"תובע 4: היא [הנתבעת] פרסמה שם בצורה מאוד רחבה שאני מוכר חיתולים. אני איש עסקים מכובד ואני פתאום מתעורר בוקר ואני מתחיל לקבל עשרות טלפונים והודעות מאנשים: ׳איפה המבצע? איך קונים את זה?׳. שמע, יש לי מוניטין, אני מוּכַּר כאיש חינוך ואני לא מוכר חיתולים.
בית-המשפט: אם היה כתוב שם שאדוני מוכר תפוזים לדוגמה, אדוני היה רואה בצורה אחרת את הפרסום הזה? כלומר, זה עניין החיתולים שאדוני רואה אותו פוגעני?
תובע 4: אם זה היה 'תפוזים' זה עדיין היה פוגע בי. אני מניח שאם זה היה 'תפוזים' הייתי אולי נפגע פחות, אבל זה עדיין פוגע.
בית-המשפט: מה בזה הוא לשון הרע? מה בדבר הזה פגע, לפי דעתו, בשמו הטוב? עניין החיתולים או עניין אחר?
תובע 4: אני יזם הייטק, יש לי מאות תלמידים בכל העולם, הם מכירים אותי [כ]כזה. וברגע שמתפרסם שאני בן-אדם שאני מוכר חיתולים, הדבר הזה זה פשוט לשקר על מי שאני. פתאום [אנשים] צריכים לשמוע שעמי דרור הוא גם מוכר חיתולים. אני רואה בזה לשון הרע. אני מניח [שאם] זה היה משהו כמו 'תפוזים', זה גם היה פוגע, אבל אולי בזווית יותר קטנה..." (שם, מעמ' 13, ש' 10).
תובע 2, מר שביל, השמיע דברים דומים: "הציוץ מציין שאני עוסק בדברים שהם לא העיסוק האמיתי שלי. זה לא המקצוע שלי, אני לא עוסק בזה, זה מוחק את העיסוק והמעמד שיש לי ומשנה אותו למשהו שאני לא עוסק בו" (שם, בעמ' 26, ש' 17-1). "[הפרסום] אומר שאני מוכר טיטולים ומגבונים", העיד גם תובע 3, מר רדמן אבוטבול, "[נעשה] שימוש בשם שלי יחד עם מקצוע שהוא לא המקצוע שלי, שכמובן אין שום דבר וחצי דבר רע בו, כל עבודה מכבדת את בעליה כמובן [אך] זו לא העבודה שלי" (שם, בעמ' 40, ש' 16-7).
59. שקלתי את הדברים לעומקם. הגעתי לכלל-מסקנה כי פרסומיה של הנתבעת אכן פגעו בשמם הטוב של התובעים. מסקנתי זו נשענת על שני טעמים ואבקש לבארם כעת. טעם ראשון מצוי בכך שהפרסומים, שיסוד-מוסד בהם הייתה התייחסות לתחומי-עיסוק, התעלמו התעלמות מופגנת מן ההיבטים, המגדירים את עיסוקם של התובעים ואת אישיותם. הם החליפו את ההיבטים הללו בדברים, שבמובהק אינם ממן הענין. הנתבעת לא הקדישה שום חלק מן הביטויים שפרסמה לתיאורם של התובעים לפי האופן, שבו הם תופסים את עצמם. דבריה התעלמו מן האופן, שבו נתפשים התובעים בעיניו של אדם "סביר", כלומר בהתבוננות אובייקטיבית. הדברים חטאו, אפילו, לאופן שבו רואה הנתבעת עצמה כל אחד מהתובעים, שהרי גם לשיטתה ברי כי אין הם מוכרים ביצים, חיתולים או גדרות-תיל.
תכליתו של הפרסום, זולת הטרדתם של התובעים, הייתה הבעתו של זלזול בתובעים ובעיסוקים שבחרו הם לעצמם. מסכים אני, אפוא, לכך שאין זה משנה באורח מהותי לו נכתב היה "ביצים", "חיתולים" או "תפוזים". עיקר הוא כי לא נכתב, שיש להתקשר לתובעת 1 על מנת לברר עמה שאלות מן התחום של פיזיקת-החלקיקים, גם לא שאלות בקשר למחאה שהיא מעורבת בה. לא נכתב, ולו במטרה לפגוע בפרטיות, כי אפשר להטריד את תובע 2 בשאלות על אודות תפקידיו במילואים. לא הוצע להתקשר למי מתובעים 3 ו-4 כדי להתעניין ביוזמותיהם החברתיות, העסקיות או הפוליטיות, בישראל או בעולם. בזלזול זה, בהתעלמות זו מהאופן שבו מגדירים התובעים את עצמם ובהחלפתה של ההגדרה במשהו אחר, רחוק מלבם של התובעים – מצויה, להשקפתי, פגיעה בשמם הטוב.
אדגים עמדה זו בהפנָיה לפרשה אחרת ובה ניתן בבית-משפט זה, לא מכבר, פסק-דין בתביעה בלשון-הרע. שם טענה התובעת, שהועסקה במשרדו של ראש-הממשלה ובתוך כך גם במעונו הרשמי, כי דיבּתה הוצאה רעה בפרסום אשר ייחס לה תפקיד של שמרטפית ומטפלת בילדיו הבגירים של מר נתניהו. התביעה התקבלה, בכל הכבוד בצדק וכך, במקובץ, נפסק:
"[אחד] הרכיב[ים] בפרסום התמקד באופן פרסונלי בתובעת ובאופי העסקתה. הקביעה העובדתית כי תחום עיסוקו של אדם מסוים הינו בטיפול בילדים אינו מהווה כשלעצמו משום לשון הרע. אין בכינוי זה משום פגיעה או השפלה. היפוכו של דבר: ייחוס עיסוק כמטפלת משקף למעשה משמעות חיובית מובהקת. [עם זאת,] כאשר מטיחים במי שמועסק כעובד ציבור במשרד ראש הממשלה מזה עשרות שנים, כי הלה אינו עוסק למעשה בעבודה מקצועית במשרד הממשלתי אלא בתפקיד של 'מטפלת' ו'בייביסיטר', כי אז מדובר בפרסום דבר שעלול להשפיל את אותו אדם בעיני הבריות ולעשותו מטרה לבוז ולעג, כאמור בסעיף 1(1) לחוק איסור לשון הרע. [התובעת] עבדה בעת הפרסום במשרד ראש הממשלה כעובדת מדינה בתפקידים שונים [ואת] זאת השמיט הנתבע מהפרסום" (ת"א (שלום תל אביב-יפו) 2212-01-21 נבון נ' למברסקי, מהפסקה העשירית לפסק-דינו של כבוד השופט רון גולדשטיין (פורסם במאגרים 18.2.2025)).
הנסיבות לעולם אינן זהות בין מקרה למקרה אולם בשתי הפרשות בחר הפרסום – היה זה אחד מיסודותיו המרכזיים – לייחס לתובעים עיסוק, שאינו משקף את עשייתם ואת האופן, שבו הם מבקשים לבנות את שמם המקצועי ואת המוניטין שלהם. בזאת קִיֵים, לדעתי, הפרסום את תנאיו של הסעיף הראשון לחוק איסור לשון-הרע.
