אשר למהות הזכויות המשותפות לפי חזקת השיתוף, נפסק כי בהתקיים התנאים לתחולתה, נוצרת בין בני הזוג שותפות קניינית, שוויונית ומיידית, כבר במהלך חיי הזוגיות (ראו, למשל: דיון נוסף בית דין גבוה לצדק8537/18 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פס' 27 לפסק דינה של הנשיאה א' חיות (24.6.2021) (להלן: דיון נוסף בית דין גבוה לצדקפלונית); עניין יעקובי, פס' 1 ו-7 לפסק דינו של השופט צ' א' טל (1995)). בתוך כך, בנוגע לנכסי מקרקעין, נקבע כי בשים לב להוראות חוק המקרקעין, לבן הזוג שאינו רשום כבעל הנכס יש זכות "מעין-קניינית" ברכוש המשותף (ראו: רשות ערעור אזרחי 8791/00 שלם נ' טווינקו בע"מ, פ"ד סב(2) 165, פס' 20 (2006) (להלן: עניין שלם)).
- על רקע צמיחתה כאמור של חזקת השיתוף בשנות ה-60 של המאה הקודמת, נחקק בשנת 1973 חוק יחסי ממון, אשר כשמו כן הוא, נועד להסדיר את יחסי הממון בין בני זוג. החוק הוחל רק על מי שנישאו החל מיום 1.1.1974, והוראותיו ניתנות להתנאה באמצעות הסכם ממון, אשר עומד בתנאים המפורטים בסעיפים 2-1 לחוק. לעומת חזקת השיתוף, בסעיף 4 לחוק נקבע כלל של הפרדה קניינית בין נכסי בני הזוג, שלפיו "אין בכריתת הנישואין או בקיומם כשלעצמם כדי לפגוע בקנינים של בני הזוג, להקנות לאחד מהם זכויות בנכסי השני או להטיל עליו אחריות לחובות השני". בהמשך לכך, נקבע בחוק מנגנון של "איזון משאבים", שלפיו עם התרת הנישואין או פקיעתם, "זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג", למעט נכסים מסוגים שונים, ובהם "נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין" (סעיף 5(א) לחוק; נכסים אלו מכונים בפסיקה ובספרות "נכסים חיצוניים"). מנגנון איזון המשאבים שבחוק קובע אפוא חיוב אובליגטורי, שאינו משנה את זכויות הקניין בנכסים הרשומים על-שם מי מבני הזוג, אלא מאזן ביניהם את השווי של כלל נכסיהם באופן שוויוני (ראו, למשל: דברי ההסבר להצעת חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשכ"ט-1969, ה"ח 849, עמ' 332; יוער כי בנסיבות מיוחדות, בית המשפט רשאי לאזן את שווי הנכסים כאמור בחלוקה שאינה מחצה על מחצה, וראו סעיף 8(2) לחוק).
- יצוין כי כאשר נחקק החוק, נקבע בו כי מנגנון איזון המשאבים יופעל רק במצב של "פקיעת הנישואין", שהוגדר כגירושין או מוות של אחד מבני הזוג. הוראה זו הובילה למקרים שבהם בן זוג אשר ביקש להימנע מהפעלת מנגנון זה, לא שיתף פעולה עם הליך הגירושין, או התנה את שיתוף הפעולה מצדו בוויתור של בן הזוג השני על זכויותיו לאיזון משאבים, באופן שעורר קשיים וסיכל את מנגנון האיזון שבחוק (ראו: בערעור מיסים 1983/23, פס' 49-48; להרחבה ראו: ליפשיץ, השיתוף הזוגי, עמ' 149). על רקע זה, בעניין יעקובי נדונה טענה, שלפיה חזקת השיתוף ממשיכה לחול גם על זוגות הכפופים לחוק יחסי ממון, כך שגם טרם "פקיעת הנישואין", ניתן להכיר בשיתוף זכויות בין בני זוג מכוח חזקה זו. בפסק הדין בעניין יעקובי נדחתה הטענה הנ"ל; נפסק כי חזקת השיתוף אינה חלה על זוגות הכפופים לחוק יחסי ממון, בין היתר לנוכח הוראת סעיף 4 לחוק, הנזכרת לעיל, המלמדת כאמור על כלל של הפרדה קניינית בין נכסי בני הזוג (יצוין כי בשנת 2009 נכנס לתוקף תיקון מס' 4 לחוק, שנועד להתמודד עם הקשיים אשר ניצבו כאמור ברקע לעניין יעקובי; ראו: סעיף 5א לחוק, ולהרחבה: ליפשיץ, עמ' 162-150).
