המחלקה הכלכלית בבית המשפט המחוזי בתל אביב -יפו
ת"א 50068-06-20 שוכמן נ' אלפרד מלונות אורבנים בע"מ ואח'
לפני כבוד השופט יעקב שרביט
התובעת:
חיה שוכמן
ע"י ב"כ עו"ד נ' סופר
נגד
הנתבעים:
1. אלפרד מלונות אורבנים בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד א' הורביץ
2. אליעז פולג
3. תומר פולג
ע"י ב"כ עוה"ד ד' הרפז וש' שריג
פסק דין
לפניי תביעה להסרת קיפוח שהגישה התובעת, שהייתה בעלת 5% ממניות הנתבעת 1 (להלן: "החברה") בעת הקמתה, נגד החברה, נגד הנתבע 3, שהיה בעל 85% ממניות החברה עם היווסדה, ונגד הנתבע 2 שהוא אביו של הנתבע 3. בתביעה עתרה התובעת לקבלת סעדים שונים מכח סעיף 191 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: "חוק החברות"), ובכלל זאת סעדים של רכישת מניותיה בחברה והחזר הלוואת בעלים שנתנה לה, וכן סעד של ביטול דילול של מניות התובעת בחברה, שלפי הנטען בוצע שלא כדין.
I. הרקע הרלוונטי, השתלשלות ההליך ותמצית חוו"ד המומחה מטעם ביהמ"ש
א. הרקע הרלוונטי לתביעה
1. ביום 8.2.2014 חתמו התובעת, הנתבע 3 ומר שלומי לוי (להלן: "מר לוי") על הסכם מייסדים (נספח א' לכתב התביעה; להלן: "הסכם המייסדים"), במסגרתו סוכם על הקמת החברה לצורך הקמה וניהול של מלון בוטיק בתל אביב (להלן: "המלון"). להלן יפורטו הוראות הסכם המייסדים הרלוונטיות להליך:
1.1. שיעור הבעלות במניות החברה יהיה כדלקמן – 85% לנתבע 3 (שכונה בהסכם "תומר"), 10% למר לוי (שכונה בהסכם "שלומי") ו-5% לתובעת (שכונתה בהסכם "חיה"); כאשר כל בעל של 15% ממניות החברה יהיה זכאי למנות דירקטור ולסיים את כהונתו (סעיף 4 להסכם המייסדים).
1.2. בעלי המניות יעמידו הון ראשוני לפעילות החברה בסך של 5 מיליון ש"ח. זאת באמצעות הלוואות בעלים בתנאים שהוסכמו בהתאם לשיעור הבעלות של כל אחד מהם במניות החברה – קרי, הנתבע 3 בסך של 4,250,000 ש"ח, מר לוי בסך של 500,000 ש"ח והתובעת בסך של 250,000 ש"ח (שם, בסעיף 8.2). יצוין בהקשר זה כי חלף הסכום האמור הפקידה התובעת סך של 236,000 ש"ח בלבד (כעולה, למשל, מאישור רואה החשבון של החברה, שצורף כנספח 1 לתצהיר הנתבע 3).
1.3. ככל שלחברה יידרש מימון נוסף לפעילותה הצדדים מתחייבים להעמיד לה הלוואות בעלים בתנאים זהים לאלו של המימון הראשוני ובהתאם לשיעור הבעלות במניות החברה (סעיף 8.4 להסכם המייסדים). במצב בו אחד מבעלי המניות יסרב להעמיד את חלקו במימון מסוג זה, יהיו רשאים בעלי המניות האחרים להשלים את המימון במקום בעל המניות הסרבן, אז גם תעמוד להם הזכות לדלל את מניותיו בהתאם לנוסחה שנקבעה בסעיף 8.8 להסכם המייסדים (לאחר מתן הודעה).
1.4. הנתבע 3 ימונה למנכ"ל החברה והתובעת תמונה לסמנכ"לית, כשבמסגרת תפקידה תהיה התובעת כפופה לנתבע 3 ותפעל לפי הנחיותיו (שם, בסעיף 9).
2. החברה הוקמה ביום 15.2.2015. בסעיף 6.7 להסכם המייסדים נקבע כי הנתבע 3 ימונה ליו"ר דירקטוריון החברה וכי יהיה לו קול מכריע. מר לוי והתובעת מצידם החליטו על מינוי התובעת כדירקטורית מכח מניותיהם המשותפות (שהיוו יחד 15% ממניות החברה).
3. בעת ביצוע העבודות להקמת המלון התברר כי המימון הנדרש לשם כך עולה על הסך של 5 מיליון ש"ח שנקבע בהסכם המייסדים. בשל כך, ביום 15.2.2016 נטלה החברה מבנק הפועלים הלוואה בסך של 2 מיליון ש"ח לפירעון בתשלומים, בערבות שלושת בעלי המניות והנתבע 2; וכן הלוואה נוספת בסך של 2 מיליון ש"ח מהנתבע 2, בערבות שלושת בעלי המניות, וזאת בשיעור ריבית שנתית של 2% לתקופה של שנתיים, קרי להחזר עד ליום 6.6.2018 (הסכם הלוואה עם הנתבע 2, החתום גם על ידי התובעת, צורף כנספח 4 לתצהיר הנתבע 3; להלן: "ההלוואה מהנתבע 2").
4. המלון נפתח לפעילות בחודש יולי 2016 ובמועד זה היו בו 29 חדרים לאירוח. פעילות המלון נחלה הצלחה יחסית ושיעורי התפוסה בו היו גבוהים בשנים שעד לפרוץ משבר נגיף הקורונה.