60. פרסומי-הנתבעת קלעו, כנדמה, לכל אחת משלוש החלופות הראשונות של הוראת-הסעיף: פרסום, העלול להשפיל אדם בעיני הבריות, לעשותו מטרה לבוז או ללעג מצדם, לבזותו בשל תכונות המיוחסות לו ולפגוע במשרתו, במשלח ידו או במקצועו. הדברים האלה אירעו אף אם חלק מנמעניהם של הפרסומים, אולי אפילו כולם, לא סברו באמת ובתמים שהתובעים עוסקים במכירה קמעונאית. לשיטתי, די בכך שקוראי-הציוצים סברו כי הדברים שנכתבו מבזים את התובעים ומגחיכים אותם – ותעדנה על כך התגובות, שהרימו-גם-הרימו את כפפת-הלעג והבוז – כדי לצלוח את מסננתו הראשונה של חוק איסור לשון-הרע.
ה. הביטוי השקרי, איכותו של השיח הציבורי והסיווג ללשון-הרע
61. טעם שני, התומך בסיווגם של הדברים ללשון-הרע, קשור בתכלית נוספת של חוק איסור לשון-הרע. את טענתה חתמה תובעת 1, פרופ' ברסלר-שוורצמן באמירה: "אני חושבת שה[פרסום] יצר פגיעה בשם הטוב שלי. אני חושבת שאין לשון-רע ב'ביצים טריות' וב'דבש טהור וזול' [אבל] אני חושבת שבאופן שבו הוא נטען זו דיבה לכל דבר. מה שנאמר הוא שקר" (פרוטוקול, מעמ' 54, ש' 22. ההדגשה הוספה). בזאת מצוי הענין.
62. באחת הפרשות שבלשון-הרע, גם היא לא מכבר, מצה השופט סולברג לאמוֹר: "דֹּבֵר שְׁקָרִים לֹא יִכּוֹן לְנֶגֶד עֵינָי" (תהילים קא 7). אמירה זו שיקפה תפישה של הדינים של לשון-הרע – אלה, אשר לצד מטרתם היסודית להגן על שמו הטוב של אדם מבקשים גם לשפר את איכותו של השיח ובפרט של השיח הציבורי. בלשונו של השופט סולברג, זוהי "תפיסה הרואה בדיני לשון הרע כלי אפקטיבי שבכוחו להשיא תרומה לשיח הציבורי" (רע"א 6557/20 ערוץ 10 הנ"ל, בפסקה 56 לפסק-דינו).
הרעיון ולפיו למשפט נועד תפקיד בטיוב-איכותו של השיח הציבורי הועלה בפסיקתו של בית-המשפט כבר בעבר (בג"ץ 10203/03 "המפקד הלאומי" הנ"ל, בעמ' 797 (השופט לוי)). בקביעתו העדכנית עסק השופט סולברג, באורח פרטני, בדינים של לשון-הרע ובראייתם כאלה, שנועדו לסלק מן השיח ביטויים של שקר. עמדה זו שאבה מחיבור פרי-עטם של הפרופסורים Hemel ו-Porat (פורת) משנת 2019 (Daniel Hemel & Ariel Porat, Free Speech and Cheap Talk, 11 J. LEGAL ANALYSIS 46 (2019)). בנקודת-המוצא לחיבורם קבעו המחברים המלומדים כי שיח "איכותי" הוא זה, ששיעור-האמת שבו עולה על שיעורם של דברי-השקר. תרומת-הדינים של לשון-הרע לאיכות-השיח תימדד אפוא בַּמידה, שבה הם מסייעים בהפחתת-היקפו של הביטוי השקרי אשר מושמע בגדרו של השיח ובהחלפתו בביטויי-אמת.
ניתוח "מסורתי", המשיכו המחברים, בוחן את שאלת-תרומתם של דיני-הדיבה לאיכות-השיח בשני פרמטרים מרכזיים. מחד גיסא נוהגים לדבר בתוצא (אפקט) התרעתי, שפירושו הפשוט הוא כי דינים "חזקים" של לשון-הרע ידרבנו מתבטאים להימנע מביטויים שקריים. החשש מפניו של חיוב בלשון-הרע יביא, כך, להפחתתם של מתבטאי-השקר ושל ביטויי-השקר אשר בפיהם. מאידך גיסא קם חשש מפניו של תוצא מצנן, שמשמעו הרתעת-יתר של מתבטאים, שהתכוונו מלכתחילה לומר דברי-אמת. התוצא המצנן יניא מי מאלה מהשתתפות בשיח, אם מחמת חששו כי הדין יגיע – בטעות או מתוך העמדתו של הדובר על טעותו – למסקנה כי הדברים הינם שקר; ואם מחמת רתיעתו מן ההוצאות הכבדות, הכרוכות בהדיפתה של תביעה בלשון-הרע.
63. ניתוחם של פורת והמל הציע להביא בחשבון, בנוסף לפועלים היוצאים האלה, תוצא שלישי, שהוא כהיפוכו של זה המצנן ועל כן נקרא שמו: "התוצא המחמם" ("The Warming Effect"; Id, at p. 66). במשטר קפדני של לשון-הרע צפויה עלותו של דבר-שקר להיות גבוהה יחסית לזו של דבר-אמת. כמו מאליו אמור הדבר להרחיב את היקפו של השיח האיכותי, זה של דברי-אמת. בעקבות כך ייתפש השיח, בדעת-הקהל, אמין יותר. אנשים, שבעבר שתקו, ירצו להביא את ביטויי-האמת שלהם לשיח כזה, שמקנה משקל ואמינות לדבריהם. תגבר הנכונות להשקיע בהשמעתם של ביטויי-אמת (למשל: באמצעותה של עיתונות חוקרת, שהיא יקָרה יותר מעיתונות "דווחנית" בלבד). תצטמצם השפעתו של האפקט המצנן, לעתים עד כדי "קיזוזו" ממש. הגברת-אמינותו של השיח ועמה הגברתה של מידת-האמינות של ביטויים על אודותיה של התנהגות חברתית שלילית, עשויה להקל, בתוך כך, על חשיפתה של התנהגות כזו ועל הנעתם של אנשים להתגייס ("mobilize"; Id, at p. 80) נגדה.
בלשון בהירה, במלוא-הכבוד, ביאר השופט סולברג עמדה זו:
"תחת משטר של דיני לשון הרע אפקטיביים, דובר שקרים יִשא באחריות משפטית לדבריו, וכתוצאה מכך תחול עליה ב'מחיר' הנלווה לפרסום דברי שקר, בהשוואה לדברי אמת. מטעם זה, ידוֹע ידעוּ המאזינים, כי לדובר שלפניהם תמריץ משפטי לרְחוֹק מדבר שקר, להיצמד לאמת. משמעות הדבר – הגברת האמון בפרסום. פועל יוצא מכך הוא, שלצד החשש מפני אפקט מצנן, אשר יביא להפחתת 'כמות' הביטויים בשוק הרעיונות, קיים אפקט מחמם, שבכוחו ליצור, לפחות בהקשרים מסוימים, וקטור נגדי, ה'מושך' להגדלת 'כמות' הביטוי, כך שדוברים מסוימים יבחרו להתבטא, בעוד שאלמלא האפקט המחמם שמייצרים דיני לשון הרע, שמגביר את האמון שניתן בדבריהם ואת השפעתם הפוטנציאלית – הם היו בוחרים לשתוק" (רע"א 6557/20 ערוץ 10 הנ"ל, בפסקה 56).
