"2. שמירה על החיים, הגוף והכבוד אין פוגעים בחייו, בגופו, או בכבודו של אדם באשר הוא אדם".
הפסיקה, שקבעה את היקפה של הזכות לכבוד-האדם לפי "מודל ביניים", שאינו צר אך גם אינו רחב יתר על המידה (בג"ץ 6427/02 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' כנסת ישראל, פ"ד סא(1) 649, 682 (2006)), מנתה את הזכות לשם טוב עם נגזרותיה. ברק כינה את הזכות לשם טוב אחת מ"בנותיה" של הזכות לכבוד-האדם (אהרן ברק כבוד האדם – הזכות החוקתית ובנותיה 615 (2014)). "הכול יסכימו", נקט כבוד השופט מישאל חשין עמדה זו בשינוי מגדרִי קל, "כי כבוד האדם פורש עצמו על שמו הטוב של האדם. שמו של אדם הינו בנו-בכורו [של כבודו]" (בג"ץ 6126/94 סנש נ' רשות השידור, פ"ד נג(3) 817, 866 (1999)).
ב. ההגנה על הזכות לשם טוב
52. כמו ענינה של פגיעה בפרטיות, מייחד המישור התת-חוקתי במשפטנו דבר-חקיקה פרטני, שהוא אחד מהאמצעים שבדין להגנה על הזכות לשם טוב. חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 קובע את יסודות-העוולה של הוצאת-דיבה ואת התנאים להטלתה של אחריות בנזיקין בעוולה זו. הסעיף הראשון לחוק פותח וקובע, בארבע חלופות, מהו דבר, שיש בו הוצאה של לשון-הרע:
"1. לשון הרע מהי לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו".
סעיף זה אינו אך הצהרתי. הוא מעמיד מסננת ראשונה בדרכם של ביטויים, העומדים לבחינת-החוק. "החוק מוֹנה", כתבתי בפרשה קודמת, "ככל דבר-חקיקה המבקש לאזן בין זכויות-יסוד ובין אינטרסים מתחרים, שורה של מסננות ולכל אחת משקל סגולי לפי תכונותיה התרומיות ולפי מיקומה ה'גיאוגרפי'. כבר בסעיף [הראשון לחוק] מותקנת מסננת חשובה. בשל תפקידו [ה]מסנן של הסעיף הראשון לחוק אינני סבור כי יש לקרוא את מילותיו כפשוטן. אחרת חזקה על מרבית-הביטויים, הנדונים לפניהן של הערכאות כי יצלחו את הסעיף הזה ללא קושי. לדעתי, המרכיב אשר דורש כי הפרסום 'עלול להשפיל, לבזות ולפגוע' – לשונן המקובצת של ארבע החלופות שבסעיף, נועד לחסום את כניסתם אל בין כתליו של החוק של פרסומים אשר לאור מכלול-הנסיבות אינם נחשבים בעיניו של נמען סביר – אפילו שהם שליליים מטבעם – כאלה שיש בם לפגוע בשמו הטוב של נושאם" (ת"א (שלום תל אביב-יפו) 39556-08-18 עו"ד ברנד נ' אירוס, בפסקה 14 לפסק-דיני (פורסם במאגרים 5.10.2020)).
ג. לשון-הרע על "אנשי-ציבור"
53. הפסיקה בענינים של לשון-הרע לא התעלמה מהבדלים אפשריים בין תובע, שהוא אדם מן השורה לבין מי, שהוא "איש-ציבור" (ראו, בפרט, את סקירתו המקיפה של שנהר, דיני לשון הרע לעיל, בעמ' 124). מחד גיסא הוכרה העובדה כי, לאיש-ציבור, פעמים רבות השם הטוב הוא נכס שאין שני לו (ע"א 1104/00 אפל נ' חסון, פ"ד נו(2) 607, 621 (2002); ע"א 89/04 ד"ר נודלמן נ' שרנסקי, בפסקה 19 לפסק-דינה של כבוד השופטת אילה פרוקצ'יה (פורסם באתר הרשות השופטת 4.8.2008)). "בהיכנסו לפעילות ציבורית אין איש הציבור משיל מעליו את כבודו ואין הוא חושף עצמו לכל דבר-דיבה. אדרבא, שמו הטוב חשוב לו, לעיתים, באופן מיוחד, שהרי בלעדיו יתקשה לפלס את דרכו ללב הציבור" (רע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר, בפסקה 19 לפסק-דינו של השופט ריבלין (פורסם באתר הרשות השופטת 12.11.2006)).
