על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשו הערעורים שלפנינו.
תמצית טענות הצדדים
- לטענת האישה, בהינתן שנקבע כי לא הוכחה בענייננו כוונת שיתוף ביחס לקרקע, הרי שהכרה בכוונת שיתוף ספציפי בשבח של הקרקע, מחייבת הבחנה בין "שבח אקטיבי", המיוחס להשקעה של מי מבני הזוג, לבין "שבח פסיבי", המיוחס לנסיבות חיצוניות להם. האישה מדגישה, כי יש לאזן בין הצדדים את שווי השבח האקטיבי בלבד, במסגרת איזון המשאבים לפי חוק יחסי ממון, באשר זכות בשבח היא בהכרח כספית ולא קניינית; וכי יש להותיר את הדירות בבעלותה הבלעדית. האישה מוסיפה, כי מאחר שהדירות אינן בית המגורים של הצדדים, לא היה מקום לקבוע בענייננו כוונת שיתוף בעניינן. עוד טוענת האישה, כי לא ברור שהלכת השיתוף הספציפי חלה על נכסים שאינם בית המגורים המשפחתי, לנוכח הסתירה שקיימת, לטענתה, בין הלכה זו לבין הוראות חוק יחסי ממון; וכי אף בהנחה שההלכה הנ"ל חלה על נכסים שאינם בעלי אופי משפחתי, הרי שלצורך החלתה כאמור נדרש רף ראייתי גבוה ביותר, של התחייבות כתובה או של כזו שניתנה בפני עדים.
- מנגד, האיש טוען כי הלכת השיתוף הספציפי קובעת שיתוף קנייני, שוויוני ומיידי; וכי לפיכך, ואף בשים לב להוראות חוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, לא ניתן להגיע לתוצאה שלפיה הוחרג שווי הקרקע מבעלותו בדירות. נטען, כי הגישה הדומיננטית בפסיקה בוחנת את השיתוף הספציפי בראי אומד דעת הצדדים; כי שיקולי צדק אינם יכולים להחליף את כוונת הצדדים בסוגיה דנן; וכי בענייננו, בני הזוג ביטאו במילים ובהתנהגות תפיסה שלפיה הדירות והקרקע הן מקשה אחת שאינה ניתנת להפרדה. האיש מדגיש, כי כשם שלא ניתן לקבוע שיתוף ספציפי כאשר הצדדים לא התכוונו ליצור שיתוף בנכס, כך גם לא ניתן ליצור "שיתוף מוחלש" או "חלקי" משיקולי צדק, כאשר כוונת הצדדים הייתה ליצור שיתוף מלא. האיש מוסיף, בין היתר, כי בכל אופן, לא היה מקום לנכות מזכויותיו בדירות סכום השווה לערך הקרקע של חמש הדירות, אלא של שתיים וחצי בלבד, בהינתן שהזכויות בחמש הדירות מתחלקות בינו לבין האישה באופן שוויוני.
דיון והכרעה
- אקדים ואומר, שאני סבורה כי הקביעות בענייננו, שבמסגרתן הוחרגה הקרקע כאמור מגדרי השיתוף בדירות, אינן עולות בקנה אחד עם מהותה של הלכת השיתוף הספציפי, כפי שזו התפתחה בפסיקתו של בית משפט זה; וכי לנוכח האמור, דין ערעורו של האיש להתקבל, ושל האישה - להידחות.
- דרך הילוכנו תהא כדלקמן: תחילה אעמוד על הרקע לצמיחת הלכת השיתוף הספציפי, ובהמשך אראה כי הלכה זו התפתחה בפסיקה בעיקר על סמך קונסטרוקציה של הסכם הנלמד מהתנהגות בני הזוג. לאחר מכן, אבהיר כי כינונה של הלכה זו על סמך הסכם מסוג זה מבוססת על הדין הכללי, ובתוך כך מתיישבת עם הדין הנוגע למספר הוראות חקיקה אשר כוללות דרישת כתב. עוד אבאר, כי בהינתן הקונסטרוקציה הנ"ל, הלכת השיתוף הספציפי עניינה, ככלל, בשיתוף זכויות שוויוני בין בני זוג. לנוכח כל זאת, אראה כי במקרה דנן, החרגת הקרקע מגדרי השיתוף בדירות אינה מתיישבת עם מהותה של ההלכה הנדונה. לבסוף אתייחס לטענות האישה, בעניין היחס שבין הלכת השיתוף הספציפי לאיזון "שבח אקטיבי" במסגרת החוק; והאפשרות להחיל הלכה זו על נכסים שאינם דירת המגורים המשפחתית.
