[...]
מעמדו של הפונה לבית המשפט מוכתב על ידי הצורך בהנעת בית המשפט להתערב בדרכי ניהולה של נאמנות. לעומת זאת, לא ניתן לפתוח את שערי בית המשפט בפני כל מתערב לשם העלאת בעיות בנושא מימושה של נאמנות מסוימת, כדי למנוע פניות שיש בהן משום שימוש בהליכי בית-המשפט למטרות זרות. לכן, הוגדרה קבוצת פונים לגיטימיים: היא רחבה דיה מכדי לכלול רק את מבקשי הסעד לעצמם וצרה מכדי לשמש זירה לגורמים שאין להם ולא כלום עם הנאמנות"
(כרם, בעמודים 809-808).
- בהמשך מציין כרם כי "המעוניין בדבר" הוא אדם שאיננו נהנה, ובכל זאת יש לו עניין בנאמנות. עניין בנאמנות עשוי להיות קיומה של זכות שמימושה מותנה בפעילות הנאמן (נושה של נהנה המעוניין שהנהנה יגבה את המגיע לו מהנאמן); קיומם של "סיכויים" לזְכוּת (כאשר יורשו של נפטר שיצר הקדש מבקש לבטל את ההקדש כדי לזכות בנכסיו); וכן קירבה היוצרת עניין (קרוב משפחה של יוצר ההקדש המעוניין במילוי משאלותיו של היוצר) (שם, בעמ' 818-817).
- בהקשר זה התובעים טוענים כי יחסיהם עם המקדישים היו קרובים, וכי המקדישים שיתפו אותם במשאלותיהם ביחס לנכס. לא מצאתי בענייננו כי הקרבה המתוארת על־ידי התובעים עומדת ברף הנדרש כדי להכיר בהם כמעוניינים בדבר. המדובר ביחסי שכנות, ואף אם רחשו התובעים כבוד וההערכה למקדישים, לא מצאתי כי קרבה זו עולה כדי קרבה היוצרת עניין או שהיא הסיבה שהובילה אותם לנקוט בהליכים משפטיים.
- לכך יש להוסיף כי התובעים מנהלים מול הנתבעות סכסוך אחר, שעניינו תכנון ובנייה. קיומו של סכסוך כזה מספק הסבר סביר יותר לעניין שמצאו התובעים בהקדש. מדובר בעניין זר למימוש תנאי ההקדש, ומשכך קיום הסכסוך מקשה אף יותר על האפשרות להציגם כמי שמעוניינים בדבר (ר' ערעור אזרחי 10010/08 כהנמן נ' מרקוביץ, פסקה 8 [נבו] (2.12.2009) (להלן: עניין כהנמן).
- בית המשפט העליון קבע בעניין כהנמן כי "דווקא בשל הסכסוך בין המערער לבין המשיב, אין לאפשר למשיב להציג עצמו כ'מעוניין בדבר'. במילים אחרות, הסכסוך שבין המשיב לבין המערער צריך להיפתר באופן ישיר".
- לצד זאת, בשונה מהמקרה שלפנינו, בעניין כהנמן היה בעל עניין אחר שהתובע ביקש להיכנס בנעליו ולהתעבר על ריב לא לו. עובדה זו עמדה ביסוד ההכרעה, תוך שבית המשפט ציין כי "שעה שקיים אדם שהוא הנהנה (או הנאמן או יוצר הנאמנות) ולכאורה יש באפשרותו החוקית והמעשית לנקוט הליך, אין לאפשר לאחר, שמעמדו אינו ברור, להניע מהלך שיפוטי אלא בנסיבות מיוחדות" (שם).
- בענייננו דומה כי אין בעל עניין אחר שבאפשרותו החוקית והמעשית לנקוט הליך. במקרה זה מתקיים מצב שבו לא הנהנה ולא יוצרי ההקדש עשויים להגיש תביעה נגד פגמים בפעולותיה של הנתבעת כנאמן, שכן הנהנה והנאמן חד הם, ויוצרי ההקדש אינם בין החיים. משכך, דחיית התביעה על הסף מחמת היעדר זכות עמידה תמנע כל אפשרות לפיקוח שיפוטי על מימוש תנאי ההקדש.
