פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה
- בית המשפט לענייני משפחה קיבל בחלקה את תביעת האיש. נקבע, כי האיש הוכיח כוונת שיתוף ביחס לדירות; וכי לפיכך הן שייכות לו ולאישה בחלקים שווים. יחד עם זאת, נקבע כי השיתוף לא חל על הקרקע שעליה בנויות הדירות, במצבה "כפי שניתנה במתנה לאישה טרם הנישואין, וכפי שנרשמה על שמה בלבד, כקרקע חקלאית"; זאת, משום שהקרקע ניתנה במתנה לאישה בלבד. לפיכך, נקבע כי על האיש לשלם לאישה את "שווי הקרקע, כקרקע חקלאית".
- בית המשפט הדגיש, כי על הצדדים חל חוק יחסי ממון, אשר מחריג ממנגנון האיזון שבו, בין היתר, "נכסים שהיו ל[בני הזוג - י"ו] ערב הנישואין"; ודחה את טענת האיש, שלפיה הקרקע ניתנה במתנה לו ולאישה יחד.
עם זאת, נקבע כאמור כי האיש הוכיח כוונת שיתוף ספציפי ביחס לדירות עצמן. הודגש, כי לאורך שנות הנישואין הייתה לאיש מעורבות פעילה בנוגע לפרויקט, החל בנקיטת הצעדים הנדרשים להוצאתו לפועל וכלה בניהול השכרת הדירות. בין היתר, נקבע כי האיש היה מעורב בשלב שינוי ייעוד הקרקע למגורים, בתור "נציג בעלים בקרקע", בעוד האישה לא הייתה מעורבת בשלב זה והסתמכה על האיש; וכי האיש פעל מול הקבלנים, וניהל את המשא ומתן עמם. עוד הודגש, כי האיש "הצליח להוכיח מעורבות פעילה, כמעט בלעדית, בטיפול בדירות לאורך הבניה וכן לאחר שנבנו". בין היתר, נקבע כי האיש הוא אשר קיבל את החזקה בדירות, טיפל בענייני המיסים הנוגעים לפרויקט ואף שילם בעצמו חלק מהם; כי האיש הוא שניהל את השכרת הדירות; כי דמי השכירות מהן, בין השנים 2019-2014, הועברו לחשבון המשותף של הצדדים; וכי האישה עצמה העידה שלא הייתה מעורבת בענייני הדירות. נקבע כי מכלול הפעולות הנ"ל, שלא לווה ב"התנגדות או הבעת עמדה מצד האישה, ותוך שהאישה נהנית הלכה למעשה מההתנהלות הכספית והפרוצדוראלית הנלווית לטיפול בדירות", מוכיח כי האישה ראתה באיש כשותף לזכויות בדירות.
נוסף על כך, נקבע כי בשנות חייהם המשותפות נהגו הצדדים בשיתופיות ניכרת בנוגע למשאביהם הכספיים, הן בנוגע לפרויקט ולדירות הן באופן כללי. אשר לפרויקט ולדירות צוין, בין היתר, כי התמורה משתי הדירות שנמכרו הועברה לחשבונות משותפים של הצדדים; כי הצדדים התנהלו מחשבונות אלה, הן לצרכיהם השוטפים הן ביחס לדירות; כי בני הזוג שילמו מחשבון משותף סכומים שנדרשו לנטילת משכנתא ששימשה לתשלום הוצאות הנוגעות לפרויקט; וכי הצדדים התנהלו בשיתופיות הן ביחס להכנסותיהם מהדירות, הן ביחס להכנסותיהם מכלל המקורות. בעניין אחרון זה צוין, בין השאר, כי האיש העביר לחשבון משותף של הצדדים סך של 1.3 מיליון ש"ח מכספי ירושה שקיבל; כי הצדדים שיתפו את הכנסותיהם השוטפות ואת זכויותיהם הסוציאליות; וכי במהלך החיים המשותפים מכרה האישה דירות שהיו בבעלותה טרם הנישואין, כשמכספי התמורה נרכשו הדירות ברעננה, אשר רשומות כאמור על-שם שני בני הזוג. לנוכח האמור, נקבע כי גם אופן התנהלות הצדדים ביחס למשאביהם הכספיים מלמד על כוונת שיתוף מצד האישה בנוגע לדירות, ועל הצגת מצג מצדה כלפי האיש כי מדובר ברכושם המשותף; וכי האישה לא פעלה בשום שלב באופן שיבהיר לאיש כי הדירות הן רכושה הנפרד.
- לנוכח כל זאת, נקבע כאמור כי הוכחה כוונת שיתוף ביחס לדירות; אך כי השיתוף לא חל על הקרקע שעליה בנויות הדירות - כפי שזו ניתנה במתנה לאישה, הינו כקרקע חקלאית - ולפיכך, על האיש לשלם לאישה את שווי הקרקע כקרקע חקלאית.
[להשלמת התמונה, יצוין כי בית המשפט לענייני משפחה דחה את תביעת האישה לשיפוי בגין פערי השתכרות; וכן הורה על פירוק שיתוף בדירות ברעננה].