54. מאידך גיסא, ההכרה במעמדו הרם של חופש-הביטוי הפוליטי (להבדיל מהיבטים אחרים של חופש-הביטוי וראו בג"ץ 606/93 קידום יזמות ומו"לות בע"מ נ' רשות השידור, פ"ד מח(2)1, 12 (כבוד השופטת דליה דורנר) (1994); בג"ץ 10203/03 "המפקד הלאומי" בע"מ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד סב(4) 715, 761 (כבוד השופטת מרים נאור) (2008)) הִשמיעה, מאליה, הבנה כי אנשי-ציבור עלולים להיות חשופים, יותר מאחרים, לביטויים פוגעניים וכי נקודת-האיזון בין זכותם לשם טוב לבין חופש-הביטוי עשויה למצוא עצמה, פעמים רבות, קרובה יותר לזה האחרון (ע"א 214/89 אבנרי הנ"ל בעמ' 866; רע"א 817/23 עמותת חוזה חדש נ' ח"כ זוהר, בפסקה 15 לפסק-דינו של כבוד השופט נעם סולברג (פורסם באתר הרשות השופטת 30.5.2023)).
הפסיקה הוסיפה והטעימה את חשיבותם של שיח ציבורי, של ביקורת ציבורית ושל יכולת פיקוח ובקרה על עשייתם של אנשי-ציבור, שאחד האמצעים החשובים בנקיטתם הוא הביטוי החופשי. "יש הסבורים כי קשה לנתק דיון חברתי בעמדות וברעיונות שיש לציבור עניין בהם, מדיון בבעלי הדעות ובהוגי הרעיונות", כתבה כבוד השופטת ביניש מתוך הבנה כי לא אחת כרוכים הדבר זה בזה (ע"א 1104/00 אפל הנ"ל, בעמ' 621). פרק-ההגנות שבחוק איסור לשון-הרע אף ייחד לביטויים על אודותם של אישי-ציבור את ההגנה הפרטנית שבסעיף 15(4) לו ומתייחסת ל"פרסום[,] [ש]היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות".
55. גם בהקשרה של הזכות לשם טוב הועלתה הטענה ל"הסכמה מכללא" של איש-הציבור להיות חשוף יותר לפגיעה בשמו הטוב (ע"א 439/88 ונטורה הנ"ל, בעמ' 822). "סף הסיבולת המצופה מ[אנשי-]ציבור בשום פנים אינו סף הסיבולת המצופה מן הציבור הכללי" (דנ"פ 7383/08 אונגרפלד נ' מדינת ישראל, פ"ד סה(1) 23, 64 (המשנה לנשיאה ריבלין) (2011)). איש-הציבור, הוערך לבסוף, עשוי להיות נגיש יותר מאחרים למידע ולכלים, שיאפשרו לו להגן על שמו הטוב ולתקן, שלא בדרך של הגשת-תביעה בלשון-הרע, פגיעה בשם הזה (ע"א 1104/00 אפל הנ"ל, בעמ' 621. אך ראו שנהר, דיני לשון הרע לעיל, בעמ' 119).
יש שנפסק, אפילו, כי כבר בסעיף הראשון לחוק איסור לשון-הרע עשויים ביטויים פוגעניים על אנשי-ציבור להיות מסוננים החוצה, משום ששומע סביר יראה אותם חלק מן ה"סיכון המקצועי" אשר איש-הציבור נוטל על עצמו ולא יחשיבם פוגעניים או מבזים (ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ', פ"ד נח(3) 558, 570 (הנשיא ברק) (2004); ע"א 7380/06 חטר-ישי נ' גילת, בפסקה 39 לפסק-דינה של השופטת נאור (פורסם באתר הרשות השופטת 2.3.2011). ראו, מנגד, את עמדתה החולקת של השופטת פרוקצ'יה בע"א 89/04 ד"ר נודלמן הנ"ל, בפסקה 30 ואת פסק-דינו של השופט עמית בע"א 3322/16 איי די איי חברה לביטוח בע"מ נ' לשכת סוכני ביטוח בישראל, בפסקה 22 (פורסם באתר הרשות השופטת 30.4.2017)).