לידתה של הלכת השיתוף הספציפי - על רקע חזקת השיתוף, חוק יחסי ממון והיחס ביניהם
- הלכת השיתוף הספציפי צמחה על רקע ההסדרים שקדמו לה בעניין חלוקת ממון בין בני זוג - חזקת השיתוף וחוק יחסי ממון. הבנת מהותה של ההלכה הנדונה כרוכה אפוא באפיון עיקרי הסדרים אלו והיחס ביניהם, וכך אעשה בשורות הבאות.
- חזקת השיתוף - אשר נקראת גם "הלכת השיתוף", להבדיל מ"הלכת השיתוף הספציפי" - התפתחה בפסיקה החל משנות ה-60 של המאה הקודמת, על-בסיס המאפיינים המיוחדים של מערכות יחסים זוגיות (ראו, למשל: ערעור אזרחי 300/64 ברגר נ' מנהל מס עזבון, פ"ד יט(2) 240 (1965); ערעור אזרחי 253/65 בריקר נ' בריקר, פ"ד כ(1) 589 (1966); בערעור מיסים 1983/23 פלוני נ' פלונית, פס' 19 (10.8.2023) (להלן: בערעור מיסים 1983/23); בערעור מיסים 1270/23 פלונית נ' פלוני, פס' 15 (6.9.2023) (להלן: בערעור מיסים 1270/23); שחר ליפשיץ השיתוף הזוגי 116 (2016) (להלן: ליפשיץ, השיתוף הזוגי)). בעיקרו של דבר, חזקת השיתוף קובעת כי בני זוג, אשר חיים ביחד ומקיימים משק בית משותף, חזקה כי הרכוש שנצבר במהלך חייהם המשותפים שייך לשניהם, בחלקים שווים, אלא אם הוכח כי כוונתם הייתה אחרת (ראו, למשל: בית דין גבוה לצדק 111/92 בבלי נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד מח(2) 221, 252 (1994)). עם זאת, לפי חזקת השיתוף, גם רכוש שלא נצבר במלואו במהלך החיים המשותפים עשוי, בנסיבות מסוימות, להיחשב רכוש משותף של בני הזוג, לנוכח תפיסה שלפיה "חזקת השיתוף היא ביטוי לאורח החיים הבין-אישי הנוצר לפי תפיסותינו ביחסים בין בני-זוג המקיימים משק בית משותף ומשלבים מאמציהם לכדי מערכת מאוחדת [...] ברבות השנים נעלמים תחומי ההפרדה, והנכסים - יהא מקורם אשר יהא - הופכים 'לבשר אחד'" (ערעור אזרחי 806/93 הדרי נ' הדרי, פ"ד מח(3) 685, פס' 6 לפסק דינו של הנשיא מ' שמגר (1994)).
ראוי לציין כי בראשית דרכה, לחזקת השיתוף יוחס "רציונל הסכמי", שלפיו חזקה על בני זוג, אשר בחרו לחיות יחד ולקיים משק בית משותף, כי הם מתכוונים לחלק ביניהם את רכושם באופן שוויוני (ראו, למשל: אריאל רוזן-צבי יחסי ממון בין בני זוג 252-249 (התשמ"ג); ערעור אזרחי 1915/91 יעקובי נ' יעקובי, פ"ד מט(3) 529, פס' 3 לפסק דינה של השופטת ט' שטרסברג-כהן (1995) (להלן: עניין יעקובי)). עם זאת, במרוצת השנים נקבע כי חזקת השיתוף נשענת בעיקרה על רציונל של "מאמץ משותף", שמיוסד על השקפה נורמטיבית-ערכית, שלפיה בני זוג תורמים לרווחת המשפחה באופן שוויוני, כך שמוצדק להחיל על רכושם משטר של שיתוף שוויוני (ראו, לדוגמא: בערעור מיסים 1983/23, פס' 21 וההפניות שם; ערעור אזרחי 7750/10 בן גיאת נ' הכשרת היישוב ביטוח בע"מ, פס' 27 לפסק דינו של השופט י' עמית (11.8.2011) (להלן: עניין בן גיאת); בערעור מיסים 4623/04 פלוני נ' פלוני, פס' 10 לפסק דינו של המשנה לנשיאה א' ריבלין (26.8.2007); ליפשיץ, עמ' 135-117).