64. בענינו של ערוץ 10 יישם השופט סולברג את הרעיון הזה בהתייחס למאפייני-תחולתה של ההגנה, שמקנה סעיף 15(2) לחוק איסור לשון-הרע לפרסומים בכלי-תקשורת ומוּכרת בשמה הדוקטרינרי: "עיתונאות אחראית" (דנ"א 2121/12 פלוני נ' ד"ר דיין-אורבך, פ"ד סז(1) 667, 721; 732 (2012)). אלא, שאיני רואה מניעה להחילו גם בהתייחס ליסודות אחרים שבחוק איסור לשון-הרע ובכלל זה כבר בסעיף הראשון לו. דבר זה הולך אחר התובנה כי מקצה-ראשו ועד לבהונותיו מיישם חוק איסור לשון-הרע את התכליות אשר ביסודו וכי ההכרעה, שלה קורא הסעיף הראשון לחוק, חייבת גם היא להשעין את עצמה על התכליות הללו.
אין פירושם של דברים הוא כי כל ביטוי שקרי יוגדר, בהכרח, "לשון-הרע" לפי הסעיף הראשון לחוק. ברם בפירושה של איזו מהחלופות שבסעיף וקולעות ביטוי ללשון-הרע עשוי להימצא משקל להיותו של הביטוי – דבר-שקר. במקרה שלפנינו, סבורני כי הדברים יפים בפרט לחלופת השלישית: פרסום העלול "לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו". ייחוסו, בין ברצינות ובין בהלצה, של עיסוק שקרי לאדם עשויה, בעיניו של האדם הסביר, לגרוע ממעמדו של עיסוקו האמתי ובכך להיות לשון-הרע. כך ארע, לשיטתי, בנדון כאן. לא רק הטרדה הניבו פרסומיה של הנתבעת, אלא שיסוד-השקר המובהק שבהם תרם לשכלולה של הפגיעה בשמם הטוב. הרצון לקדם את שתי תכליותיו של החוק: תיקונה של פגיעה בשם הטוב ושיפורו של השיח באמצעות הפחתתם של ביטויים שקריים, מוליכני לקביעה כי הפרסומים הנדונים כאן קלעו לסעיף הראשון לחוק, היינו, יש בם משום לשון-הרע.
65. כאן מתחייבת הערה ובלעדיה איני רואה את הניתוח שערכתי – שלם. על אף שלשיטתם יתרמו דינים "חזקים" של לשון-הרע לגיבושו של התוצא המחמם ובעקבות כך לשיפור-איכותו של השיח, לא יכלו פורת והמל להתחייב לכך שהתוצאה תהא אך טובה. הם הכירו באפשרות כי משטר קפדני של לשון-הרע יוליד עוד שתי תוצאות, שאינן חיוביות. ראשונה, שאותה כינו המחברים "אפקט ההחלפה" ("substitution effect"; Hemel & Porat, Supra, at p. 72), לא יניע מתבטאים להחליף ביטוי של שקר בהכרח בזה של אמת. הוא עלול לדרבנם להמיר דבר-שקר, שבו נאמרו דברים שליליים על אדם העשוי להגיב בתביעת-דיבה; בביטוי שקרי אחר, ש"מעלתו" היחידה היא שהוא מנוסח בחיוב, כלומר אינו קובע דבר שלילי על אחר ועל כן לא יגרור תביעה בלשון-הרע. כך, הדינים של לשון-הרע לא יתרמו דבר לאמתות-השיח וזה יוסיף להיות שיח של ביטויים שקריים.
התוצאה הרעה האחרת, שמפניה חששו המחברים, היא נחלתם של מי, שנפגעו מביטוי אשר הושמע על אודותם. לפי המחשבה השגורה, משטר "חזק" של לשון-הרע מסייע לנפגעים להיפרע ממוציאי-דיבתם ועוזר לתיקונה של הפגיעה בשמם. אלא, שלפי פורת והמל עלול משטר כזה להתברר חרב-פיפיות. הוא עלול דווקא להחמיר את הפגיעה באותם נפגעים בעקבות מה, שכינו המחברים: "אפקט-העֲצמה" ("intensification effect"; Id, at p. 76). בטווח הקצר, אם השיח ייתפש, ככלל, אמין יותר, גם ביטויים שקריים, שטרם נגזר דינם לאחריות בנזיקין, ייתפשו אמינים יותר. שנית, אם מסיבות כלשהן, שאינן קשורות למידת-מהימנותו של הביטוי שהושמע, לא ינקוט הנפגע הליך של תביעה בלשון-הרע (למשל כי אין הוא נגיש למשאב המשפטי או הכספי) או שהוא יתבע בלשון-הרע ויפסיד, תהא הפגיעה בו קשה יותר. זאת, משום שהביטוי השקרי, שהושמע על אודותיו, יקבל אז גושפנקה של ביטוי אמין.
66. השאלה היא אפוא כיצד ניתן להגביר את השפעתם החיובית של הדינים של לשון-הרע על איכותו של השיח ולצמצם קשיים, שעלולים להיווצר. המענה חורג, כמובן, מגדרותיו של פסק-דין זה, ברם דומני כי בהיבט הפרטני יכול להימצא מענה-מה. ראשית, פרסומיה של הנתבעת שלפנַי, מטיבם, לא היו כאלה, שהטלתה של אחריות בלשון-הרע תוביל להמרתם בפרסומי-שקר אחרים. טול מן הפרסומים את היסוד של לא-אמת שבם ונטלת מהם את כל חיותם. שנית, כאן עסקינן במי, שכבר הגישו תביעה בלשון-הרע ועוד יותר מכך, תביעתם מוּכרת טובה בבית-המשפט. מענה לקושי הכללי אולי אין בכך, ברם דומני כי הטלתה של אחריות בלשון-הרע בנסיבות שכאלו, תועלתה לנפגעים תהא רבה מנזקם האפשרי.
ו. "פרסום" של לשון-הרע
67. היסוד הנוסף בעוולה של לשון-הרע, זה שבסעיף השני לחוק ודורש את עשייתו של "פרסום", התקיים גם הוא בנדון כאן. אין הדבר מצריך הכברה של מלים. ציוצים ברשת החברתית הם, ללא ספק, "פרסום" כמשמעו בחוק איסור לשון-הרע וכתכליתו של החוק הזה: מניעת-הבאתם ברבים של דברי-בוז או לעג על אחֵר.
ז. הגנות?
68. חוק איסור לשון-הרע קובע גם הוא, בפרק השלישי לו, שורה של הגנות ומכוחן לא תוטל אחריות בלשון-הרע אפילו כשיסודות-העוולה התקיימו. בסעיף 14 לחוק מנויה ההגנה היסודית של אֱמת-הפרסום. סעיף 15 מקנה הגנה למי, שפרסם בתום-לב את פרסומו באחת הנסיבות המפורטות שם ובפרט לשם קיומו של אינטרס אישי או ציבורי חשוב דיו. עוד קודם לשני הסעיפים הללו של הגנות קובע החוק, בסעיף 13 לו, דבר-מה חזק יותר מהגנה וניתן לכנותו "חסינות" (ת"א (שלום תל אביב-יפו) 52516-10-18 הרב הבלין נ' עו"ד זנה, החלטתי מיום 11.6.2019 (פורסמה במאגרים)). בחלופות, הקבועות בסעיף 13 לחוק, לא תוטל אחריות בלשון-הרע ללא קשר לכוונתו של המפרסם או לתכליתו האובייקטיבית של הפרסום. ההגנה על השם הטוב תינגף מפניהם של אינטרסים חשובים אשר מנויים בו ויסודם ברצון לאפשר הליך שלטוני, שיפוטי, חקירתי או ביקורתי ללא מגבלות, שאינן מן הענין.
