31,193.97 ₪. הואיל והנתבע הפסיק לשלם את התשלומים בגין ההלוואה שלקח, הוגשה התביעה לתשלום החוב שהותיר הנתבע בגין יתרת הלוואה שהועמדה לו.
6. התובעת טענה כי הנתבע שינה את גרסאותיו, בעיקר לאור הסרטון שהוצג לבית המשפט בו אישר הנתבע את לקיחת ההלוואה. בעוד שבגרסתו הראשונה טען הנתבע כי גורמים עבריינים גנבו את זהותו ואת פרטיו, לאחר הצגת הסרטון הנתבע טען כי מסר ביודעין את פרטיו לצד ג' לצורך קבלת מימון, אך נמסר לו כי התובעת לא אישרה את בקשתו למתן הלוואה. הנתבע אף אישר כי הוא מכיר את התובעת וביקש ממנה אשראי. לאחר מכן, טען הנתבע כי נתן את פרטיו לצד ג' אולם האחרון "גנב אותו לאחר מספר חודשים". נטען כי גרסה זו נטענה על־ידי הנתבע רק לאחר שהבין כי גרסותיו הקודמות אינן מתיישבות עם המציאות, לרבות עם העובדה כי הנתבע החל לשלם מיד את ההלוואה ולא לאחר מספר חודשים.
7. לטענת התובעת, ההלוואה אושרה לבקשת הנתבע, הכסף הועבר למגרש והנתבע החל לשלם בגין ההלוואה.
8. התובעת הוסיפה וטענה כי גם אם גרסתו של הנתבע תתקבל, הרי שהוא גרם לנזק הנטען ויש להטיל עליו אשם תורם בגובה של 100% מהנזק הנתבע, שכן הנתבע לא עדכן את התובעת כי לא רכש את הרכב או כי הוא מעורב עם צדדי ג'. התובעת הוסיפה וטענה כי לא הייתה מאשרת את ההלוואה אלמלא היו נמסרים לה כל הפרטים וכן הסרטון.
9. לטענת התובעת, חוות דעת המומחית איננה מסייעת לנתבע, שכן החתימה על הסכם ההלוואה היא חתימה דיגיטלית ומסמכי המקור לא עמדו לרשות המומחית לכתבי־ יד.
10. עוד טענה התובעת כי הנתבע אינו חולק על גובה חובו לתובעת בהתאם לדפי החבות שצורפו לכתב התביעה.
קיצור טענות הנתבע
11. הנתבע טען כי פנה למספר מגרשים בצפון לשם רכישת רכב. בעת התייצבותו באותם מגרשים התבקש להמציא דפי חשבון בנק, כרטיס אשראי בתוקף, תעודת זהות, ואף להסריט את הסכמתו ללקיחת הלוואה, וזאת לשם בדיקת זכאותו לקבלת מימון טרם ביצוע הרכישה.
12. הנתבע הוסיף וטען כי המגרש באכסאל הממוקם בצפון הארץ הודיע לו כי בקשתו לקבל הלוואה לקניית רכב סורבה, ולאור הודעת הסירוב החליט הנתבע לקנות רכב במגרש אחר באמצעות הלוואה שנלקחה מהבנק.
13. לטענת הנתבע, הוא נפל קורבן, כמו גם עשרות אנשים נוספים, לקנוניה שרקחו עבריינים המנהלים מגרשי רכב, ביניהם המגרש באכסאל. לדבריו, הגם שמהמגרש הודיעו לו כי בקשתו להלוואה נדחתה, נעשה שימוש שלא כדין בפרטי האשראי שלו לשם הקמת הלוואה על שמו לרכישת רכב ללא ידיעתו. מלבד הלוואה זו, הוקמו שלוש הלוואות נוספות בלא ידיעתו. בעקבות כך, הגיש הנתבע תלונה למשטרת ישראל, אשר בעקבותיה נפתחו מספר הליכים משפטיים.
14. הנתבע התכחש לכל עסקת ההלוואה עם התובעת וטען כי חתימתו זויפה, כי מעולם לא קיבל הלוואה מהתובעת וכי מעולם לא רכש או קיבל את הרכב המדובר. נטען כי מאחר שמדובר בחוזה אחיד, על התובעת נטל ההוכחה להוכיח את זהות החותם וכי חתימתו אותנטית.
