לנוכח האמור, בפסק דינו של בית משפט זה ב-בערעור מיסים 3462/23 נקבע, כי כאשר "נכס חיצוני" מושבח באופן אקטיבי על-ידי מי מבני הזוג במהלך הנישואין, יש לראות את אותה השבחה כנובעת ממאמץ משותף של בני הזוג, ולפיכך כנכס (ההשבחה) הכלול במנגנון האיזון שבחוק. זאת, בעוד ש"השבחה פאסיבית" של נכס חיצוני, שאינה נובעת ממאמץ של מי מבני הזוג (למשל, עליית מחירים כללית בשוק מסוים), אינה נחשבת כנכס בר-איזון במסגרת החוק.
כל זאת בנוגע למנגנון איזון המשאבים הקבוע בחוק יחסי ממון.
- לעומת זאת, הלכת השיתוף הספציפי קובעת מסלול חלופי לזה שבחוק, והתפתחה כאמור בהתבסס על רציונל הסכמי, להבדיל מרציונל המאמץ המשותף. כמפורט לעיל, ההלכה הנדונה מכירה בתוקפן של הסכמות שהתגבשו בהתנהגות בני זוג, לשיתוף זכויות קניין בנכס מסוים, גם בכזה שלא הושג במאמץ משותף מצדם. בהינתן הסכמה תקפה כאמור, זכויות הקניין בנכס משותפות לבני הזוג, ללא הבחנה בין ערך הנכס שהושג באופן אקטיבי, במאמץ משותף של בני הזוג, לבין עלייה "פאסיבית" של ערכו.
יודגש כי אמנם, במסגרת בחינת מכלול התנהגויותיהם של בני הזוג, לצורך הכרעה בשאלת קיומה של כוונת שיתוף כאמור, יש להביא בחשבון גם פרמטרים הנוגעים למאמצים שנקט הטוען לשיתוף לצורך השבחת הנכס הנדון (ראו לעיל, פס' 25). ואולם, מדובר אך באינדיקציות לקיומה של כוונת שיתוף בנכס עצמו, ואין ללמוד מכך כי השיתוף בנכס נוגע רק לרכיב המושבח בו (ראו גם: ליפשיץ, אחרית דבר, בעמ' 19-18).
- אם כן, קביעת שבח של "נכס חיצוני" כנכס בר-איזון לפי החוק, וקביעת הנכס כמשותף לפי הלכת השיתוף הספציפי, הם שני מסלולים נפרדים, אשר לכל אחד מהם רציונל שונה, יישום שונה והשלכות שונות; יש להבחין אפוא בין מסלולים אלו ולהישמר מפני עירוב מין בשאינו מינו.
- אוסיף, כי יש הטוענים, כי כאשר עסקינן בהשבחה אקטיבית של "נכס חיצוני" בעל אופי עסקי, הרי שאין צורך בהלכת השיתוף הספציפי, באשר ההשבחה היא נכס בר-איזון לפי החוק (ראו: ליפשיץ, אחרית דבר, עמ' 19).
אמנם, באופן כללי, בן זוג עשוי להסתפק בהוכחת השבחה אקטיבית של נכס חיצוני כאמור; לבחור במסלול של איזון שווי ההשבחה במסגרת החוק; ולוותר על הניסיון להוכיח כוונת שיתוף בנכס, בשים לב, בין היתר, לקשיי הוכחה שעשויים להיות כרוכים בכך. אולם, יש לזכור כי אין זהות בין ההשלכות הנובעות מכל אחד משני המסלולים הנדונים. כך, איזון שווי השבחתו של "נכס חיצוני" במסגרת החוק מזכה את בן הזוג שאינו רשום כבעל הנכס במחצית משווי השבח האקטיבי בלבד, בעוד שאין הוא זכאי למחצית משווי השבח הפאסיבי, או למחצית משווי הנכס המנותק מההשבחה. לעומת זאת, כאשר מוכחת כוונת שיתוף ביחס לנכס עצמו, בן הזוג זכאי למחצית מזכויות הקניין בנכס כולו. בשים לב להבדלים אלו, הרי שגם כאשר מדובר בנכס עסקי, איני סבורה כי מוצדק לחסום באופן קטגורי את המסלול הנוגע להוכחת כוונת שיתוף בנכס.