69. לא מצאתי את עצמי נדרש לשוב ולנתח היבט זה לעומקו, שכן ביסודם יפים לכאן הדברים אשר נכתבו לעיל על הגנות בעוולה של פגיעה בפרטיות. גם בלשון-הרע לא מצאתי איזו הגנה מן הדין, שתוכל להתייצב לצדה של הנתבעת ולחלצה מאחריות בעוולה הזו. פרסומיה של הנתבעת לא נעשו בשום נסיבה, שבה מקנה הדין חסינות לפרסום. הם לא שיקפו, לא יכול להיות חולק על כך, דברי-אמת. שום "ענין ציבורי", כדרישות שבסעיפים 14 ו-15 לחוק וכהגדרתו המשפטית, לא קם בציונם של פרטי-עיסוק שקריים על אודותיהם של התובעים. הפרסומים לא היו בתום-לב, שכן הנתבעת ידעה היטב, שמרכיב זה בפרסומים אינו אמת (סעיף 16(ב)(1) לחוק). גם בנדון לא הוצג שום ענין אישי חשוב, אף לא אינטרס של הציבור, שהצדיקו להשמיע את הדברים הללו על התובעים. בפרט לא היו הפרסומים "הבעת דעה על התנהגות" התובעים ולוּ בהקשרה של מחאתם הציבורית. באופן פרטני אוסיף כי גם האמור בסעיף 15(10) לחוק, היינו כי "הפרסום לא נעשה אלא כדי לגנות או להכחיש לשון הרע שפורסמה קודם לכן", לא התקיים. בלי צורך להכריע בטענתה של הנתבעת כי גם התובעים הוציאו את דיבתה, ברי כי פרסומיה לא היו תגובה לגיטימית ולו למעשה שכזה.
אין הנתבעת זכאית, אפוא, לחבוֹש לראשה איזו מקסדות-המגן, שמציע חוק איסור לשון-הרע בסעיפים 15-13 לו.
ח. הפגיעה בשם הטוב
70. הצגתם, בלעג, של התובעים מי, שעיסוקיהם אינם אלה הנכונים וצמצום-דמותם והמוניטין שלהם לענינים, שאין הם עוסקים בם – כך גם דרבונם של אחרים לעשות כן – פגעו בשמם הטוב של התובעים. גם בנדון, הנזק קשה הוא לפריטה, גם לכימות. הנתבעת לא הוכיחה, מן העבר האחר, כי שום נזק לא נגרם לתובעים בפרסומיה. שוב בת-שייכות היא הקביעה כי הנתבעת לא הוכיחה כי לתובעים נגישות טובה לתקשורת, משיש לנפגעים אחרים מפרסומים שהם לשון-הרע. נגישות שכזו הוכרה בפסיקה דבר, העשוי לגרוע מן הנזק שנגרם בזכות העובדה כי לנהנה ממנה קל יותר, בהשוואה לאדם מן השורה, להתמודד עם מידע פוגעני, שהופץ על אודותיו ולהעמיד בפומבי דברים על תיקונם (רע"א 3614/97 עו"ד אבי יצחק הנ"ל, בעמ' 81 (כבוד השופט תאודור אור)). יסוד כזה לא הוכח, כאמור, במקרה שלפנַי.
שכלולם של היסודות של נזק ושל קשר סיבתי בינו לבין פרסומיה של הנתבעת משלים, גם בנדון, את מציאתה של הנתבעת אחראית בעוולה בנזיקין.
תום-לב בהגשת-התביעה?
71. ברם עוד טענה אחת הוּנחה לבחינתו של בית-משפט זה. חורגת היא מן הספֵרה של דיני-הנזיקין לבדם. מצויה היא במישור הכללי של הדינים של תום-לב, שאת חיותם הראשונית ינקו מהוראות שונות שמן הדין האזרחי (בפרט, סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 וגם סעיף 14 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969), אך זכו מאז למעמד של ענף משפטי עצמאי (ע"א 2792/03 יצהרי נ' טל אימפורט, בפסק-דינו של הנשיא (בדימוס) ברק (פורסם באתר הרשות השופטת 14.12.2006)). "תום-לב" גם הוא מושג-שסתום. בעניננו מתייחס הוא לדרישה כי כל אדם, הטוען לזכות שמן המשפט האזרחי ובכלל זה מדיני-הנזיקין, יעשה כן בהגינות, בניקיון-כפיים וללא ניצולו לרעה של ההליך השיפוטי.
72. לפנַי גרסה הנתבעת כי טענתם של התובעים לפגיעה בפרטיות לא נטענה בתום-לב. שהרי, היו אלה לא אחרים מן התובעים אשר פרסמו פרטים אישיים של אחרים, על מנת שהציבור יטרידם בשיחות ובהודעות מן הסוג שעליו מלינים הם, היום הזה, לפניו של בית-המשפט. "התובעים", טענה ההגנה, "פרסמו את מספרי הטלפון של שרים וחברי כנסת, אנשים ו/או דמויות ציבוריות, תוך שהתובעים קוראים לציבור להגיע לבתיהם ולהפגין ולמרר את חייהם יום ולילה והכל כדי להלך עליהם אימים שימעלו בתפקידם" (המבוא לכתב-ההגנה). לא רק מספרי-טלפון, נטען, התובעים פרסמו גם את כתובותיהם הפרטיות של שרים ושל חברי-כנסת ואת מקומות הימצאם, בצירוף קריאה להפגין במקומות הללו ולמחות בם. בתתם פומבי למכתב-התראה, שנשלח אל הנתבעת, פרסמו התובעים אפילו את כתובתה הפרטית של זו האחרונה. הנתבעת לא טענה כי היא ביקשה להשיב לתובעים באותה מטבע, אלא כי אין זה מתקבל על הדעת שבית-המשפט יִשעה לקבילתם בשעה, שהם עצמם עשו את הרע הזה לאחרים.
73. כידוע, טיעון מסוג "Whataboutism" או, בלשון אחרת: "גם הוא עשה רע", לוקה בכשל לוגי ולגופו קשה לראותו תורם דבר-מה לעמדתו של הטוען. ברם במישור-הדינים של תום-לב עשוי להיוודע לו משקל, אם בעשייתו הרעה של תובע פלוני משתקפת התכחשותו לזכותו של אחר להלין על הדברים שעל אודותם הוא, התובע, קובל לפניו של בית-המשפט. על מנת להשיב לשאלה אם קושי כזה דבק בתובעים יש ללבֵּן, תחילה, את העובדות באורח מדויק. אחר כך יש לשאול אם עובדות אלו מניחות יסוד לפגם כה חמור בהתנהלות, עד כי שומט הוא את הבסיס מתחת לתום-הלב בהגשתה של תביעה זו ומצדיק את סילוקה ולו בשל כך.
74. בחנתי, אחד לאחד, כל מרכיב בחומר-הראיות שהניחה לפנַי הנתבעת. כאן חשוב לדייק, שכן להבדיל מפרסומים ברשתות חברתיות, בבית-המשפט קם דבר ונופל לפי ראיות וניתוחן. מן הראיות נהיר, ראשית, כי תובע 2 לא פרסם דבר וחצי דבר, הקורא לפגיעה בפרטיותם של אחרים. כל ראיה אין לתמיכה בטענתה של הנתבעת כי מר שביל הוביל חברים מ"אחים לנשק" להטריד בביתו את "המנהיג החרדי הרב גרשון אדלשיין" (כך במקור, פסקה 61 לתצהיר-הנתבעת) וכי הוא הוסיף וקרא להתייצב ל"סוכת-מחאה" ליד ביתו של חבר-הכנסת יולי אדלשטיין. פרסומים, שבהם דווח כי כך אכן קרה או שקראו לעשות כן, לרבות ליד ביתה של השרה גמליאל (נספחים כ' עד כ"ג לתצהיר-הנתבעת), היו מאת "אחים לנשק". בעוד שבחלק מהפרסומים האלה הופיעו, פרטנית ובאורח מפורש, שמות של פעילים, נעדר מהם לחלוטין שמו של תובע 2. שום ראָיה לא אפשרה לקשור תובע זה, ולו ברמז, לעשייתם של אותם פרסומים.