15. לטענת הנתבע, התובעת לא הוכיחה כי הוא חתם על הסכם ההלוואה. היא לא הציגה כל ראיה לכך שהנתבע חתם על ההסכם, ואף נמנעה מלהגיש חוות דעת מומחה לכתבי־יד שתתמוך בתביעתה. הנתבע ביקש לקבל את חוות־דעתה של המומחית לכתבי יד מטעמו, שאף נחקרה בחקירה נגדית, וקבעה כי החתימה על הסכם ההלוואה איננה חתימתו של הנתבע.
16. עוד טען הנתבע, כי אף הפרטים האישיים המופיעים בהסכם ההלוואה אינם פרטיו, ובין היתר, כתובת הדואר האלקטרוני אינה כתובתו ומספר הטלפון הנייד המופיע בהסכם אינו שלו אלא שייך לאדם בשם אבי פינטו.
17. הנתבע הוסיף וטען כי לאחר שגילה כי חשבונו חויב במספר תשלומים לטובת התובעת, הגם שלא לקח את ההלוואה, הורה לבנק להפסיק לכבדם.
דיון והכרעה
18. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ושמעתי את העדויות מטעם הצדדים, נחה דעתי כי דין התביעה להידחות, הואיל והתובעת לא עמדה בנטל השכנוע המוטל עליה – בבחינת "המוציא מחברו – עליו הראיה" (י' קדמי על הראיות 1509-1508 (חלק שלישי, 2003) (להלן: "קדמי")).
19. כמפורט מעלה, התובעת טענה כי הנתבע התקשר עמה בהסכם ההלוואה בגינו הוגשה התביעה. היא מסתמכת, בין היתר, על כך שהתובע חתם באופן דיגיטלי על הסכם ההלוואה וכן על סרטון שהוצג בדיון במסגרתו הנתבע אמר את הדברים הבאים: "שלום, שמי אחמד אבו שקרה ת.ז. xxxxxxxxxxמאשר עסקה לבלנדר".
הנתבע מצדו טען כי לא נטל הלוואה מהתובעת, הואיל ובמגרש המכוניות נאמר לו כי ההלוואה שביקש לא אושרה. משכך, לא רכש רכב באותו מגרש אלא במגרש אחר, וזאת באמצעות הלוואה שקיבל מהבנק.
20. תנאי יסודי לכריתת החוזה הוא גמירת דעתם של הצדדים להתקשר זה עם זה בחוזה (סעיפים 2 ו-5 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים"). מלבד גמירת דעת, יש צורך במסוימות, דהיינו שההצעה תהיה מסוימת דיה כדי אפשרות לכרות את החוזה בקיבול ההצעה (סעיף 2 לחוק החוזים). ראו לעניין זה למשל: ע"א 620/89 חושנג'י נ' אמגר, פ"ד מו(1) 588, 594 (1992); ג' שלו דיני חוזים – החלק הכללי 177-172 (2005).
21. בכל הנוגע לסרטון, אינני סבור כי די בו זה כדי להוכיח כי הנתבע אכן גמר בדעתו להתקשר עם התובעת בהסכם הלוואה, להבדיל מהבעת רצון עקרונית לקבל הלוואה מהתובעת. הסרטון אף אינו מספק את המסוימות הנדרשת לשם כריתת הסכם, גם אם נתחשב בפרטים נוספים שהועברו לתובעת, כגון תעודת הזהות של הנתבע, דפי חשבון בנק ומספר כרטיס האשראי. בין היתר, הסרטון אינו מתייחס כלל לסכום ההלוואה, למספר התשלומים ולגורם אליו יועברו כספי ההלוואה.
כשנשאלה נועה, העדה מטעם התובעת, על כך שאין בסרטון התייחסות לכך שהנתבע קיבל את כספי ההלוואה בפועל, היא השיבה במילים "לא אנחנו נותנים את הסרטון" (עמוד 13, שורה 27 לפרוטוקול). ובכן, התובעת אמנם לא שלחה את הסרטון ואף לא הסריטה אותו, אולם היא זו שבחרה להעביר את כספי ההלוואה בהסתמך עליו, הגם שהוא חסר פרטים מהותיים, כמפורט לעיל.