- מספר שנים לאחר מתן פסק הדין בעניין יעקובי, ב-רשות ערעור אזרחי 8672/00 אבו רומי נ' אבו רומי, פ"ד נו(6) 175 (2002) הועלתה פעם נוספת הטענה, שלפיה חזקת השיתוף עשויה לחול גם על זוגות שחל עליהם חוק יחסי ממון. באותה פרשה, התעוררה הסוגיה על רקע העובדה שדירת המגורים של בני הזוג הייתה רשומה על-שם הבעל בלבד, עוד מלפני הנישואין, כך שהיא לא נכללה בגדר איזון המשאבים לפי החוק, בהיותה "נכס חיצוני".
בפסק הדין בעניין אבו רומי חזר בית משפט זה על ההלכה שנקבעה בעניין יעקובי, שלפיה חזקת השיתוף אינה חלה על זוגות הכפופים לחוק. עם זאת, נפסק כי אין באמור כדי למנוע מבן זוג לטעון - "מכוח דין כללי כלשהו", דוגמת "דיני החוזים, דיני הקניין, דיני הנאמנות, דיני השליחות, דיני עשיית עושר, עקרון תום-הלב" - לזכויות בנכסים שבבעלות בן הזוג השני, לרבות ב"נכסים חיצוניים" אשר מוחרגים ממנגנון האיזון שבחוק. נקבע, כי בהקשר זה יש להעניק לדין הכללי "פרשנות רחבה [...] תוך התייחסות למערכת היחסים המיוחדת של השותפות הנובעת מחיי הנישואין"; וכי "במיוחד אמורים הדברים לעניין מתן פירוש רחב לדין שיקל על ראיית דירת המגורים כמשותפת גם כאשר היא רשומה על שם אחד מבני-הזוג". עם זאת, הודגש כי בשים לב להוראת סעיף 4 לחוק, הרי שאין בעצם קיומם של חיי נישואין משותפים - גם אם ממושכים - כדי להביא לשיתוף בדירת המגורים, שאחרת "נמצאתָ מכניס בדלת אחורית את חזקת השיתוף"; אלא יש "להראות נסיבות עובדתיות, נוסף על עצם קיום הנישואין, שמהן ניתן להסיק - מכוח הדין הכללי - הקניית זכויות בדירת המגורים" (שם, פס' 7 ו-10 לפסק דינה של השופטת שטרסברג-כהן, אשר הביעה עמדה דומה כבר בעניין יעקובי).
- קביעות אלו של בית משפט זה בעניין אבו רומי זכו בהמשך, בפסיקה ובספרות, לכינוי "הלכת השיתוף הספציפי" (ראו, מני רבים: דיון נוסף בית דין גבוה לצדקפלונית, פס' 29 לפסק דינה של הנשיאה חיות; בערעור מיסים 1983/23, פס' 51 לפסק דיני; חנוך דגן ודפנה הקר "הלכת השיתוף הספציפי - לקראת המערכה הרביעית בתיק בית דין גבוה לצדק 4602/13" מחקרי משפט לב, 519 (2019) (להלן: דגן והקר); ליפשיץ, השיתוף הזוגי, עמ' 179). כמפורט לעיל, עיקרה של הלכה זו בקביעה, כי אמנם כפיפותו של זוג מסוים לחוק יחסי ממון שוללת את תחולת חזקת השיתוף ביחס אליו, אך אין בכך כדי למנוע פנייה לדין הכללי, בסוגיות הנוגעות לשיתוף נכסים בין בני זוג; וכי יש לפרש בהרחבה את הדין הכללי בהקשר זה, בהתאם למאפייני "השותפות הנובעת מחיי הנישואין".
אם כן, פסק הדין בעניין אבו רומי אינו קובע מסגרת משפטית מסוימת, להכרה בשיתוף זכויות בנכס ספציפי של בני זוג הכפופים לחוק יחסי ממון; אלא מותיר פתח להעלאת טענות לשיתוף כאמור, מכוח דוקטרינות שונות הקבועות בדין הכללי.