בנספח י"ח לתצהירהּ צירפה הנתבעת העתק של ציוץ, שנחזה – ולא נסתר – כי פרסם תובע 4, לבדו, ובו רשימה של כתובותיהם הפרטיות של 11 מראשי-השלטון: נשיא-המדינה, ראש-הממשלה, שרים וחברי-כנסת וגם אחד מראשיו של ערוץ 14 בטלוויזיה. הרשימה לוּותה בקריאה "לאמץ משת[ף פעולה] של דיקטטורה" ולהתייצב ליד ביתו. ציוץ זה זכה, בעת שהוצג לבית-המשפט, לקרוב ל-23 אלף צפיות. בציוץ שני (שם, שם) קרא תובע 4 להתייצב ליד ביתו הפרטי של מי, שכנדמה גם הוא ממנהליו של ערוץ 14, תוך פרסום-כתובתו. בציוץ שלישי פרסם תובע 4 תצלום של השר ניר ברקת, עומד עם אחרים בבית-האוכל "ציון הקטן" ברחוב כנפי-נשרים בירושלים. "בואו לומר בתיאבון למחריב הכלכלה", כתב התובע, "נרדוף אתכם בכל מקום!" (שם, שם). ציוץ רביעי ייחד גורל דומה לשרה מאי גולן "בשמלה הירוקה, בלובי של מלון כפר המכביה, לא תגידו ערב טוב אם אתם באיזור?" (שם, שם). בציוץ חמישי קרא תובע 4 לציבור לסור למען פרטי "ב[רחוב ה]מצודה 33 רמת גן" ובו איתר מאן דהוא את יושב-ראש הכנסת, חבר-הכנסת אמיר אוחנה.
באותו נספח לתצהירה של הנתבעת הופיע גם מה שנראה – ולא נסתר – ציוץ מאת תובעת 1 ובו מעניהם הפרטיים של השרים ישראל כץ וגילה גמליאל ושל חבר הכנסת חנוך מיליבצקי (כך במקור. ההפניה הייתה למפגש-הרחובות במקום-מגוריו של חה"כ מילביצקי). מתחת לכל אחד מן השמות הללו צורף קישור לקבוצת-וואטסאפ ייעודית.
75. הנה כי כן, הנתבעת הצליחה להראות לבית-המשפט כי תובע 4, ובמידה פחותה גם תובעת 1, נתנו פומבי לכתובותיהם הפרטיות של נבחרי-ציבור ושל שניים מראשי-המכוונים של השיח התקשורתי מבית ערוץ 14, וקראו להתייצב שם ולמחות. אלו הן העובדות. לא פחות אך גם לא יותר. ביסוס לא נמצא לטענה כי תובעת 1 הייתה אחראית, באיזו צורה שהיא, לקבוצת-וואטסאפ, ששמה "מעירים את [השר] ישראל כץ" ובתיאורה הופיעו מספרי-הטלפון הניידים של השר כץ, של מזכירתו ושל רעיתו. צילום-מסך של תיאור-הקבוצה הזו צורף בנספח י"ח, הנזכר, לתצהיר-הנתבעת אולם מאום, זולת משאלת-לבה של הנתבעת והצבתו ליד ציוץ "טוויטר" פרי-עטה של תובעת 1, לא קשר את התיאור הזה לתובעת. הנה כי כן, אין שום ראיה לכך, שמי מהתובעים נתן פומבי, כפי שעשתה הנתבעת, למספר-טלפון, מקל וחומר פרטי, של אדם כלשהו, מקל וחומר שאין הוא איש-ציבור או בעל-תפקיד בכלי-תקשורת.
76. אך מעֶבר למדיום, שני הבדלים עקרוניים הם בין פרסומי-הנתבעת לבין אלה של תובעים 1 ו-4. כתבתי כבר כי, לדעתי, אין התובעים "אנשי-ציבור". לא כן הם אותם נבחרי-ציבור ואף לא אותם מנהלים של כלי-תקשורת, שכל עיסוקם באקטואליה ובסדר-היום הציבורי. שנית, וחשוב לא פחות, בפרסומיהם הללו של התובעים ניכרה זיקה מובהקת בין הקריאה למחות ליד מעניהם של אותם אנשים לבין עיסוקיהם הציבוריים. זיקה כזו, הרי כתבתי, נעדרה לחלוטין מן הפרסומים, שפרסמה הנתבעת על אודותיהם של התובעים. אין, אפוא, סימטריה ובכך די לצורך הכרעתי. איני קובע, אטעים, שום מסמרות שהם בשאלה אם פרסומיהם של התובעים עלו בקנה אחד עם הדין. אין זו התביעה אשר לפנַי. שלישית ייאמר כי, כפי שתיארתי כבר לעיל, למניעתה של פגיעה אפשרית בפרטיותם של אנשי-ציבור מייחד המשפט הציבורי כלים משל עצמו. דרך כלל נכון יהא לתן בכורה לאלה על פני-הנחתה של מחלוקת להכרעתו של המשפט הפרטי.
77. תובעת 1, כמו תובע 3, הוסיפו ופרסמו ב"ציוצים" פרי-עטם את מכתב-ההתראה, ששלחו באי-כוחם הקודמים לנתבעת. בפתח-המכתב הופיעו שְׁמה של הנתבעת וכתובת-המגורים שלה (נספח י"ז לתצהיר-הנתבעת). אלא, שכפי שעולה באורח מובהק מאותם ציוצים, שום קריאה או רימוז לקריאה לפקוד את הכתובת הזו או להטריד בה את הנתבעת לא באו בהם. המטרה, היחידה, בפרסום-המכתב הייתה לחשוף לציבור את החלטת-התובעים לנקוט הליכים משפטיים נגד הנתבעת. כתובתה של זו הייתה פרט-לוואי שולי בפרסומים הללו. היא לא נכתבה שם על מנת שייעשה בה שימוש כלשהו, בניגוד מובהק לפרסומיה של הנתבעת ובהם היא קראה, מפורשות, לקוראיה להשתמש במספרי-הטלפון שפרסמה. מספר-טלפון של הנתבעת, אין זה מיותר לציין, לא בא מעולם בציוציהם של התובעים.
78. תובע 3, מר רדמן אבוטבול, קרא, בציוצו את המכתב הזה: "דרך אגב, חפשו את רונית הביביסטית בטוויטר...”)שם, שם). על כך אומַר שתיים: ראשית, דבר אינו מניח יסוד לקביעה כי תובע 3 ביקש לשדל מי מנמעניו של פרסומו להטריד את הנתבעת או לנאצה בחשבון-"X" שלה. שנית, כתיבתן של רשומות בחשבונו הפומבי של אדם ברשת החברתית אינה שקולה, בשום פנים, למסירתו של מספר-הטלפון האישי שלו ואינו, בניגוד לרשת החברתית, בָּמה להתבטאויות קולקטיביות.