לסיכום עניין זה, אני סבור כי הדברים שאמר הנתבע בסרטון יכולים לעלות בקנה אחד עם גרסתו כי ביקש לקחת הלוואה, אך נאמר לו כי סורב, ולכן לא חתם על הסכם ההלוואה ולא התייחס בסרטון לסכום ההלוואה המבוקשת.
22. בכל הנוגע למחלוקת לעניין חתימת הנתבע על הסכם ההלוואה, הנטל להוכחת אמיתות החתימה מוטל על התובעת. ראו למשל: ע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' רחמים, פ"ד מז(3) 240, 261 (1993); ע"א 45/15 נבולסי נ' נבולסי, פסקה 13 [נבו] (15.5.2017); ע"א 1700/16 עמותת כספי הצדקה צור באהר נ' אלאטרש, פסקה 20 (פורסם במאגרים, [נבו], 31.7.2017); בע"מ 1451/24 פלונית נ' פלוני (פורסם במאגרים, [נבו], 13.3.2024).
התובעת לא הוכיחה כי חתימתו של התובע אכן מופיעה על הסכם ההלוואה. הנתבע העיד כי לא חתם, ואף הגיש חוות־דעת מטעם המומחית לכתבי יד, הגב' מלי קדוש, ולפיה קיימת "רמת סבירות גבוהה (כ-90%) שהחתימות של מר אחמד אבו שקרה על המסמכים: BLENDER - הסכם הלוואה וכן TARIA - טופס בקשה לקבלת הלוואה מתאריך 16.6.22, מסמכים לגביהם יש מחלוקת, הן חתימות לא אותנטיות, לא חלק מטווח החתימה שלו כי אם חתימות מזויפות".
עוד אציין, כי בא־כוח התובעת חקר את המומחית, אך לא סברתי כי עלה בידו להפריך את מסקנותיה. עולה, אפוא, כי יש לפני בית משפט חוות־דעת ערוכה כדין של מומחית מטעם הנתבע, מבלי שהוצגה חוות דעת נגדית סותרת.
23. לא נעלמה ממני טענת התובעת כי קיים קושי בקבלת חוות־דעת מאת מומחה לכתבי־יד כאשר החתימה שבמחלוקת היא חתימה דיגיטלית, אך לדידי אף טענה מעין זאת יש לתמוך בחוות דעת מומחה שלא הוגשה, ואין מדובר בעובדה הנמצאת בידיעה שיפוטית. לו הייתה התובעת נעתרת לבקשת הנתבע למינוי מומחה לכתבי יד מטעם בית המשפט, ניתן יהיה לברר את טענה זו, אך משסירבה לכך אין לה להלין אלא על עצמה.
עוד אציין לעניין זה, כי המומחית מטעם הנתבע התייחסה לטענה זאת והעידה כי באופן כללי ניתן להשוות בין חתימה דיגיטלית לחתימה בעט, אך במצב כזה רצוי להשוות אף לחתימה דיגיטלית (עמוד 5, שורות 13-8 לפרוטוקול). לדבריה, היא לקחה בחשבון בחוות דעתה כי מדובר בחתימה דיגיטלית, ובחנה אף חתימות דיגיטליות של הנתבע שנחתמו על פד בבנק (עמוד 4 לחוות הדעת; עמוד 3, שורות 28-12 לפרוטוקול).
24. אין לקבל את הפרשנות שמציע בא־כוח התובעת בסיכומיו לדברי המומחית כאילו עובר לעריכת חוות־הדעת היא לא ידעה שמדובר בחתימה דיגיטלית:
"עו"ד שמעוני: הבנתי עם העט או עם העיפרון. הבנתי. את יודעת שהחתימות במחלוקת הן חתימות דיגיטליות?
העדה, גב' קדוש: כשערכתי את חוות הדעת לקחתי את זה בחשבון משום שנאמר לי שאין מסמך מקורי.
