תחולת הלכת השיתוף הספציפי על נכס שאינו דירת המגורים המשפחתית
- האישה טוענת, כי כלל לא ברור שניתן להכיר בכוונת שיתוף ספציפי ביחס לנכס שאינו דירת המגורים המשפחתית, משום שהכרה כאמור סותרת את חוק יחסי ממון; וכי אף בהנחה שניתן לעשות כן, הרי שיש לעמוד לשם כך בנטל ראייה כבד ביותר, בדמות התחייבות בכתב או הבטחה מפורשת שניתנה בפני מספר עדים.
אין בידי לקבל טענות אלו.
- ראשית, קביעת שיתוף בנכס מסוים מכוח הדין הכללי, לרבות מכוח הסכמת הצדדים, אינה מוגבלת לדירת המגורים המשפחתית. כשם שבני זוג רשאים להגיע להסכמות בדבר שיתוף הזכויות בדירת המגורים המשפחתית, כך הם רשאים להגיע להסכמות הנוגעות לשיתוף זכויות בנכסים אחרים. ואכן, הפסיקה כבר הכירה באפשרות לקבוע כוונת שיתוף ספציפי ביחס לנכס שאינו בית המגורים של בני הזוג (ראו, למשל, דיון נוסף בית דין גבוה לצדקפלונית, פס' 32 לפסק דינה של הנשיאה חיות, שם צוין כי אחד הפרמטרים לבחינת כוונת שיתוף הוא "ככל שמדובר בבית המגורים של בני הזוג - משך הזמן שבו התגוררו בני הזוג בנכס" (ההדגשה הוספה); ראו גם: ליפשיץ, אחרית דבר, בעמ' 19).
- כמו כן, בניגוד לנטען, שיתוף זכויות בנכסים שאינם דירת המגורים המשפחתית, אינו סותר את הוראות חוק יחסי ממון. תחילה יובהר, כי ההוראות בחוק יחסי ממון, אשר מחריגות ממנגנון האיזון שבו את אותם "נכסים חיצוניים", אינן מבחינות לעניין זה בין דירת המגורים המשפחתית לבין נכסים אחרים. כמו כן, כמבואר לעיל, בעניין אבו רומי נקבע שאין בהוראות חוק יחסי ממון כדי לשלול את החלת הדין הכללי על זוגות הכפופים לחוק, בכל הנוגע לשיתוף זכויות בנכסים. כפי שהוסבר, הלכת השיתוף הספציפי וחוק יחסי ממון הם שני מסלולים נפרדים להסדרת יחסי הממון בין בני זוג, ואינם סותרים זה את זה.
- בהמשך לאמור, אף אין בידי לקבל את הטענה, שלפיה קביעת כוונת שיתוף בנכס מסוים, שאינו דירת המגורים המשפחתית, מותנית בקיומה של הסכמה מפורשת בכתב או בפני עדים. כמבואר לעיל, הלכת השיתוף הספציפי התפתחה, בעיקרו של דבר, על בסיס קונסטרוקציה של הסכם הנלמד מהתנהגות בני הזוג לאורך חייהם המשותפים, בדבר שיתוף בנכס מסוים. לנוכח האמור, התניית קביעתה של כוונת שיתוף, ביחס לנכסים שאינם דירת המגורים המשפחתית, בקיומה של הסכמה מפורשת בכתב או בעל-פה, משמעותה, הלכה למעשה, החרגת נכסים כאלו מגדרי הלכת השיתוף הספציפי, כפי שזו התפתחה בפסיקה. כפי שהוסבר לעיל, אין מקום להחרגה כאמור; ואף יפים לעניין זה דברי הנשיאה חיות בעניין פלונית, שחלקם הוזכר לעיל:
"דרישת ראיות מפורשות וממוסמכות עלולה [...] להקשות על בן הזוג הטוען לשיתוף להוכיח את התקיימותו של 'דבר מה נוסף', אף אם שיתוף כזה אכן התגבש, והיא עלולה לקבע חוסר שוויון ממוני שבני הזוג לא רצו בו בזמן אמת. תרחיש כזה, שאינו משקף את הבעלות 'האמיתית' בנכס, הוא התרחיש שביקש בית המשפט בעניין אבו-רומי למנוע. לפיכך, בבוא בית המשפט או בית הדין להכריע בשאלה אם בני זוג מסוימים חצו את משוכת ה'דבר מה הנוסף', עליו לבחון את נסיבות המקרה מתוך הבנה כי 'בין בני זוג נוצרים יחסים קנייניים דינמיים במהלך חיי הנישואין' [...] וכי פעמים רבות ההסכמה לשיתוף בין בני זוג אינה מתגבשת באופן מפורש וממוסמך" (שם, פס' 42 לפסק דינה).
- אכן, הלכה עמנו כי "יש טעם להקל על בן-הזוג הטוען לבעלות משותפת בדירת המגורים, כאשר זו רשומה רק על שם אחד מהם", בהיותה "נכס משפחתי מובהק, לעתים הנכס המשמעותי ביותר של בני-הזוג ולעתים אף היחיד" (עניין אבו רומי, פס' 10). ברם, ברי כי מהלכה זו לא נובע, כי כאשר עסקינן בנכסים שאינם דירת המגורים המשפחתית, נחוצות דווקא "ראיות מפורשות וממוסמכות", לשם קביעה כי התגבשה בין בני הזוג הסכמה לשיתוף זכויות בנכסים אלו.
- לבסוף אציין, כי האישה הוסיפה וטענה נגד קביעות עובדתיות שונות של בית המשפט לענייני משפחה, כמו גם נגד התנהלותו הדיונית של האיש. טענות אלו אינן ראויות לדיון ב"גלגול שלישי", ולא ראיתי להידרש אליהן במסגרת זו.
סוף דבר
53. לנוכח כל האמור לעיל, אציע לחבריי כי נקבל את ערעורו של האיש, ונדחה את ערעורה של האישה.