ראיתי בחלחלה ציוצים, ששוגרו לחשבונה של הנתבעת ב"טוויטר" ותקפו אותה במלים קשות-מכל-קשות, באורח שהוא בעינַי מתועב ומביש – ציוצים המעידים, ראש וראשונה, על כותביהם ועל דרך-הארץ שנפקדה מאלה (נספח י"ז לתצהיר-הנתבעת). אלא, שמאום לא קשר הודעות אלו למי מהתובעים. "אלה התוצאות של שקמה ברסלר וחבריה ששלחו אתכם להטריד אותי", כתבה הנתבעת לפונים אליה (שם, שם); אך בבית-המשפט היא לא הציגה מאום לתמיכה בהשערה זו אשר נותרה דברים בעלמא. אמת, אפילו קצה של ראיה אין לכך, שמי מהתובעים קרא לשגר הודעות-נאצה לנתבעת או עמד מאחוריהן באיזו דרך שהיא. "ראשי המחאה פרסמו את הפרטים שלי", הוסיפה הנתבעת וכתבה, כאילו קודם לציוציהם של התובעים הייתה הנתבעת דמות נחבאת אל הכלים ברשת החברתית, משתמשת אנונימית ולא מוכרת, שרק "חשיפתו" של חשבונה ברשת החברתית הוליך גולשים לנעוץ בה את חרב-עטם הירודה. הנתבעת הוסיפה והפנתה לתלונה, שהיא הגישה למשטרת-ישראל בעקבותיהן של ההודעות הללו (שם, שם). מה, שלא ראיתי בתלונתה, הוא התייחסות כלשהי למי מהתובעים.
79. אוכל לסכם נקודה זו: לא מצאתי כי פגם נפל בתום-לבו של איזה מן התובעים בעומדו על עילותיו נגד הנתבעת בהליך זה. פרסומים, שפרסם מי מהם, נבדלו מאלה של הנתבעת ביותר ממובן אחד. מכל מקום, הם לא עשו את התנהלותם של התובעים נגועה, כדי אי-השלמה עם עצם-הגשתה של התביעה בידיהם ועם הטענות שהעלו.
הסעדים
80. משנמצא מקום להטיל על הנתבעת אחריות בנזיקין לפי העוולות הפרטניות של פגיעה בפרטיות ושל הוצאה של לשון-הרע, נסללת הדרך לבחינתם של הסעדים שהתבקשו. בזאת אחתום את פסק-דיני זה. תכליתם הראשית של סעדים אלה, כתכלית של דיני-הנזיקין בכלל, היא להעמיד את הניזוק במקום ובו הוא היה אלמלא מעשה-ההיזק ובמקרה דנן: להשיב את התובעים, ככל הניתן, למצבם ערב-פרסומיה של הנתבעת בענינם.
א. צווי-מניעה וצווי-עשה
81. תחילה: לבקשה לצווים. כפי שכתבתי בראשית-הדברים, כתב-התביעה (שנוּסח בידיהם של באי-כוחם הקודמים של התובעים) עתר ללא פחות מארבעה כאלה: צו, המחייב את הנתבעת לפרסם הודעת-תיקון או הכחשה לפרסומיה; צו, המחייב את הנתבעת לפרסם התנצלות על הפגיעה בתובעים; צו להסרתם "של כל הפרסומים הכוזבים שפורסמו על ידי הנתבעת, לרבות כל תגובה מכפישה ופוגענית [לפרסומים הללו]" וצו המורה לנתבעת "לחדול מהכפשת התובעים, בכל פורום שהוא ולא לחזור על כך בעתיד" (פסקאות 76 ו-77 לכתב-התביעה).
טוב עשו באי-כוחם דהיום של התובעים, שוויתרו בסיכומיהם על סעדי-הציווי הללו. חוק הגנת-הפרטיות מסמיך את בית-המשפט, בסעיף 29(א) לו, לאסור על הפצתו הנוספת של המידע הפוגעני או על כל שימוש נוסף בו וכן "להורות לגביו כל הוראה אחרת". חוק איסור לשון-הרע מייחד לבית-המשפט, בסעיף 9(א) לו, סמכות לאסור על הפצתו של הפרסום הפוגעני וכן סמכות להורות על פרסומם של תיקון או של הכחשה לפרסום הזה. את הסמכויות הללו, בפרט בהתחשב בעומקהּ הניכר של הפעולה השיפוטית של ציווי ובהשפעתה על זכויות יסודיות של נתבעים, יש להבין כלשונן. אין לקרוא אליהן דברים, שאינם מנויים בן.
82. כך, בית-המשפט אינו מוסמך לחייב אדם להתנצל, ממש כשם שאין הוא מוסמך לצווֹת על בעל-דין לשמוח, להיעצב או לאהוב את התובע. הגם, שחלק מתכליתה הוא להעביר מסר לציבור-הקוראים, התנצלות היא, ראש וראשונה, ברייה מעולמות-הרגש והמחשבה. לאלה טרם הגיעה סמכותם של גורמי-השלטון. דומני כי על זאת יברכו הצדדים שניהם.
83. שנית, אדם יכול להיות אחראי אך ורק לפרסומים פוגעניים, שיצאו תחת ידו או במעורבותו. אפילו נמצא הוא אחראי בנזיקין בגין פרסומיו, כל יסוד אין להחזיקו אחראי לפרסומיהם של אחרים. זאת, אפילו היו הללו – וברשתות החברתיות הדבר הוא שגור – תגובות לפרסומיו; חיבוב, שיתוף או ציוץ מחדש של אלה. "איש בחטאו" יוכרו (בהשאלה מדברים כד 16) ולא אחרת.
84. שלישית, אפילו שהדין מסמיך את בית-המשפט לתן צו למניעתם של פרסומים עתידיים, זהו – בשל החשש מהגבלת-יתר של חופש-הביטוי – סעד מרחיק לכת (ע"א 214/89 אבנרי הנ"ל, בעמ' 851; שנהר, דיני לשון הרע לעיל, בעמ' 663). יש, ככל שהדבר ניתן בגדרו של איזון ראוי בין הערכים המתחרים, להעדיף הכרה בכך, שאם יסבור תובע כי נתבע שב ועוול בו – פתוחה לפניו הדרך לבית-המשפט בתביעה חדשה.
85. הנתבעת העידה לפנַי, ואין לי כל יסוד שלא לראות את עדותה – מהימנה, כי היא הסירה את שלושת הפרסומים, שאליהם מתייחסת תביעה זו, מן הרשת החברתית כבר ביום-העלאתם. בנסיבות הללו מתייתר השימוש בסמכותו של בית-המשפט להורות על כך בצו. ואילו פרסום של תיקון או הכחשה – מהו, בנסיבותיו של ענין זה, אם לא הפצה מחודשת של מספרי-הטלפון של התובעים, אפילו יצוין כי אל למתקשרים לצַפות למכירתם של ביצים, שמן, חיתולים וקונצרטינות? סעד שכזה חותר, הרי, מתחת ליסודותיה של התביעה וטוב, כאמור, עשו התובעים שוויתרו עליו.
ב. התביעה לפיצוי כספי
86. אשר לסעד הכספי. שוב לא נמצא לבית-משפט זה מפלט מן העיסוק, הסיזיפי והמייגע, בבעיית-הכברתם של סכומים בתביעות בלשון-הרע. כלום סברו התובעים, באמת ובתמים, כי איזו ערכאה שהיא תחייב את הנתבעת לשלם להם למעלה מ-600 אלף שקלים בגין שלושה ציוצי-רשת, בתביעה שללא הוכחת-נזק? כלום נמצאה להם אחיזה, כלשהי, בפסיקתם של בתי-המשפט לאמת-מידה כזו של פיצוי? השאלות הללו הן רטוריות. התשובה להן היא שלילית. לא פחות קשה היא בעינַי העובדה, ששוב נמצאו באי-כוח הסבורים, בניגוד להלכה הפסוקה, כי תביעתו של פיצוי ללא הוכחת-נזק היא ענין לפעולה אריתמטית של כפל, ואם נדרש אפילו לפעולת-חיבור. לא היא.