- המענה לקושי ייחודי זה אינו בהרחבת זכות העמידה אלא במתן האפשרות ליועץ המשפטי לממשלה או בא כוחו לפנות לבית המשפט. בהיותם ערים לכך, התובעים פנו לרשם ההקדשות, שהוא הגורם שאמור היה להניע תהליך של בדיקה ובחינה, אלא שהרשם לא מצא כי נפל פגם בהתנהלותה של האוניברסיטה. הדעת נותנת כי המסלול המתאים בנסיבות אלה אינו הכרה בתובעים כ"מעוניין בדבר" אלא תקיפה ישירה של עמדת רשם ההקדשות בהליך מנהלי.
- לסיכום, מצאתי כי אין לתובעים זכות לתבוע וכי הם אינם בגדר "מעוניין בדבר" כאמור בסעיף 39 לחוק הנאמנות. לפיכך, דין התביעה להידחות. נוכח מסקנה זו, לא ראיתי מקום להידרש לטענות האחרות שהעלו הנתבעות לדחיית התביעה או לסילוקה על הסף.
נאמני ההקדש ודרך מינוים
- על אף המסקנה אליה הגעתי, ובהינתן הצהרת האוניברסיטה כמפורט לעיל והיריעה שנפרשה לפני, מצאתי לנכון להתייחס לטענות לגופן.
- על פני הדברים, יש ממש בטענת התובעים כי על פי תנאי הסכם ההקדש נדרש מינויים של שלושה נאמנים להקדש וקביעת האוניברסיטה כנאמן מעוררת קושי. הנאמנים שמונו בכתב ההקדש לא היו נציגי האוניברסיטה אלא אנשי ציבור בעלי שם ומעמד. עוד נקבע בהסכם כי הנאמנים הם שיהיו מנהליה של החברה ולא ההיפך. מינוי האוניברסיטה כנאמן יוצר זהות בין הנאמן לבין הנהנה.
- אמנם, כפי שטוענת האוניברסיטה, בהקדש ציבורי לא חל סעיף 21(ה) לחוק הנאמנות האוסר על מינוי נהנה כנאמן כל עוד הדבר לא הותר בכתב ההקדש. כמו כן, גם ההקדש וגם האוניברסיטה הם גופים שמטרתם ציבורית. עם זאת, המטרות יכולות להיות שונות והמקדישים, בני הזוג אילת, כיוונו להפרדה בין הנאמנים לבין האוניברסיטה. ניתן ללמוד זאת גם מריבוי ההוראות בכתב ההקדש אשר נועדו להבטיח מנגנון של פיקוח על מימוש הוראות ההסכם ותנאי ההקדש בידי האוניברסיטה.
- תחילה, ההסכם קבע את זהותם של שלושת הנאמנים הראשונים שמונו, שהם גורמים בלתי תלויים בעלי שיעור קומה (סעיף 4.2). סעיף 4.6 אף קבע כי האוניברסיטה תימנע מכל פעולה שתהיה מכוונת או עלולה לשלול מהנאמנים את כהונתם כמנהלים בחברה או להגביל את פעולתם כמנהלים.
- בדומה, סעיף 4.8 להסכם קבע כי האוניברסיטה תפעל "בהתאם להחלטות שהנאמנים יקבלו מדי פעם לקיום ההקדש ובצועו". כמו כן, ההסכם קבע כי הנאמנים יהיו רשאים לבצע שינויי בנייה בנכס, לפי בקשת האוניברסיטה (סעיף 5.5). במסגרת זאת, הנאמנים נדרשים לדאוג לכך שכל תוספת בנייה תיעשה בדרך שתשמור ככל האפשר על "אחידותו וצורתו הארכיטקטונית של הבית" וכן על הגינה (שם).
- מלבד זאת, סעיף 4.1 להסכם קובע כי חבר הנאמנים יכלול שלושה נאמנים שונים. כמו כן, ההסכם קובע בהוראות שונות דרישה להסכמה פה-אחד בחבר הנאמנים. בפרט, כדי להשתמש בנכס לאחת ממטרות המשנה נדרשת הסכמה של כל הנאמנים (סעיפים 3.3-3.2).
- מסעיפים אלו ניתן ללמוד כי המקדישים כיוונו להפרדה בין הנאמנים לאוניברסיטה. המקדישים ביקשו למנות נאמנים עצמאיים ובלתי תלויים, ולפיכך נקבעו בהסכם מנגנונים הדורשים את מעורבות הנאמנים לצורך ביצוע פעולות שונות, לעיתים בהסכמה פה אחד בחבר הנאמנים. סעיפים אלו אינם עולים אפוא בקנה אחד עם מינוי האוניברסיטה כנאמן, לא כל שכן נאמן יחיד.
