לכל אחד מן הפרקים האלה אדרש עתה. אפתח בניתוח-יסודותיה של העוולה ובשאלת-קיומם במקרה שלפנינו.
ד. היסוד ה"פיזי" בעוולה הנזיקית
- הסעיף השני לחוק הגנת-הפרטיות מונה פעולות שונות, שנקיטה של איזו מהן - לפגיעה בפרטיותו של אדם תיחשב. התובעים טענו, בפרט, כי פרסומיה של הנתבעת עולים כדי החלופה התשיעית שבהוראת-החוק והיא זו:
| "2. פגיעה בפרטיות מהי | פגיעה בפרטיות היא אחת מאלה: | |
| (1)-(8) | ... | |
| (9) | שימוש בידיעה על עניניו הפרטיים של אדם או מסירתה לאחֵר, שלא למטרה שלשמה נמסרה; | |
| (10)-(11) | ...". | |
"ענינים פרטיים"
- הכרעה בשאלה אם יש להטיל אחריות בעוולה של פגיעה בפרטיות, עוברת בכמה שלבים שמתווה לנו, לפי סדר, חוק הגנת-הפרטיות. כל אחד משְׁלבים אלה מעורר שאלות אחרות אשר, על אף שבסופו נדרש המענה עליהן להיות אינטגרטיבי, מבקשות להן תשובה פרטנית. ראשונה נשאל: האם מספר-הטלפון הנייד של אדם הוא מ"עניניו הפרטיים"? הפסיקה מרבה הפניות לפסק-דינו של בית-המשפט העליון בקשות עירייה אחרות 439/88 רשם מאגרי מידע נ' ונטורה, פ"ד מח(3) 808 (1994). באותה פרשה נקט כבוד השופט גבריאל בך גישה מרחיבה, המונה פרטים רבים של אדם עם עניניו הפרטיים. בייחוד הוא כתב:
"מובנ[ן] הטבעי והרגיל של המילים 'ענינים פרטיים' של אדם הינו כל מידע הקשור לחייו הפרטיים של אותו אדם, לרבות שמו, כתובתו, מספר הטלפון שלו, מקום עבודתו, זהות חבריו, יחסיו עם אשתו ויֶתר חברי משפחתו וכדומה. כתובת ומספר הטלפון של אדם נכללים, לשיטתי, בין ענייניו הפרטיים" (שם, בעמ' 821).
כבוד השופטת טובה שטרסברג-כהן, שלא אחת מוצגת עמדתה בפסק-דין זה - מנוגדת, לא שללה עקרונית את הדברים. לשיטתה, אשר התקבלה בפסיקה המאוחרת וראו בפרט את רשות ערעור אזרחי 6902/06 צדיק נ' הוצאת עיתון הארץ בע"מ, פ"ד סג(1) 52, 59 (כבוד המשנה לנשיאה אליעזר ריבלין) (2008); ערעור עתירה/תובענה מנהלית 9341/05 התנועה לחופש המידע נ' רשות החברות הממשלתיות, בפסקה 23 (פורסם באתר הרשות השופטת 19.5.2009), אין לקבוע מראש מסמרות בשאלה מהו "ענין פרטי". המענה נגזר מנסיבותיו הפרטניות של המקרה ובמיוחד מן ההֶקשר שבו נעשה שימוש בפריט-המידע שגוּלה; מיחסו של פריט זה לפרטים אישיים אחרים, ומתוכנוֹ של המידע שנחשף. "סבורתני", פסקה השופטת שטרסברג-כהן, "כי נשרת את תכלית החוק אם נמקד את ניתוחנו בעובדות המסוימות של המקרה העומד לדיון ובפרשנות הראויה באותו הקשר. יש שכֹּל פרט ופרט בפני עצמו לא יהווה 'ענינו הפרטי' של אדם, ואילו צירוף של מספר פרטים עם האינפורמציה המתקבלת מהם יהווה עניין כזה" (ערעור אזרחי 439/88 ונטורה הנ"ל, בעמ' 835).
- להבנתי, אין הגישות הללו סותרות זו את זו אלא, שחשוב לדייק. כתבתי כבר כי המשפט של זכויות-האדם לימדנו את חשיבותה של הפרדה בין עצם-ההכרה בזכות יסודית של האדם לבין מידת-ההגנה עליה. כאמור, את היקפה של הזכות קובעת הנורמה החוקתית שמחוק-היסוד. חוק הגנת-הפרטיות, והוא מן המישור שמתחת לחוקה, אינו ממלא תפקיד בהגדרתה של הזכות לפרטיות. ענינו אך בשאלת-ההגנה על הזכות באותם היבטים, שהוא מכסה ומנויִים בסעיף השני לו. החוק לא יוכל לצמצם את היקפה של הזכות לפרטיות וזאת אפילו במקרים, שאינם באים בגדרן של החלופות שבסעיף. בשל מרכזיותו של חוק הגנת-הפרטיות בחקיקה, המגנה על זכות זו של האדם, עלינו לשאוף לכך כי כמה שיותר מהיבטיה של הזכות לפרטיות ימצאו להם אכסניה תחת-קורתו. זאת, על מנת למנוע מצב ובו יושארו היבטים של הזכות לפרטיות נטולי-התייחסות במשפט הפרטי ועל כן גם נטולי-אפשרות להגנה.
בשאלה אם יש לראות במידע על אודותיו של אדם חלק מ"עניניו הפרטיים", עדיפה לפיכך, בעינַי, נקיטתה של גישה עקרונית רחבה, שתניח בסל-הפרטיות כל מידע שאינו גלוי, על פניו, לציבור. נכון יהא אפוא לקבוע כי מספר-הטלפון האישי של אדם - וביֶתר שׂאת מספרו של טלפון נייד ומקושר למכשיר אשר מחזיק, בימינו, הרבה מעולמו של אדם - הוא חלק מעניניו הפרטיים. זאת, מעצם-העובדה כי אין הוא גלוי, על פניו וממהותו, לכלל-הציבור ונדרשת פעולת-"גילוי" זו או אחרת על מנת לעשותו כזה. לעומת זאת, השאלה אם יש להעניק למידע הזה את הגנתה של הזכות לפרטיות, תזכה למענה לפי הנסיבות הפרטניות, שבהן היא מתעוררת.