87. אוכל לתמצת את הדברים. ראשית, התעלמות מקנה-המידה שבפסיקה – ואין הכוונה לפסקי-דין יחידים אשר, בלשון-הרע, ניתן לתמוך באמצעותם כמעט כל תוצאה שהיא; כי אם באמות-המידה, המתגבשות מתוך מבט רחב על פסיקתם של בתי-המשפט – לא תוכל לשרת את ענינם של תובעים. היא משמיעה, מניה וביה, כי נתבעים יידרשו להתגונן ביתר. זאת לא רק משום ההערכה, שתביעה גבוהה יותר תהא גם יקרה יותר בייצוג ואולי גם בניהול, אלא, בפרט, מתוך קביעת-המוצא של הדין כי, ככלל, יש להכיר בזיקה בין סכומה של תביעה לבין היקפו של שכר-הטרחה עבור ייצוג בה. קביעה זו מעוגנת כיום בתקנה 153(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 ושואבת מכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ), התש"ס-2000. פער בין סכומה הגבוה של תביעה לבין סכומה, הנמוך יותר, של זכייה בה, משמיע צידוק לשפות נתבע על שכר-הטרחה המופרז שהוא הוציא. זאת, מודגש, אפילו אם התביעה נמצאה טובה לפי עילתה והתקבלה (אך נפסק בה סכום נמוך מן המבוקש). בית-המשפט העליון הטעים כלל זה פעם אחר פעם וראו, בפרט, את פסקי-הדין בע"א 164/54 היועץ המשפטי לממשלה נ' לבני, פ"ד ט 1107, 1117 (1955); ע"א 419/80 הולנדר ושות' בע"מ נ' הוד אווז בע"מ, פ"ד לו(4) 433, 436 (1982); ע"א 4494/97 סלאח נ' סלאח, בפסקה העשירית (פורסם באתר הרשות השופטת 4.1.2000); ע"א 8713/11 צאיג נ' ע. לוזון נכסים והשקעות בע"מ, בפסקה 139 (פורסם באתר הרשות השופטת 20.8.2018).
88. שנית, את הסכום שמוסמך בית-המשפט לקבוע, בתביעה ללא הוכחת-נזק לפי סעיף 29א לחוק הגנת-הפרטיות ולפי סעיף 7א לחוק איסור לשון-הרע, בחר המחוקק לקבוע כ"תקרה". אמת, זוהי "סנקציה של פיצוי מקסימלי" (ע"א 89/04 ד"ר נודלמן הנ"ל, בפסקה 45 לפסק-דינה של השופטת פרוקצ'יה). "סעיף 7א לחוק [איסור לשון-הרע] קובע סכום מירבי שניתן לפסוק לטובת הנפגע בלא הוכחת נזק" – דברי השופטת דורנר ברע"א 7943/01 נור נ' יערי (פורסם באתר הרשות השופטת 16.10.2001). סכום מרבי, כמשמעותו, יכול שייפסק אך באותם מקרים, המציגים "נסיבות מרביות", כלומר אלה שבהם מצדיקה תכליתם של דברי-החקיקה "התחשבנות" מקסימאלית עם נתבעים. בלי לדרוש משום תובע בלשון-הרע להקל ראש בענינו, נהיר כי לא כל המקרים כולם מציגים נסיבות שכאלו.
89. שלישית, דברי-חקיקה (לרווחתם של חלק מן העוסקים במקצוע-המשפט), אינם נוסחאות אלגבריות. אין אפוא שום צידוק ליטול, באורח אוטומטי, את תקרתו של הסכום, הנקוב בם, ולהכפילה במספרם של תובעים או במספרם של פרסומים של לשון-הרע (ת"א (מחוזי תל אביב) 14264-11-14 כנפו נ' גינזבורסקי (כבוד השופטת אביגיל כהן) (פורסם במאגרים 4.1.2018); ע"א (מחוזי תל אביב) 36859-11-18 בוזגלו נ' פשכצקי (השופטת כהן) (פורסם במאגרים 13.2.2019) וההפניות בשני פסקי-הדין הללו). מכפלה כזו מצדיקה עיגון בנסיבותיו של המקרה. היא לא תהא, תקפה, למשל, כשהעיקר אינו במספר הפרסומים אלא בתוכנם. "תביעה המוגשת בסכום עגול ומכפלתי שכזה", כתבתי, "'חשודה' לכתחילה באי-התייחסות למאפייניו הפרטניים של המקרה הנדון" (ת"א (שלום תל אביב-יפו) 26644-11-18 עו"ד דר' אליגולא נ' זגי, בפסקה 21 לפסק-דיני (פורסם במאגרים 4.2.2021)).
90. רביעית, הכברה בסכומה של תביעה, גם אם אין זו עולה כדי "תביעת-השתקה" מאיימת לגרור הגבלת-יתר של מתבטאים. תביעה כזו גם נדונה, דרך כלל, שלא להסתיים בפשרה אפשרית בין בעלי-דין גם אם יש עקרונית מקום לכך, משום הסכום הגבוה שאינו מאפשר לָאחד לפגוש את רעהו אלא בפסק-דין. ועוד קודם לכן, סכום גבוה יתר על המידה קולע, בהכרח, את התביעה אל מחוזותיו של סדר דין "רגיל", להבדיל מן החלופה המהירה יותר שבסדר-הדין, וגוזר את דינה להליך ארוך וממושך – דבר שספֵק אם משרת הוא את ענינם של תובעים.
91. מה כן? פסיקתן של ערכאות-דיון, המתייחסת ללשון-הרע "ציוץ" או ב"רשומה" ("פוסט") ברשת חברתית וחלקה נבחנה ואושרה בבתי-המשפט שלערעור, מאפשרת "לחלץ" הכרה באַמַּת-מידה מוערכת לפיצוי. כך, כשמדובר בפרסום יחיד על אודותיו של תובע; בהיקף לא חריג של נמענים; בתוכן, שאינו חריף במיוחד; בפרסום לפרק-זמן, שאינו ממושך ובתוצאה, שעיקרה הוא פגיעה ברגשות, מקובל לפסוק פיצוי ממוצע שבין אלפים בודדים של שקלים לבין 10,000 ש"ח או מעט למעלה מכך. ראו, מן השנים האחרונות, את רע"א 3086/17 בוהדנה נ' מרקוס (פורסמה באתר הרשות השופטת 18.5.2017); ע"א 1286/18 גינזבורסקי נ' כנפו (פורסם באר"ש 24.6.2019); רע"א 6592/19 קליגמן נ' באסקטר הפטר (פורסמה באר"ש 18.11.2019); ת"א (מחוזי תל אביב) 33784-04-15 רג'ואן נ' יצחקי, בפסקה 12 לפסק-דינו של כבוד השופט מגן אלטוביה (פורסם במאגרים 27.8.2015); ע"א (מחוזי חיפה) 67940-05-20 פומרנץ נ' ברבי (פורסם במאגרים 6.8.2020); ע"א (מחוזי חיפה) 6911-03-21 ג'בילי נ' סח (כבוד השופט מאזן דאוד) (פורסם במאגרים 19.7.2021); ע"א (מחוזי תל אביב) 26513-11-23 ברק טמיר נ' ד"ר אלרעי פרייס (השופטת כהן) (פורסם במאגרים 23.7.2024); ע"א (מחוזי תל אביב) 58271-09-23 גרינצייג נ' ציפורי (השופט אטדגי) (פורסם במאגרים 19.8.2024); ת"א (שלום ירושלים) 21120-07-16 עיריית ירושלים נ' אברג'ל (כבוד השופטת ליאת בנמלך) (פורסם במאגרים 23.11.2020); ת"א (שלום תל אביב-יפו) 56125-12-20 עו"ד סורוקר נ' כהן, בפסקה 60 לפסק-דינו של כבוד השופט רז נבון (פורסם במאגרים 22.2.2023); ת"א (שלום תל אביב-יפו) 53246-06-20 ג'מצ'י נ' קופמן, בפסקה 35 לפסק-דינה של כבוד השופטת פנינה נויבירט (פורסם במאגרים 21.6.2023); ת"ק (תביעות קטנות תל אביב-יפו) 51792-08-23 אלוביץ נ' שאמה הכהן, בפסקה 25 לפסק-דינה של כבוד סגנית הנשיא כרמלה האפט (פורסם במאגרים 7.4.2024); ת"א (שלום חיפה) 44692-12-21 נחום נ' משיח, בפסקה 64 לפסק-דינה של כבוד השופטת סיגלית מצא (פורסם במאגרים 15.5.2024).