- דברים אלה נאמרו גם במהלך הדיון ואכן האוניברסיטה קיבלה על עצמה למנות שלושה נאמנים נפרדים ועצמאיים, ונשיאה פנה לשלושה מועמדים שקיבלו על עצמם את התפקיד. אלא שמבלי להמעיט מכישוריהם והתאמתם של הנאמנים שמונו איני סבור כי די בכך, שכן מכך בדיוק ביקשו בני הזוג אילת להימנע בהסדר שקבעו.
- ההסכם קובע בהקשר זה כי:
"אם ייבצר מאחד הנאמנים למלא את תפקידו, והמקדישים ביחד עם האוניברסיטה לא מינו אחר במקומו, ימנו שאר הנאמנים מדי פעם, או באשור ביהמ”ש גם [הטקסט נחתך - א.ד.] ... הנאמן היחיד שייותר בחיים מדי פעם, נאמן או נאמנים אחרים למלא את המקום שנתפנה, או המקומות שנתפנו".
- הוראה זו אינה מלמדת על כך שאוניברסיטה רשאית למנות נאמנים בעצמה, אלא שהדרך המתאימה לעשות כן היא באישור בית המשפט. סעיף 4.2 להסכם התיר לאוניברסיטה למנות נאמנים רק ביחד עם המקדישים או אחד מהם. משעה שהמקדישים אינם בין החיים, ואף הנאמנים אינם בין החיים, תנאי ההקדש מחייבים מינוי נאמנים חדשים בדרך של פנייה לבית המשפט. פרשנות זו עולה בקנה אחד עם תכליתו של ההקדש ואומד דעתם של יוצרי ההקדש, אשר ביקשו כאמור ליצור מנגנון של פיקוח והפרדה בין הנאמנים לאוניברסיטה. מסקנה זו אף מתיישבת עם האמור בסעיף 21(ב) לחוק הנאמנות, הקובע כי "כשנבצר מנאמן למלא תפקידיו או שלא התחיל או חדל למלאם, רשאי בית המשפט למנות נאמן לתקופה ובתנאים שייראו לו".
- כאמור, אין בהערות אלה כדי להקנות לתובעים זכות עמידה אלא להביא לבחינה מחודשת של רשם העמותות ושל האוניברסיטה האם אין מקום לשינוי בדרך המינוי של נאמנים להקדש, כך שהמינוי ייעשה באישור בית המשפט, בהליך שנועד לכך, תוך בחינת השיקולים השונים. בין שהנאמנים שנבחרו על ידי האוניברסיטה ימונו גם באישור בית המשפט ובין שימונו נאמנים אחרים, הרי שעל הנאמנים לבחון מחדש את ההחלטה לבנות בנכס ואת היקפה על רקע הוראותיהם של המקדישים במסגרת ההסכם, לפעול בהתאם להוראות אלה, ולקבל החלטה בהתאם. איני סבור שנכון להביע עמדה בשאלה זו בטרם יבחנו הדברים על ידי הנאמנים ותתקבל החלטתם.
- זאת ועוד, אף אם יגיעו הנאמנים למסקנה כי מימוש התכנית הקיימת אינו מקיים את הוראות ההסכם, הרי שאין משמעות הדבר בהכרח היא ביטולה של התכנית, אלא שהנאמנים רשאים לשקול את האפשרות לפנות לבית המשפט לתיקון תנאי ההקדש בהתאם לסעיף 23(א) לחוק הנאמנות, המאפשר לבית משפט לשנות את תנאי ההקדש כאשר חל שינוי של ממש בנסיבות המצדיק לעשות כן, וכאשר הדבר תואם את אומד דעתו של יוצר ההקדש. מכל מקום, אפשרות זו תיבחן על ידי הנאמנים שימונו.
סיכום
- על יסוד האמור, התביעה נדחית. יחד עם זאת, מצופה כי האוניברסיטה ורשם ההקדשות ייתנו דעתם לאמור בפסק הדין באשר למינוי נאמנים וקבלת החלטה על ידם בכל הנוגע לבנייה בנכס.
- על אף שהתביעה נדחתה, הרי שמאחר והתובעים העלו טענות ראויות לבירור, והאוניברסיטה הייתה קשובה להערות בית המשפט באשר למינוי נאמנים, לא ראיתי מקום לעשות צו להוצאות.
ניתן היום, י"ג סיוון תשפ"ה, 09 יוני 2025, בהעדר הצדדים.