התפתחותה של הלכת השיתוף הספציפי בנתיב הסכמי
- עיון בפסיקה שיצקה תוכן להלכת השיתוף הספציפי, מגלה כי זו התפתחה בעיקר במסלול של קונסטרוקציה הסכמית, שבמסגרתה נבחנת השאלה אם התגבשה בין בני הזוג הסכמה לשיתוף זכויות קנייני בנכס הנדון. בראש ובראשונה, הדבר מתבטא בדרישה שהציבה הפסיקה, במסגרת הלכת השיתוף הספציפי, להוכחת הסכמה או כוונת שיתוף בנוגע לנכס, אשר נלמדות, בעיקרו של דבר, מהתנהגויות וממצגים של בני הזוג (ראו, מני רבים: ערעור אזרחי 7687/04 ששון נ' ששון, פס' 15 (16.2.2005); בערעור מיסים 1398/11 אלמונית נ' אלמוני, פס' 23-15 (26.12.2012) (להלן: בערעור מיסים 1398/11); דיון נוסף בית דין גבוה לצדקפלונית, פס' 32 ו-37 לפסק דינה של הנשיאה חיות; ראו גם שם, פס' 8 ו-18 לחוות דעתו של השופט א' שטיין; השוו לגישת השופט עמית בעניין בן גיאת, שלפיה הלכת השיתוף הספציפי מבוססת על "חזקה נורמטיבית" (פס' 27 לפסק דינו); כן השוו לגישת השופט שטיין, אשר הציע בחוות דעתו בדיון נוסף בית דין גבוה לצדקפלונית להחליף את הנתיב ההסכמי של הלכת השיתוף הספציפי במסלול המבוסס על דיני עשיית עושר ולא במשפט (שם, פס' 98-95); כן ראו: דגן והקר, בעמ' 533-532; שחר ליפשיץ "אחרית דבר - מה למדנו מדיון נוסף בית דין גבוה לצדקהבגידה" מחקרי משפט לה 13 (2024) (להלן: ליפשיץ, אחרית דבר)).
- בתוך כך, הודגש בפסיקה כי לצורך הוכחת שיתוף ספציפי, לא ניתן להסתפק בעצם קיומם של חיי נישואין משותפים, גם אם ממושכים; אלא יש להוסיף ולהראות כי מתקיים "דבר מה נוסף", אשר מעיד על כוונת שיתוף בנכס (ראו, לדוגמא: בערעור מיסים 1398/11, פס' 17; דיון נוסף בית דין גבוה לצדקפלונית, פס' 31 לפסק דינה של הנשיאה חיות). אשר לטיבו של אותו "דבר מה נוסף", נקבע כי הפרמטרים בעניין זה נוגעים הן למבעי שיתוף ביחס לנכס הנדון, הן להתנהלות שיתופית של בני הזוג באופן כללי; וכך סיכמה זאת הנשיאה חיות:
"בין השיקולים הקשורים בנכס ניתן למנות את מקור הנכס (אם נקנה או התקבל כמתנה או כירושה, וככל שנקנה, מי מימן את הרכישה); את השאלה אם הנכס הגיע לידי בעליו לפני הנישואין או במהלכם; את השאלה אם ניתנו לבן הזוג הטוען לשיתוף בטוחות כגון הערת אזהרה; את התנהלותם הכספית-כלכלית של בני הזוג באשר לנכס, למשל אם לקחו משכנתא במשותף למימון הרכישה או הבנייה; את שאלת קיומן של השקעות כספיות בנכס מטעם בן הזוג הטוען לשיתוף; את השתתפותם של שני בני הזוג (בין בכסף ובין בעמל) בשיפוץ משמעותי שבוצע בנכס, בתכנונו או בבנייתו; הבטחות או מצגים אקטיביים מצד בן הזוג הרשום כלפי משנהו; וככל שמדובר בבית המגורים של בני הזוג - את משך הזמן שבו התגוררו בני הזוג בנכס. במסגרת הקטגוריה השנייה, שעניינה שיקולים הקשורים בבני הזוג, התחשבה הפסיקה במשך נישואיהם של בני הזוג; באופי יחסיהם ובשאלה אם התקיימה אפילו מידה חלקית של הרמוניה, "גם אם לא היו החיים 'גן של ורדים'" [...]; בהתנהלותם הכלכלית של בני הזוג ובשאלת קיומה של 'אווירת שיתוף' ביניהם; בשאלה אם לבן הזוג הטוען לשיתוף יש נכס חיצוני אחר שנותר רשום על שמו; ובשאלת קיומם של ילדים משותפים" (דיון נוסף בית דין גבוה לצדקפלונית, פס' 32 לפסק דינה, ההדגשות במקור; כן ראו בערעור מיסים 1398/11, חוות דעתו של השופט עמית ופסקאות 21 ו-27 לפסק דינו של השופט י' דנציגר).
- עינינו הרואות, כי במסגרת הלכת השיתוף הספציפי, ממצאי העובדה שעשויים לעלות כדי "דבר מה נוסף", שבכוחם להעיד על כוונת שיתוף בנכס, הם בעיקר מבעי שותפות אשר נלמדים באופנים שונים מהתנהגות בני הזוג. אם כן, ניתן לומר כי הלכת השיתוף הספציפי התפתחה, בעיקרו של דבר, על בסיס דוקטרינת החוזה מכללא, שהוא הסכם אשר מוסק מהתנהגות הצדדים (ראו, למשל: גבריאלה שלו ואפי צמח דיני חוזים 571 (מהדורה רביעית, 2019) (להלן: שלו וצמח); דיון נוסף אזרחי 1558/94 נפיסי נ' נפיסי, פס' 18 לחוות דעתו של השופט מ' חשין (25.8.1996); רשות ערעור אזרחי 5394/09 סוכנות מכוניות לים התיכון בערעור מיסים נ' KIA, פס' 12 (27.6.2012); על ההבדלים בין "חוזה מכללא" לבין "תניות מכללא", ראו: שלו וצמח, בעמ' 272-270)).
ההלכה הנדונה מכירה אפוא בכך שבשל טבעה של מערכת יחסים זוגית, הסכמה שהתגבשה בין בני זוג לשותפות בנכס מסוים עשויה שלא לקבל ביטוי ב"ראיות מפורשות וממוסמכות"; וכי התכחשות בדיעבד לאותה הסכמה "עלולה לקבע חוסר שוויון ממוני שבני הזוג לא רצו בו בזמן אמת. תרחיש כזה, שאינו משקף את הבעלות 'האמיתית בנכס', הוא התרחיש שביקש בית המשפט בעניין אבו-רומי למנוע" (דיון נוסף בית דין גבוה לצדקפלונית, פס' 42 לפסק דינה של הנשיאה חיות; כן ראו: בערעור מיסים 1398/11, פס' 23; ליפשיץ, השיתוף הזוגי, בעמ' 187).