בכל הנוגע לפגיעה בפרטיות ברשומה או בציוץ שכאלה – כאמור, בנסיבות "רגילות", שאין בן יסוד של חומרה יתרה וגם לא התעשרות על חשבונו של הנפגע – נע הפיצוי הממוצע בין 15 אלף לבין 20 אלף שקלים (ת"א (שלום ראשון לציון) 3658-07-18 כחלון נ' כהן (כבוד השופט רפי ארניה) (פורסם במאגרים 1.2.2022); ת"א (שלום פתח-תקוה) 24381-07-19 ניר נ' פאר (כבוד השופטת אשרית רוטקופף (פורסם במאגרים 18.1.2023); ת"א (שלום טבריה) 59111-12-21 בן מויאל נ' א.אמור גרופ סחר בע"מ (כבוד השופטת ברכה לכמן) (פורסם במאגרים 9.5.2023); ת"א (שלום חיפה) 37941-02-20 אילביגלי נ' דולב (כבוד השופט זיו אריאלי) (פורסם במאגרים 26.11.2023); ת"ק (תביעות קטנות חיפה) 67264-08-23 פלונית נ' ויצמן (כבוד הרשם הבכיר מילאד תלחמי) (פורסם במאגרים 25.8.2024); ת"א (שלום נתניה) 12612-01-20 חפץ נ' נתניהו (כבוד השופט נעם רף) (פורסם במאגרים 5.2.2025); השוו לת"א (שלום תל אביב-יפו) 5560-04-22 פרתי נ' אלוניאל בע"מ, פסק-דינו של השופט גולדשטיין (פורסם במאגרים 24.4.2024)).
92. במקרה אשר לפנַי עומדת לחובתה של הנתבעת העובדה, שהיא שָׁבה ופרסמה, בשלוש פעולות רצופות, פרסומים אשר פגעו בפרטיות ובשם הטוב, ללמדך כי לא גחמת-רגע עמדה ביסוד-פעולותיה כי אם כוונת-מכוונת. הפגיעה בפרטיות הייתה חמורה במובן זה, שדוּבּר במספרי-הטלפון האישיים של התובעים, שחשפו את אלה לקבלה הן של הודעות-מלל והן של שיחות. תוכנם של הפרסומים אינו מותיר מקום לספק כי הנתבעת התכוונה שהם יפגעו בתובעים וברי כי דבר זה היה על רקע עמדותיהם הפוליטיות, היותה של דעתם – שונה מזו שלה ועל רקע פעילות-המחאה שלהם. הפרסומים פנו למספר לא מבוטל של נמענים והיותם פרי-עטה של אישיות-רשת מוכרת עשתה אותם אמינים יותר על צרכניהם והעמיקה את הפגיעה. בהיבט של לשון-הרע רידדו הפרסומים את הגדרתם העצמית של התובעים והתעלמו, במתכוון, מן המרכיבים שבזכותם קנו להם חלק משמם הטוב. פרסומים אלה היו, במובהק, דברי-שקר. לא רק שהם לא תרמו דבר לשיח הציבורי, הם הסבו לו נזק. במקום ביטויים רציניים, המשקפים חילוקי-דעות אפילו נוקבים וקוראים לשיח ולוויכוח חיובי, חתרו הפרסומים הללו להלעיג על התובעים ולשקף את הצעתה של הנתבעת למרכיביו של שיח – פוגעני – בין האוחזים בעמדות השונות. הנתבעת מיאנה להתנצל על הפגיעה שגרמה ושום יסוד של הכאה על חטא לא נלווה לעמדתה לאורכו של הליך זה.
93. על כף-הזכות מונחת העובדה כי הנתבעת בעצמה הבינה את הקושי והסירה את הפרסומים אחרי זמן לא רב. איזשהו משקל, גם אם קל, יש לתן לעובדה כי מדובר, בכל זאת, בחלק מחופש-הביטוי של הנתבעת. על אף החומרה שבהצגתם של יריבים פוליטיים – אלה, שיש ללעוג להם ולבזותם, הפגיעה הקונקרטית בשמם הטוב של התובעים לא הייתה קשה, בפרט משום שנהיר כי חלק נכבד מן המגיבים לפרסומים לא היו אלה, שעל עמדתם מושתת המוניטין שבנו התובעים לעצמם לאורך-השנים. לבסוף, כפי שציינתי לעיל, סברתי כי יש לתן משמעות להכברה בסכומה של התביעה והכבידה על ניהולו של ההליך.
94. בשקלול יחד של כלל המרכיבים, מצאתי מקום לחייב את הנתבעת, בשל הפגיעה בפרטיות של כל אחד מהתובעים, לפצותו בסך של 17 אלף שקלים; ובשל פגיעה בשמו הטוב – בסך של 8,000 שקלים נוספים.
התוצאה
95. התביעה מתקבלת לפי עילותיה. לענין-הסעדים מחייב בית-המשפט את הנתבעת לפצות כל אחד מהתובעים בסך של 25 אלף שקלים, בתוספת של הפרשי-הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 מיום-הגשתה של התביעה (1.8.2023) ועד היום, היינו, בסך של 27,690 ש"ח לכל תובע.
עוד תשלם הנתבעת, לכל אחד מהתובעים, סך של 1,850 ש"ח להוצאות-המשפט ומקיפות את סכומה הסביר של אגרה ואת הצורך להתייצב לישיבה אחת, ממושכת, בבית-המשפט. לבסוף, אני מחייב את הנתבעת לשלם לכל אחד מהתובעים סך, כולל מע"מ, של 5,900 ש"ח לשכר-טרחה של עורכי-דין. בסכום אחרון זה נלקחו בחשבון, מחד גיסא, היקפה המוערך של העובדה המשפטית שנדרש היה להעמיד בייצוג ומאידך גיסא ההכברה בסכומה של התביעה.
את כל הסכומים הללו תשלם הנתבעת בתוך 20 ימים מן היום, שבו קיבלה את פסק-הדין הזה. איחור באיזה מן התשלומים יוסיף לו דמי-פיגורים, לפי סעיף 5א לחוק פסיקת ריבית והצמדה, שכבר הוזכר.
המזכירות תמציא פסק-דין זה לכל אחד מבעלי-הדין, באמצעותם של באי-הכוח הנכבדים.