עו"ד שמעוני: איפה זה כתוב בחוות הדעת שלקחת את זה בחשבון שזה חתימה דיגיטלית?
העדה, גב' קדוש: אני לא אני לא כתבתי בחוות הדעת שאני יודעת שהיא חתימה דיגיטלית אבל לצורך העניין אני כן בחנתי גם חתימות שהם מצולמות וגם חתימות שנחתמו על פד בבנק. חתימה ידועה 2 א' עד ג' הן חתימות שנחתמו על פד, על מסך דיגיטלי." [עמוד 3, שורות 18-10 לפרוטוקול]
אם כן, מעדות המומחית עולה כי היא ידעה שהחתימות שבמחלוקת הן דיגיטליות ואף לקחה זאת בחשבון, וכל שאמרה בעדותה כי היא לא כתבה בחוות הדעת כי היא יודעת זאת.
25. עוד יש לציין לעניין זה, כי נועה העידה שהיא לא נכחה בעת החתימה על הסכם ההלוואה ואישרה כי התובעת מעניקה הלוואה באמצעות פלטפורמה מקוונת – הלווה שולח את פרטיו לרבות תעודת הזהות וכרטיס האשראי שלו וכן סרטון, לפיו הלווה "מתחייב להחזיר את ההלוואה לחברת בלנדר" (עמוד 7, שורות 31-20 לפרוטוקול). בהמשך עדותה העידה נועה כי יש צורך ב-"סרטון הצהרה שהוא מתייחס להחזיר לי את הכסף ואישור שהוא מתחייב שהוא לוקח את הלוואה" (עמוד 10, שורות 39-34). ספק רב בעיני כי הסרטון שעליו מסתמכת התובעת בהליך זה עומד בפרמטרים הנדרשים לפי עדות נועה עצמה, שהרי כל שנאמר בסרטון הוא "מאשר עסקה לבלנדר".
עוד אציין, כי נועה אף לא ידעה להשיב מדוע לא הוצג מסמך המאשר מאיזה כתובת דואר־אלקטרוני התקבל ההסכם החתום ולאיזה כתובת הוא נשלח ומתי, בדומה למסמך שהציג הנתבע מחברה מתחרה של התובעת (עמוד 8, שורות 9-3 לפרוטוקול).
26. כשנשאלה נועה האם הסכם ההלוואה נחתם על־ידי הנתבע בפני גורם אחר היא השיבה בשלילה ואמרה כי מדובר בפלטפורמה דיגיטלית, ושזה המודל העסקי של התובעת (עמוד 8, שורות 24- 12 לפרוטוקול) ובהמשך אמרה: "אנחנו לא בודקים את החתימה" (עמוד 11, שורה 21 לפרוטוקול).
התובעת יכולה, כמובן, לבחור לעצמה כל מודל עסקי חוקי. יחד עם זאת, במצב בו הנתבע טוען כי לא חתם על הסכם ההלוואה, תוך שהוא מצרף חוות־דעת לתמיכה בטענתו, וטוען כי נעשה שימוש לרעה בפרטיו האישיים, המודל העסקי שנבחר על־ידי התובעת עשוי להיות בעוכריה. ראו והשוו: ת"ק (ת"א) 10168-03-24 טוסון נ' בלנדר פי2פי ישראל בע"מ ואח' (פורסם במאגרים, [נבו], 21.7.2024); בקשת רשות ערעור נדחתה (רת"ק (מחוזי ת"א) 15579-08-24 בלנדר פיי בי. אנ. פי.אל בע"מ נ' טוסון ואח' (פורסם במאגרים, [נבו], 14.8.2024).
27. בנסיבות בהן לא עלה בידי התובעת להוכיח כי הנתבע הוא שחתם על הסכם ההלוואה, ולא העיד בפניי עד מטעם התובעת ששוחח עם הנתבע במועד החתימה הנטענת או בסמוך לכך, הרי שלא די במשפט הקצר שאמר הנתבע בסרטון על מנת שהתובעת תעמוד בנטל השכנוע המוטל עליה.