את הדואליות, הכרוכה במענה לשאלה של לשון-הרע על איש-ציבור תיאר כבוד השופט צבי זילברטל בדבריו הבאים: "מחד גיסא, המעמד הציבורי כרוך מטבעו בחשיפה ציבורית ובגילוי נכונות להיחשף לביקורת, כמו גם בנגישות קלה יחסית לאמצעי התקשורת; ומאידך גיסא שמו הטוב של איש ציבור והמוניטין שלו נפגעים פגיעה קשה יותר מפרסומי לשון הרע. התשובה לשאלה באיזה כיוון תשפיע העובדה שהאדם הוא דמות ציבורית נגזרת מאיזון זהיר בין השיקולים השונים" (רע"א 5022/13 הרב יצחק נ' דנון תקשורת בע"מ, בפסקה התשיעית להחלטתו (פורסמה באתר הרשות השופטת 8.9.2013)).
56. עם שניתנת הדעת לאותה דואליות ולצורך באיזון, דומני כי אפשר לצרור יחד את האמתות השיפוטיות הבאות, שתהאנה נכונות בכל מצב של דברים:
[1] אין לקבוע, א-פריורי, סטנדרט-אחריות אחֵר או אמות-מידה פרשניות אחרות, של איזה מן הרכיבים בחוק איסור לשון-הרע, כשהטוען ללשון-הרע הוא איש-ציבור. לענין זה ראו, במיוחד, את קביעתו של השופט סולברג, לא מכבר, ברע"א 6557/20 ערוץ 10 החדש בע"מ נ' שרת התרבות והספורט – ח"כ מירי רגב, מפסקה 53 לפסק-דינו (פורסם באתר הרשות השופטת 13.3.2024).
[2] על הפרסום הנבחן לבטא זיקה למהות-עשייתו של "איש-הציבור". פרסומים, שאינם רלוונטיים כלל לאותה עשייה ציבורית, לא יוכלו לשאוב כוח, בתביעה של לשון-הרע, מן העובדה שהם נעשו על "איש-ציבור". מנגד, ככל שהביטוי שייך יותר למהות-עשייתו הציבורית של נושאו, יהא להיותו של נושא-הפרסום – איש-ציבור, יותר משקל במלאכת-האיזון הנערכת.
[3] על פרסומים המבקשים להם, מכוחו של סעיף 15 לחוק איסור לשון-הרע, הגנה השואבת מהיותו של נושאם – "איש-ציבור", להיעשות בתום-לב. זוהי דרישת-יסוד בהגנות שלפי סעיף 15 ועל מהותה המורכבת עמדתי בעבר:
"'תום-הלב', במובנו בסעיף 15 לחוק איסור לשון-הרע אינו חופף את המשמעות ה'עממית' של מושג זה. אין פירושו בהכרח כי מי, שפעל שלא 'בתום-לב', התכוון לפגוע; לכזֵב או שנהג בזדון. אלא, זהו תום-לב משפטי. הוא נדרש ליסודות סוביקטיביים ואוביקטיביים גם יחד, היינו לא רק למחשבתה או למניעיה, בפועל, של המפרסמת אלא גם לאלה של [מפרסמת] 'סבירה'. גדריה של חובת תום-הלב ומהותה נקבעים לפי מטרותיו של חוק איסור לשון-הרע ובייחוד לפי יסודותיה הייחודיים של כל אחת מן ההגנות שבסעיף 15" (ת"א (שלום תל אביב-יפו) 54653-02-14 אגודת העיתונאים בתל אביב (ע"ר) נ' רשות השידור, בפסקה 25 לפסק-דיני (פורסם במאגרים 1.9.2021)).