- על פסק דין זה הגישו הצדדים ערעורים מזה ומזה לבית המשפט המחוזי. בעיקרו של דבר, האישה ערערה על הקביעה שלפיה הוכחה כוונת שיתוף ביחס לדירות; ואילו האיש ערער על הקביעה שלפיה מזכויותיו בדירות יש לנכות את שווי הקרקע, כפי שזו ניתנה במתנה לאישה, כקרקע חקלאית.
פסק דינו של בית המשפט המחוזי
- בית המשפט המחוזי (השופטת י' מושקוביץ והשופט א' סתיו, כנגד דעתו החולקת של השופט צ' ויצמן) קבע, כי יש להותיר על כנו את עיקר פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה. נקבע, כי אין מקום להתערב בקביעותיו, שלפיהן הוכחה כוונת שיתוף ספציפי ביחס לדירות. עם זאת, נקבע כי בהינתן שהקרקע ניתנה מלכתחילה במתנה לאישה בלבד, יש לבחון את היקף התפרשותו של השיתוף, ובפרט אם "חל השיתוף על הנכס במלואו או רק על השבח", וזאת בהתאם לשיקולים המשמשים באופן כללי להכרעה בשאלת קיומו של שיתוף ספציפי.
- בית המשפט המחוזי קבע כי בניגוד לטענת האישה, מעורבות האיש בפרויקט כללה גם פעולות הנוגעות לשינוי ייעוד הקרקע למגורים; וכי לפיכך השיתוף בענייננו חל גם "על עליית ערכה של הקרקע כתוצאה משינוי הייעוד". יחד עם זאת, נקבע כי "מטעמים שבדין ואף משיקולי צדק", לא הוכחה כוונת שיתוף בנוגע לקרקע, במצבה כקרקע חקלאית, כפי שזו התקבלה במתנה טרם הנישואין. קביעה זו התבססה, בעיקרו של דבר, על כך שהדירות בנס ציונה לא שימשו כבית המגורים של הצדדים, או כנכס אחר בעל אופי משפחתי; ועל כך שלבני הזוג יש נכסים נוספים, חלקם בבעלות נפרדת, באופן שמעיד על היעדר שיתופיות מוחלטת ביחסים ביניהם. בית המשפט המחוזי הוסיף, כי כוונת השיתוף בענייננו התגבשה במועד נישואי הצדדים. לנוכח כל זאת, נקבע כי השיתוף בין הצדדים חל "רק לגבי השבח שצמח בתקופת השיתוף", שהן הדירות עצמן, ולא על הקרקע, כפי שקיבלה אותה האישה במתנה מאביה.
- הודגש, כי קביעה זו מעוררת מורכבות יישומית, והתלבטות כיצד יש לתרגמה לתוצאה מעשית: האם יש לקבוע חלוקה לא שוויונית של הזכויות בדירות לטובת האישה; להותיר את מלוא הזכויות בדירות בבעלות האישה, ולחלק בינה לבין האיש את שווי השבח - של הקרקע כחקלאית, אשר כולל גם את הדירות - במסגרת איזון המשאבים לפי חוק יחסי ממון; או לחלק את הזכויות בדירות באופן שוויוני בין הצדדים, ולהעניק לאישה, במסגרת האיזון כאמור, זכות כספית בגובה שווי הקרקע נכון למועד הנישואין, שבו נקבע כאמור כי החל השיתוף. בית המשפט המחוזי הכריע כי בנסיבות העניין, הפתרון "הראוי והמאוזן, העושה צדק עם שני הצדדים", הוא לחלק ביניהם בחלקים שווים את זכויות הקניין בדירות, ולזקוף לזכות האישה את שווי הקרקע של הדירות במועד הנישואין, טרם שונה ייעודה כאמור, וזאת במסגרת איזון המשאבים לפי חוק יחסי ממון.
- לדעתו של השופט ויצמן, שנותר כאמור בדעת מיעוט, לא היה מקום לקזז מזכויות האיש בדירות את שווי הקרקע במועד הנישואין, טרם שונה ייעודה למגורים. השופט ויצמן הדגיש כי בנסיבות המקרה, התגבשה בין בני הזוג הסכמה, כי האיש מטפל בכל סוגיית הקרקע והפרויקט, וכי הדירות הן נכס משפחתי משותף, חשוב ומהותי, שניצב בפסגת התכנון הכלכלי המשפחתי, על אף שמקורו במתנה שקיבלה האישה. עוד הודגש, כי בענייננו כוונת השיתוף ביחס לדירות היא מובהקת וברורה, כך שהניסיון להפריד בין השבח לקרן - מלאכותי. עוד נקבע, כי האיש הסתמך על התנהלות האישה ועל מצגים ברורים מצדה, שמהם למד כי התמורה שתנבע מהפרויקט משותפת לבני הזוג באופן מוחלט; וכי התעלמות מהסתמכות זו, לאחר שהאיש השקיע בעקבותיה מכוחותיו וממונו, עולה כדי חוסר תום לב ועשיית עושר ולא במשפט.