28. הדברים מקבלים משנה תוקף, כאשר במסגרת העסקה הנטענת בוצעה למעשה המחאת זכות בכספים להם זכאי הנתבע במסגרת הסכם ההלוואה מהתובעת לצד שלישי (מגרש המכוניות שעובד עם התובעת). לדידי, כאשר כספי ההלוואה לא עוברים ללווה אלא לצד רחוק, מוטלת על החברה המלווה חובת זהירות מוגברת לוודא שהלווה מודע להשתכללות העסקה ולביצועה.
ברם, כשנתבקשה להציג את הסכמת הנתבע להעברת הכספים לצד השלישי, נועה השיבה שאינה יכולה להתייחס לכך (עמוד 14, שורות 15-8 לפרוטוקול). בנסיבות אלה, וכאשר אף בסרטון אין התייחסות להסכמת הנתבע להעברת כספי ההלוואה לצד שלישי, אין מנוס מלקבוע כי התובעת לא עמדה בחובת הזהירות המתוארת. לעניין חובת הזהירות המוגברת המוטלת על חברה שעיסוקה במתן הלוואות ללקוחות לשם רכישת רכבים, ראו למשל: ע"א (מחוזי ת"א) 62736-10-13 עמאש נ' אקסטרה ליסינג בע"מ, פסקה 16 (פורסם במאגרים, [נבו], 11.2.2015).
29. כאמור, הנתבע טען כי נגנבו פרטיו האישיים ונעשו מעשי מרמה לשם העמדת הלוואות על שמו בלא ידיעתו. אמנם אין בידי לקבוע ממצא עובדתי כי אכן כך היה, כטענת הנתבע וכפי שנטען בתחקיר עיתונאי שהתפרסם בעיתון דה מרקר ביום 15.11.2024, שעסק במגרש למכירת רכב ארז בראשון לציון ובמגרש ג'אבר באכסאל (להלן: "התחקיר"). עם זאת, נראה כי קיים, לכל הפחות, חשש כי יש ממש בדברים, כאשר אף בעניין שלפניי מדובר על מגרש ארז, שם לטענת התובעת נחתם הסכם הלוואה אך הנתבע טען כי מעולם לא היה בו, ועל המגרש באכסאל שם לטענת הנתבע, תושב הצפון, צולם הסרטון שהוצג בדיון. עצם קרות מעשי מרמה אף השתמעו מעדות נועה, שהעידה בחקירתה כי אינה יכולה לדעת אם הנתבע לא היה חלק ממעשי המרמה (עמוד 15, שורות 4-3 לפרוטוקול).
30. נועה העידה כי היא זוכרת תביעה נוספת בקשר עם מגרש ארז, אך לא ידעה לומר כמה תביעות היו סך־הכל בקשר להלוואת שנלקחו מאותו מגרש. עם זאת, לאחר שבא־כוח הנתבע הציג את התחקיר הנ"ל, נועה אישרה בעדותה כי התובעת הפסיקה לעבוד עם אותו מגרש, אך טענה כי היא אינה יודעת מדוע (עמוד 12, שורות 14-12 לפרוטוקול). תשובתה זו מעוררת קושי, לאור עדותה: "אני מנהלת התפעול בחברה. בסוף הכל עובר דרכי" (עמוד 8, שורה 13 לפרוטוקול). קשה לקבל כי טענות בדבר מעשה מרמה בקשר עם מגרש עמו עובדת התובעת, אינן מצויות בידיעתה של מנהלת התפעול של התובעת.
עדות זו מעוררת קושי גם נוכח התגובה שניתנה מטעם התובעת לתחקיר העיתונאי ובה נכתב כך: "כל בית עסק שמתעורר לגביו לכאורה חשד לאי־סדרים, שיתוף הפעולה עימו מופסק באופן מיידי, כפי שאכן אירע בפועל לגבי המגרש המדובר".
אציין, כי אמנם התחקיר העיתונאי הוגש באיחור ולא התקבל כראיה, אך בכל אופן ניתן להסתמך על תגובת התובעת עצמה שהובאה באותו תחקיר, כאשר נועה אישרה בעדותה כי זו אכן הייתה תגובת התובעת (עמוד 13, שורות 5-4 לפרוטוקול).