ד. לשון-הרע על התובעים?
57. כפי שכתבתי קודם, לדעתי אין התובעים עולים כדי מעלתם של "אנשי-ציבור" ומכאן שממילא אין יסוד להביא מרכיב שכזה באיזון, הקובע אם יש להטיל על הנתבעת אחריות בלשון-הרע. ברם אפילו נקבע אחרת ואפילו מוקמו התובעים היכן-שהוא בסולם של "אנשי-ציבור", נהיר בעינַי כי שום זיקה לא הייתה בין תוכן-פרסומיה של הנתבעת על אודותיהם לבין היותם כאלה. אמת, למעט מניעיה של הנתבעת, שראתה נכון לפרסם דבר-מה על התובעים משום עמדותיהם המנוגדות לאלו שלה, דבר בפרסומים לא נקשר, אף לא באורח סובייקטיבי, לעשייתם של התובעים בתחום הציבורי. אין שום יסוד לחשוב כי מי מהתובעים וִיתר על מידה של רגישות או נטל על עצמו, בפעילותו, "סיכון" שהוא יופשט מהגדרתו העצמית המקצועית ויוצג אחרת. לפרסומי-הנתבעת לא הייתה, גם את זה כתבתי, שום תרומה לשיח הציבורי ובוודאי שלא לזה, השואב מחופש-הביטוי הפוליטי. בנוסף, ובכך אדבר עוד בהמשך, לא מצאתי כי הנתבעת זכאית ליהנות מאיזו הגנה שהיא, המחייבת תום-לב. כל האמור מוליכני לקבוע, ללא היסוס, כי שום היבט "ציבורי" בעשייתם של התובעים אינו פועל לחובתה של תביעתם כאן. תחת זאת, עלינו לבחון אם, ללא קשר לשאלת-היותם "אנשי-ציבור", עלו פרסומיה של הנתבעת כדי לשון-הרע על התובעים.
58. שאלת-החלתו של הסעיף הראשון לחוק איסור לשון-הרע, בנסיבותיה של הפרשה שלפנינו, הטרידה אותי מראשיתו של הדיון. שאלתי את עצמי, ובעקבות כך את הצדדים, אם פרסומיה של הנתבעת קלעו לאיזו מארבע החלופות שבסעיף והן תנאי מקדים לשקילת-החלתה של ההגנה על הזכות לשם טוב. השאלה הֵסבה את עצמה על העובדה שתוכנם של הפרסומים לא היה כזה, המשמיץ את התובעים, מכנה אותם כינויי-גנאי או כל כיוצא בכך. ענין זה ברור היה על פניו והשאלה הייתה, אפוא, אם משהו אחר בתוכנם של הפרסומים עלול להיתפש פוגעני.
חבל היה לי, בתוך כך, על טרחתה של ההגנה – וגזרה עצמה אולי מאיזה משקל, שנשאה היא על כתפיה קודם לבואה בדלתותיו של בתי-משפט זה – לחלץ מן התובעים אמירה כאילו תביעתם נשענה על ראייתם את עצמם "נעלים" מן האחֵר. "מה שאתה אומר – שאתה, כ[עוסק] בהייטק, שווה יותר ממי שמוכר טיטולים?", נשאל תובע 4, "אתה חושב שיש לך יתרון, זה שאתה מגדיר את עצמך כהייטקיסט לעומת מי שמוכר טיטולים?" (פרוטוקול, בעמ' 14, ש' 7-6 וש' 15-14). "בעצם אתה אומר שמי שעוסק באבטחה הוא נחות", הוטח בתובע 2 (שם, בעמ' 26, ש' 19). שאלות אלו החמיצו את מהותה של התביעה בלשון-הרע. טענתם של התובעים הייתה, ונותרה, כי הפרסומים פגעו בשמם הטוב משום שהם ייחסו להם עיסוקים כוזבים, שחטאו למוניטין אשר בנו הם לעצמם בחייהם, בפרט אלה המקצועיים, בלי לזלזל חלילה באותם עיסוקים, שהגה מוחהּ הפורה של הנתבעת. אביא מעדותו של תובע 4, מר דרור: