הלכת השיתוף הספציפי ודרישות כתב הקבועות בחקיקה
- אמנם, בהינתן שהלכת השיתוף הספציפי צמחה כאמור בעיקר על סמך קונסטרוקציה של הסכם המוסק מהתנהגות בני הזוג, ניתן לטעון כי הלכה זו ניצבת במתח עם הוראות חקיקה שונות אשר כוללות דרישת כתב (או דרישות צורניות אחרות) לצורך התגבשות הסכם מחייב, ובמיוחד סעיפים 2-1 לחוק יחסי ממון וסעיף 8 לחוק המקרקעין (על טענה זו ראו: סעיפים 88-86 לחוות דעתו של השופט א' שטיין בדיון נוסף בית דין גבוה לצדקפלונית). הגם שטענות אלו לא נטענו במפורש בענייננו, ראיתי להידרש אליהן בקצרה; כפי שיובהר להלן, אני סבורה כי הלכת השיתוף הספציפי עולה בקנה אחד עם הדין הכללי, אף בשים לב להוראות החקיקה האמורות.
- אשר לחוק יחסי ממון, אמנם בסעיף 1 לחוק נקבע כי "הסכם ממון" בין בני זוג ייעשה בכתב; ובסעיף 2 לחוק נקבע כי הסכם כזה אף טעון אישור ואימות מצד גורם שיפוטי, או מצד גורמים אחרים המנויים בסעיף. אולם, הלכה היא, כי לא כל הסכם בענייני ממון, אשר נערך בין בני זוג במהלך חייהם המשותפים, הוא בבחינת "הסכם ממון" כהגדרתו בחוק; וכי שאלת סיווגו של הסכם כאמור תוכרע בהתאם לתכליתו: רק אם עסקינן בהסכם צופה פני עתיד, שתכליתו להגדיר את האופן שבו יבוצע איזון המשאבים בין בני הזוג במקרה של פרידה או מוות, הרי שעניין לנו ב"הסכם ממון" לפי החוק; זאת, בשונה מהסכם שנעשה במסגרת "הרגילה" של חיי הזוגיות, שאינו מכוון לשאלת איזון המשאבים בעת סיומם (ראו, למשל: בערעור מיסים 8063/14 פלמונית נ' פלמוני, פס' 17 (13.7.2015); בערעור מיסים 5142/10 פלונית נ' פלוני, פס' ה' (25.7.2010) (להלן: בערעור מיסים 5142/10); ערעור אזרחי 169/83 שי נ' שי, פס' 4 (28.10.1985)). כך, נקבע כי כאשר ההסכמה היא לגבי נכס ספציפי, מדובר באינדיקציה לכך שאין מדובר ב"הסכם ממון" לפי החוק (בערעור מיסים 5142/10, פס' ה').
איני סבורה כי בהתאם למבחן הנ"ל, יש לסווג כ"הסכם ממון" את ההסכמים שבהם עוסקת, במצב הדברים הרגיל, הלכת השיתוף הספציפי. כמפורט לעיל, הסכמים אלו נלמדים, ככלל, מהתנהגות בני הזוג, אשר מבטאת שיתופיות של הנכס בזמן אמת, ואינה ממוקדת בשאלת איזון המשאבים בעת סיום הזוגיות (ראו והשוו: ערעור אזרחי 7388/97 עיזבון המנוח משה שמיר ז"ל נ' דולב (שמיר), פ"ד נג(1) 596, 608 (1999) (להלן: עניין שמיר)). מכל מקום, אף אם אניח, לצורך הדיון, כי מדובר בהסכמים אשר עולים כדי "הסכם ממון" לפי החוק, הרי שעניין לנו, בהגדרה, בהסכם שבני הזוג נהגו על-פיו; בעניין זה, הלכה עמנו כי "בכל הנוגע להסכם ממון שלא אושר כדין אך הצדדים נהגו לפיו - קיימת דוקטרינה פסיקתית המעניקה לו ככלל תוקף מעשי מכוח עקרון תום הלב, ההשתק והמניעות" (בערעור מיסים 7734/08 פלוני נ' פלונית, פס' י"ז (27.4.2010)).
- אשר לסעיף 8 לחוק המקרקעין, אשר קובע כי "התחייבות לעשות עסקה במקרקעין טעונה מסמך בכתב". אמנם, כבר נפסק כי אין מקום לקבוע כלל, שלפיו התקשרויות רצוניות בין בני זוג פטורות באופן גורף מתחולת סעיף זה (ראו: עניין שמיר, בעמ' 608; כן ראו: בערעור מיסים 1270/23, פס' 21). יחד עם זאת, הדין הכללי מכיר בכך ש"במקרים מיוחדים ויוצאי דופן", אשר מעוררים "זעקת הגינות", בכוחו של עיקרון תום הלב לגבור על דרישת הכתב הנדונה, בשים לב לשיקולים הנוגעים להסתמכות על ההסכמה שהובעה ולחוסר תום לב של הצד המבקש להתנער ממנה (ערעור אזרחי 986/93 קלמר נ' גיא, פ"ד נ(1) 185, 196 (1996) (להלן: עניין קלמר)).
ואכן, הלכת השיתוף הספציפי, כפי שזו התפתחה בפסיקה, עולה בקנה אחד עם פסק הדין בעניין קלמר. כמבואר לעיל, ההלכה הנדונה מכירה בכך שבני זוג עשויים לגבש בהתנהגותם הסכמה בדבר שותפות בנכס מסוים - באופן שייצור הסתמכות משמעותית מצד בן הזוג שאינו רשום כבעל הנכס - ומחמת טבען של מערכות יחסים זוגיות, הסכמה זו לא תקבל ביטוי מפורש וממוסמך. בנסיבות אלו, התכחשות לאותה הסכמה מצד בן הזוג הרשום כבעל הנכס, לאחר שבני הזוג פעלו בהתאם להסכמה זו, יש בה כדי "לקבע חוסר שוויון ממוני שבני הזוג לא רצו בו בזמן אמת" (ראו לעיל, פס' 26), באופן שעולה כדי חוסר תום לב ומעורר "זעקת הגינות".
- לבסוף יצוין בהקשר זה, כי סעיף 7 לחוק המקרקעין, מורה כי "עסקה במקרקעין טעונה רישום"; ומטבע הדברים, בן הזוג הטוען לשיתוף בנכס אינו רשום כבעליו. לנוכח האמור, כבר נפסק כי זכות בנכס מקרקעין, אשר מוענקת לפי הלכת השיתוף הספציפי, היא "זכות מעין-קניינית, זכות של קניין שביושר" (עניין בן גיאת, פס' 24 לפסק דינו של השופט עמית; דיון נוסף בית דין גבוה לצדקפלונית, פס' 34 לפסק דינה של הנשיאה חיות; כן ראו והשוו: ערעור אזרחי 189/95 בנק אוצר החייל בערעור מיסים נ' אהרונוב, פ"ד נג(4) 199 (1999); עניין שלם, פס' 23).
- לסיכום חלק זה, הלכת השיתוף הספציפי, שבמסגרתה נבחנת, בעיקרו של דבר, השאלה אם התנהגות בני הזוג מלמדת על הסכמה ביניהם לשיתוף זכויות בנכס מסוים, מכירה בשיתוף הזכויות כאמור מכוח הדין הכללי, ובתוך כך מתיישבת עם הדין הנוגע להוראות סעיפים 2-1 לחוק יחסי ממון וסעיף 8 לחוק המקרקעין.
אופייה של הסכמה אשר מקבלת תוקף במסגרת הלכת השיתוף הספציפי
- כמפורט לעיל, הלכת השיתוף הספציפי התפתחה בעיקר על-בסיס קונסטרוקציה של הסכם בהתנהגות; ומכאן גם נובעת תובנה הנוגעת לאופי ההסכמים אשר מקבלים תוקף במסגרת ההלכה הנדונה. מטבע הדברים, כאשר עסקינן בהסכם לשיתוף זכויות בנכס, אשר מוסק מהתנהגות בני זוג, כפי שזו באה לידי ביטוי במהלך חייהם המשותפים, קשה לייחס להם הסכמה לחלוקה "מתוחכמת" של הנכס. כך, למשל, קשה להסיק מהתנהגות הצדדים הסכמה לחלק ביניהם את הנכס בשיעור של 72% לאחד ו-28% לאחר (או כל חלוקה אחרת שאינה מחצה על מחצה). אם כן, במסגרת הלכת השיתוף הספציפי, הסכמים אשר מוסקים מהתנהגות בני זוג לשיתוף זכויות בנכס מסוים, עניינם ככלל בשיתוף שוויוני, באופן שעולה בקנה אחד עם מאפייני "השותפות הנובעת מחיי הנישואין" (עניין אבו רומי, פס' 7; עניין יעקובי, בעמ' 621). ברי, כי בני זוג עשויים להגיע להסכמות מפורשות ומתועדות בדבר שיתוף נכסים בכל חלוקה שיחפצו, אך כמבואר לעיל, אין מדובר במקרה הטיפוסי שבו עוסקת הלכת השיתוף הספציפי.
מאפייניה העיקריים של הלכת השיתוף הספציפי - סיכום
- לסיכום חלק זה, הלכת השיתוף הספציפי חלה על בני זוג אשר כפופים לחוק יחסי ממון, וקובעת כי ניתן להכיר בשיתוף זכויות ביניהם בנוגע לנכס מסוים, וזאת מכוח הדין הכללי, אשר יש לפרשו בהרחבה, בראי מאפייני "השותפות הנובעת מחיי הנישואין". הלכה זו התפתחה בפסיקה על בסיס קונסטרוקציה הסכמית, שבמסגרתה נבחנת בעיקר השאלה, אם התנהגות בני הזוג במהלך חייהם המשותפים מלמדת על התגבשות הסכמה, שלפיה הזכויות בנכס משותפות לשניהם. מתן תוקף להסכמה כאמור מבוסס על הדין הכללי, ובתוך כך מתיישב אף עם הדין הנוגע להוראות סעיפים 2-1 לחוק יחסי ממון וסעיף 8 לחוק המקרקעין. בהינתן שמדובר בהסכם לשיתוף זכויות בנכס, אשר מוסק מהתנהגות בני הזוג, קשה לייחס להם הסכמה "מתוחכמת", אשר כוללת, למשל, חלוקה לא שוויונית של הזכויות בנכס; אלא עסקינן, ככלל, בהסכם לשיתוף שוויוני, אשר עולה בקנה אחד עם מאפייני "השותפות הנובעת מחיי הנישואין".
הלכת השיתוף הספציפי - יישום בענייננו
- כמפורט לעיל, במקרה דנן קבע בית המשפט לענייני משפחה, על בסיס ניתוח מקיף של מכלול אינדיקציות עובדתיות, כי התנהגות האיש והאישה במהלך חייהם המשותפים מלמדת על התגבשות הסכמה ביניהם, לשיתוף הזכויות בדירות בנס ציונה; וכי לפיכך, האיש זכאי למחצית מזכויות אלו. אלא שבית המשפט לענייני משפחה הוסיף וקבע, כי מאחר ש"הקרקע עצמה", שעליה נבנו הדירות, ניתנה במתנה לאישה בלבד, הרי שיש לקבוע כי השיתוף לא חל על הקרקע, במצבה "כפי שניתנה במתנה לאישה טרם הנישואין [...] כקרקע חקלאית".
בעיקרו של דבר, דעת הרוב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי הותירה קביעות אלו על כנן. כאמור, בפסק הדין נקבע כי "מטעמים שבדין ואף משיקולי צדק", כוונת השיתוף בענייננו משתרעת על הדירות, אך ללא הקרקע שעליה הן בנויות, במצב שבו הייתה כאשר ניתנה במתנה לאישה. זאת, בעיקרו של דבר, משום שאין מדובר בדירת המגורים של בני הזוג; ומשום שלצדדים נכסים נוספים, שחלקם אינם בבעלותם המשותפת.
- משמעותן של הקביעות הנדונות, היא כי מכלול התנהגויותיהם של בני הזוג לאורך שנות חייהם המשותפות, מלמד על התגבשות הסכמה, שלפיה הדירות תהיינה רכושם המשותף, בעוד שהקרקע שעליה בנויות הדירות - במצבה טרם הנישואין, כקרקע חקלאית - תוחרג מגדר הרכוש המשותף ותישאר בבעלות האישה בלבד.
אני סבורה כי לנוכח מהותה של הלכת השיתוף הספציפי, כמפורט לעיל, קביעות אלו מוקשות.
- בראש ובראשונה, אף על פי שככלל, השיתוף במסגרת ההלכה הנדונה נגזר מכוונת הצדדים, כפי שזו נלמדת מהתנהגותם; הרי שלמעשה, הקביעה בענייננו, שלפיה בני הזוג הסכימו להחריג את הקרקע כאמור מגדר השיתוף בדירות, לא גובתה בשום אינדיקציה עובדתית.
- כך, כמפורט לעיל, בית המשפט לענייני משפחה ביסס את ההחרגה הנ"ל על עצם העובדה, כי הקרקע ניתנה במקור כמתנה לאישה בלבד. מעבר לכך שאלמלא העובדה כי הקרקע ניתנה במקור לאישה בלבד, הדיון בשאלת השיתוף הספציפי כלל לא היה מתעורר בענייננו; הרי שעובדה זו אינה מלמדת כשלעצמה על כוונת הצדדים להחריג את הקרקע כאמור. אדם יכול לקבל מתנה, ולהחליט שהוא משתף אותה עם אדם אחר. באותו אופן, אדם יכול לקבל מתנה; להשביח אותה עם אדם אחר; ולהחליט שהתוצר המושבח יהיה משותף לשניהם. העובדה כי התוצר המושבח הורתו במתנה, אינה מלמדת כשלעצמה על היעדר כוונת שיתוף ברכיב שניתן במקור במתנה.
נציג דוגמה להמחשת האמור: אדם מקבל במתנה שתיל, ומחליט לטפחו יחד עם בן זוגו. השניים מטפחים יחד את השתיל, עד שזה הופך לעץ מניב פרי. בהנחה שנקבע כי התנהגות בני הזוג מלמדת על כוונת שיתוף בעץ, הרי שעצם העובדה כי השתיל ניתן במתנה לאחד מהם, אינה מלמדת כי בשונה מהעץ, השתיל - הוא העץ בעברו - הוחרג מכוונת השיתוף.
- אף הנימוקים שהוצגו בעניין זה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי אינם מבוססים על אינדיקציות עובדתיות לכך שכוונת בני הזוג הייתה להחריג מהשיתוף בדירות את הקרקע שעליה הן בנויות, במצבה במועד הנישואין, כקרקע חקלאית. כך, העובדה כי הדירות לא שימשו כבית המגורים המשפחתי; והעובדה שלצדדים נכסים נוספים, שחלקם בבעלות נפרדת, עשויות אמנם לשמש אינדיקציה שלילית לשיתוף בדירות עצמן. אולם, בהינתן שנקבע כי כוונת הצדדים הייתה לשתף את הזכויות בדירות, אין בנסיבות הנ"ל כדי לשמש אינדיקציה לכך שכוונתם הייתה להחריג מגדרי השיתוף את הקרקע כאמור.
- הלכה למעשה, מדרכי ההנמקה האמורות של בית המשפט המחוזי נובע, כי בהינתן אינדיקציות עובדתיות אשר תומכות בקיומה של כוונת שיתוף בנכס, לצד אינדיקציות שאינן תומכות בכוונה כזו, ניתן לקבוע "שיתופיות חלקית" בנכס, תוך חלוקתו בין הצדדים בחלקים שאינם שווים (כפי שגם עולה במפורש מפסק דינו של בית המשפט המחוזי, כמפורט לעיל).
אלא שכמבואר לעיל, כאשר הקונסטרוקציה המשפטית שעליה מבוסס השיתוף היא הסכם אשר נלמד מהתנהגות בני הזוג לאורך השנים, קיים קושי אינהרנטי להסיק כי התגבשה ביניהם הסכמה לחלוקת הנכס באופן "מתוחכם", ביחס שאינו מחצה על מחצה. כאמור, המבנה המשפטי הנ"ל נסמך על כוונת בני הזוג, אשר נלמדת בעיקר מהתנהגותם, לשיתוף הזכויות בנכס בהתאם למאפייני "השותפות הנובעת מחיי הנישואין", שהיא ככלל שותפות שוויונית. כמובהר לעיל, בני זוג רשאים לגבש הסכמות מפורשות לגבי אופן חלוקתו של נכס, ככל העולה על רוחם, אלא שאז אין מדובר בהסכם המוסק מהתנהגותם, כבענייננו, והניתוח המשפטי משתנה בהתאם. מכל מקום, יש להדגיש כי ככלל, אין ב"שיקולי צדק" כדי להביא לשינוי בדיעבד של הסכמות שהתגבשו בין הצדדים ושל זכויות שנוצרו מכוחן (ראו והשוו: דיון נוסף בית דין גבוה לצדקפלונית, פס' 37-36 לפסק דינה של הנשיאה חיות; בערעור מיסים 1983/23, פס' 27 ו-45-39).
- האמור לעיל מקבל משנה תוקף בענייננו, משנקבע כי הוכחה כוונת שיתוף בדירות, משום שהפרדת הבעלות בדירות מהבעלות בקרקע אינה עולה בקנה אחד אף עם הוראות הדין. כך, סעיפים 13-12 לחוק המקרקעין מורים כדלקמן:
המחובר לקרקע
- הבעלות בקרקע חלה גם על הבנוי והנטוע עליה ועל כל דבר אחר המחובר אליה חיבור של קבע, זולת מחוברים הניתנים להפרדה, ואין נפקא מינה אם המחוברים נבנו, ניטעו או חוברו בידי בעל המקרקעין או בידי אדם אחר.
היקף העסקה במקרקעין
- עסקה במקרקעין חלה על הקרקע יחד עם כל המנוי בסעיפים 11 ו-12, ואין תוקף לעסקה בחלק מסויים במקרקעין, והכל כשאין בחוק הוראה אחרת.
אם כן, הוראות חקיקה אלו אינן מאפשרות את הפרדת הבעלות בקרקע מהבעלות במבנה הבנוי עליה, באופן שמחדד את הקושי לייחס לבני הזוג הסכמה על הפרדה כזו, בהיעדר אינדיקציה עובדתית אשר מעידה על כך. קושי זה מוסיף ומתבלט בענייננו, באשר כלל לא ברור מהי המשמעות של הפרדת הבעלות בדירות מהבעלות בקרקע שעליה בנויות הדירות, כפי שזו הייתה טרם הנישואין, כקרקע חקלאית; בראי הדוגמא שהוצגה לעיל, הדבר משול להפרדת הבעלות בעץ מהבעלות בשתיל שממנו התפתח העץ.
- לסיכום, בהינתן קביעותיהן של הערכאות הקודמות, שלפיהן לנוכח מכלול ההתנהגויות של בני הזוג לאורך השנים, הוכחה באופן מובהק כוונת שיתוף ספציפי ביחס לדירות בנס ציונה, הרי שלא נמצא בסיס להחריג מגדר שיתוף זה את הקרקע שעליה בנויות הדירות (כפי שזו הייתה טרם הנישואין, כקרקע חקלאית). בראש ובראשונה, החרגה כאמור אינה נלמדת מכוונת הצדדים דנן, שעליה מבוססת הלכת השיתוף הספציפי. מעבר לכך, החרגה זו אינה עולה בקנה אחד עם אופי ההסכמים שבהם, בעיקרו של דבר, עוסקת הלכה זו - הסכמים אשר מוסקים מהתנהגות בני הזוג לשיתוף זכויות שוויוני בנכס מסוים, בהתאם למאפייני "השותפות הנובעת מחיי הנישואין". כמו כן, הקשיים הנ"ל מתחדדים, בהינתן שהחרגה כאמור אינה מתיישבת עם הוראות חוק המקרקעין.
היחס בין הלכת השיתוף הספציפי לבין איזון "שבח אקטיבי" במסגרת החוק
- לטענת האישה, בהינתן קביעה כי לא הוכחה כוונת שיתוף ביחס לקרקע שעליה בנויות הדירות, הרי שלא היה מקום לקבוע שיתוף קנייני של הדירות. תחת זאת, לטענתה, יש לחלק בין הצדדים, במסגרת איזון המשאבים לפי חוק יחסי ממון, רק את שווי "השבח האקטיבי" של הקרקע - שעניינו ערך הדירות שהושג כתוצאה ממאמץ בני הזוג - להבדיל מ"השבח הפאסיבי" שלה, שעניינו ערך הדירות המיוחס לנסיבות חיצוניות.
אמנם, טיעון זה מתייתר בענייננו, בהינתן מסקנתי שלפיה לא היה מקום לקבוע כי לא הוכחה כוונת שיתוף ביחס לקרקע שעליה בנויות הדירות. יחד עם זאת, משהטיעון נטען, ובשים לב לחלק מהקביעות מושא הערעורים שלפנינו, ראיתי להעיר בקצרה על היחס שבין קביעת השבחה של "נכס חיצוני" כנכס בר-איזון לפי חוק יחסי ממון, לבין קביעת הנכס כמשותף לפי הלכת השיתוף הספציפי.
- כפי שפורט לעיל, חוק יחסי ממון קובע מנגנון של "איזון משאבים", אשר חל בעת התרת הנישואין או פקיעתם. במסגרת מנגנון זה זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית משווי כלל נכסיהם, למעט "נכסים חיצוניים", שהחוק מחריג מהאיזון האמור, ובהם נכסים שהיו למי מבני הזוג טרם הנישואין, או שקיבלו במהלכם במתנה או בירושה.
בבסיס הפרדה זו שקובע החוק, בין נכסים שנצברו באופן אקטיבי על-ידי בני הזוג במהלך הנישואין, לבין אותם "נכסים חיצוניים", ניצב רציונל של "מאמץ משותף" (ראו, למשל: בערעור מיסים 3462/23 פלוני נ' פלונית, פס' 20 וההפניות שם (30.10.2024) (להלן: בערעור מיסים 3462/23); ליפשיץ, אחרית דבר, בעמ' 4). לפי רציונל זה, נכסים שהושגו באופן פעיל על-ידי מי מבני הזוג במהלך הנישואין, מיוחסים למאמץ משותף של שניהם, באופן שמצדיק לחלק ביניהם נכסים אלו באופן שוויוני. לעומת זאת, "נכסים חיצוניים" מוגדרים ככאלה שאינם פרי מאמץ משותף כאמור, ולפיכך החוק מחריגם ממנגנון האיזון שבו (ראו, למשל: בערעור מיסים 1983/23, פס' 21; בערעור מיסים 3462/23, פס' 20 והאסמכתאות שם).