31. מכל מקום, ניתן לראות באי־מתן מענה לגבי נסיבות הפסקת ההתקשרות עם מגרש המכוניות ארז, לאור האירוע שהוא ללא ספק מוכר לחברה, משום הימנעות מהבאת ראיה, שהרי אף אם נועה לא ידעה על הדברים מידיעה אישית, היה עליה לברר מהם פני הדברים טרם העידה בבית המשפט. לעניין הימנעות מהבאת ראיה והשלכותיה ראו למשל: ע"א 548/78 פלונית נ' פלוני, פ"ד לה(1) 736, 760 (1980); קדמי, בעמוד 1391.
32. אף לא מצאתי ממש בטענה כי הנתבע שינה את גרסתו לאחר שהוצג הסרטון בדיון. אכן, הנתבע הוסיף פרטים נוספים בתצהירו המשלים ובעדותו בפניי, אך בבסיסם של דברים טען מלכתחילה כי לא חתם על הסכם ההלוואה וכי נעשה שימוש בפרטי האשראי ובזהותו בלא ידיעתו. נראה כי עת ניתן התצהיר המשלים, התבררו לנתבע פרטים נוספים על אודות מעשי המרמה שנעשו לדבריו על־ידי גורמים עבריינים בצפון, תוך שהוא מסתמך על כתבה עיתונאית נוספת שפורסמה סמוך למועד הגשת התצהיר באתר האינטרנט Ice.
בא־כוח התובעת טען בדיון כי לכתחילה לא נכתב בתצהיר הנתבע כי הוא מסר את פרטיו האישיים מרצונו לשם לקיחת הלוואה אלא כי אלה נגנבו ממנו. הנתבע הסביר בעדותו כי כוונתו הייתה כי אמנם נתן תחילה את הפרטים אך נאמר לו כי בקשתו להלוואה סורבה ובשלב זה נעשו שימוש בלא רשות בפרטיו ללקיחת הלוואות בלא ידיעתו, ומנקודת מבטו מדובר בגניבה (עמוד 21, משורה 27 עד עמוד 22, שורות 16-1 לפרוטוקול). מצאתי כי מדובר בהסבר מספק לפערים הקיימים בין תצהירו שצורף להתנגדות לבין התצהיר המשלים, ומכל מקום מצאתי את עדותו של הנתבע לעניין זה מהימנה.
33. התובעת טענה כי יש לשקול לחובתו של הנתבע את העובדה ששילם מספר תשלומים בעבור ההלוואה טרם הורה שלא לכבד אותה, אך גם כאן סברתי כי יש לקבל את הסברו של הנתבע כי לא שם לב תחילה לתשלומי ההלוואה לאור התשלום החודשי הנמוך יחסית ולאור העובדה שמדובר בחשבון עסקי המבוצעות בו פעולות רבות (עמוד 23, שורות 16-10 לפרוטוקול).
34. הגם שהתובעת לא טענה במפורש כי הנתבע קשור למעשה המרמה אלא הדברים השתמעו מעדותה של נועה, מצאתי לנכון להתייחס לכך בקצרה. כידוע, כאשר מדובר בטענה לתרמית או בטענה דומה אשר יש בה כדי להכתים את שמו הטוב של אדם, הואיל והיא מייחסת למושא הטענה התנהגות בעלת אופי פלילי, נקבע בפסיקת בית המשפט העליון כי הנטל להוכחתה גבוה מהרף המקובל במשפט האזרחי (ראו למשל: ע"א 7456/11 בר נוי ואח' נ' אמנון ואח' (פורסם במאגרים, [נבו], 11.4.2013; קדמי, עמוד 1778).
כך, גם בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, נקבע במפורש בתקנה 78 נטל מוגבר כאשר מועלית טענה כגון דא (ראו גם: א' רוזן־צבי ההליך האזרחי, עמוד 425 (2015)). תקנה זאת הוסרה אמנם בתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, אך אין מדובר בהסדר שלילי ונפסק כי על בית המשפט להחיל אותה אף לאחר הרפורמה (למשל: ע"א 7829/18 בטר פלייס ישראל נ' אגסי, פסקה 42 [נבו] (8.2.2022); א' רוזן־צבי הרפורמה בסדר הדין האזרחי: מורה נבוכים, בעמוד 106 ו-173 (מהדורה שנייה, 2023)). מכל מקום, במקרה דנן לא הוצג בדל של ראיה למעשה מרמה מצד הנתבע.
35. התובעת טענה כי אף ככל שגרסתו של הנתבע תתקבל, יש להטיל עליו אשם תורם בגובה של 100% מהנזק הנתבע. לדבריה היה עליו לעדכן את התובעת כי הוא לא רכש את הרכב ו/או כי נתן את פרטים לצדדי שלישיים.
36. כאשר בית המשפט בוחן טענה לאשם תורם, עליו לבחון כיצד נהגו הצדדים ולקבוע מהי חלוקת האחריות לנזק בהתאם (ראו: ע"א 8068/11 עיני נ' שיפריס ואח', פסקה ח' לפסק דינו של כב' השופט (כתוארו אז) א' רובינשטיין (פורסם במאגרים, [נבו], 11.2.2014); א' פורת נזיקין, כרך א' 375 (2013)). אופן התנהלותה של התובעת נדון לעיל וכעת נותר לבחון באילו פעולות לא נקט הנתבע, הגם שהיה מצופה ממנו בנסיבות העניין לנקוט בהן.
37. בנסיבות בהן הנתבע טוען כי לא חתם על הסכם ההלוואה, הואיל ונאמר לו כי התובעת סירבה להלוות לו את הכסף, אינני סבור כי ניתן לצפות מהנתבע לעדכן את התובעת כי לא רכש את הרכב. מנקודת מבטו, התובעת כבר יודעת כי לא רכש את הרכב באמצעות הלוואה מטעמה, משום שהיא סירבה ליתנה. כך במיוחד, כאשר לתובעת היה עוד קודם לכן הסכם לשיתוף פעולה עם המגרש, מכוחו המגרש יכול היה להציע את התובעת כגורם המעמיד הלוואות ללקוחותיו (עדות נועה, עמוד 9, שורה 36 עד עמוד 10, שורה 14 לפרוטוקול), ומנגד לא היה לה קשר ישיר עם הנתבע.
גם הטענה כנגד הנתבע על שמסר את פרטיו למי מטעם המגרש לא נראית תקפה, כאשר לפי ההסכם בין התובעת למגרש, המגרש רשאי להציע ללקוחותיו לקחת הלוואה מן התובעת ואין כל פגם בכך שמי מטעם המגרש מסייע בכך.
יחד עם זאת, ניתן היה לצפות מן הנתבע ליצור קשר עם התובעת כשגילה את תשלומי הלוואה, כדי לברר את העניין, אם טלפונית ואם בכתב. הנתבע העיד לעניין זה:
"... ניסיתי להתקשר אני חושב לא זוכר. ניסיתי להתקשר לאחת החברות או אליכם או לטריה לא יודע מי" (עמוד 24, שורות 11-1 לפרוטוקול).
אם כן, הנתבע לא זכר אם פנה לתובעת ובוודאי לא הציג בדל ראיה לכך. מנגד, מדובר, לטעמי, באשם תורם משני, שהרי ממילא במועד בו גילה הנתבע על אודות ההלוואה, הכספים כבר הועברו לידי המגרש או מי מטעמו. בנסיבות אלה סברתי, כי התשלומים בסך 5,704 ₪ שהספיק לשלם הנתבע טרם גילה על דבר קיומה של ההלוואה, משקפים את משקל ראוי לאשמו התורם של הנתבע, ולא מצאתי כי יש מקום להטיל עליו לשלם תשלום נוסף.
התוצאה
א. התביעה נדחית.
ב. לאור התוצאה אליה הגעתי, התובעת תישא בהוצאות הנתבע בסך של 6,500 ₪.
המזכירות תשגר את פסק הדין לצדדים.
ניתן היום, בי' אייר תשפ"ה, ב08 מאי 2025, בהעדר הצדדים.