5. לצד זאת, אין חולק כי למן התחלת הפעלתו של המלון החלו להתגלע מחלוקות משמעותיות בין הנתבע 3 לבין התובעת, שנטלה ייצוג משפטי החל מחודש יולי 2017. המחלוקות הלכו והחריפו עם חלוף הזמן כאשר כל צד תולה במשנהו את האשמה להיווצרותן. זאת, בין היתר, על רקע הצעה לרכישת המלון מצד שלישי שקודמה על ידי הנתבעים 3-2 ובסופו של יום לא יצאה לפועל לאור סירובם של התובעת ומר לוי להצעה בהתאם לזכותם בהסכם המייסדים. בעקבות מחלוקות אלה הודיע הנתבע 3 לתובעת כי הוא מממש את זכויותיו מכח הסכם המייסדים וממנה עוד שני דירקטורים מטעמו לחברה – הנתבע 2 ודירקטור נוסף (ר' למשל: הודעת הדוא"ל מהנתבע 3 מיום 2.7.2017 – נספח י' לתצהיר התובעת). יצוין, כי הנתבע 2 סיים את תפקידו כדירקטור ביום 14.11.2018 (החלטת דירקטוריון החברה על קבלת התפטרותו של הנתבע 2 מתפקידו זה צורפה כנספח 26 לתצהיר הנתבע 3).
6. ביום 20.11.2017 שלח הנתבע 3 לתובעת מכתב זימון לשימוע לפני פיטורים, וזאת על רקע טענות שונות שהעלה כלפי התנהלותה בקשר לעבודתה במלון. ביום 14.12.2017 שלח הנתבע 3 לתובעת מכתב נוסף בנושא; ובהמשך לכך, במכתב הנושא את התאריך 31.12.2017, שנשלח לאחר שלטענת הנתבע 3 התובעת לא התייצבה לשימוע, הודיע לה הנתבע 3 על סיום עבודתה בחברה (נספחים 17-13 לתצהיר הנתבע 3). בנוסף, ביום 23.1.2018 הודיע מר לוי לתובעת כי הוא מבטל את מינויה כדירקטורית מכח מניותיו (נספח 18 לתצהיר הנתבע 3).
7. בחודש ינואר 2018 הגישה התובעת תביעה נגד החברה לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב-יפו לביטול פיטוריה ולפסוק לה פיצויים בסך 185,000 ש"ח (סע"ש 44213-01-18; סעיף 39 לתצהיר הנתבע 3). בדיון מיום 28.1.2018 הסכימה התובעת, בהמלצת בית הדין, לחזור בה מבקשה למתן צווי מניעה זמניים שהוגשה עם תביעתה. לבסוף, ובהתאם להסכמת הצדדים, ניתן ביום 3.11.2019 פסק דין על דרך הפשרה וללא הנמקה, לפיו החברה תשלם לתובעת סך של 20,000 ש"ח בגין כל רכיבי תביעתה.
8. ביום 25.2.2018 נחתם הסכם שעל פיו רכש הנתבע 3 את מניות מר לוי בחברה תמורת ערכן הנקוב (בסכום סמלי של 10 ש"ח) תוך שהנתבע 3 התחייב לכך שהחברה תפרע למר לוי את הלוואת הבעלים שנתן לה בסך של 520,000 ש"ח (נספח 21 לתצהיר הנתבע 3). בהתאם להסכם זה, ביום 16.5.2018 העבירה החברה למר לוי סך של 520,000 ש"ח לפירעון הלוואת הבעלים, לאחר שהנתבע 3 העביר לחברה ביום 13.5.2018 סכום זהה של 520,000 ש"ח, שהגדילו את הלוואת הבעלים של הנתבע 3 בסכום זה (כעולה מנספח כ"א לתצהיר התובע, בעמ' 233 לנומרטור; וכאמור באישור רואה החשבון של החברה שצורף כנספח 1 לתצהיר הנתבע 3). בעקבות הסכם זה הפך הנתבע 3 לבעל 95% ממניות החברה.
9. ביום 20.11.2018 שלח הנתבע 3 זימון לקיום אסיפת בעלי מניות של החברה, וזאת בכדי למסור דיווח על פעילות המלון והדוחות הכספיים לשנת 2018, במטרה לדון בהחזר ההלוואה לנתבע 2 וכדי לבחון אפשרות להרחבת המלון על ידי שכירת קומה נוספת באותו בניין אשר עמדה להתפנות. אסיפה כאמור התקיימה ביום 17.12.2018 (להלן: "האסיפה מ-17.12.18"). באותו מועד הייתה החברה באיחור של כחצי שנה בפירעון ההלוואה מהנתבע 2, ועל כן הציע הנתבע 3 כי פירעון ההלוואה ייעשה באמצעות מתן הלוואת בעלים לחברה בהתאם לחלקו היחסי של כל בעל מניות. הצעה זו התקבלה בתמיכתו של הנתבע 3 (מכח הרוב הגדול שהיה לו כבעל 95% ממניות החברה) ועל אף התנגדותה של התובעת. כמו כן, בדיון הציג הנתבע 3 תכנית עסקית ראשונית שגיבש להרחבת המלון ב-16 או 18 חדרים נוספים (לפי אישור הרשויות), בעלות מוערכת של כ-4 מיליון ש"ח, שהנתבע 3 צפה כי תגדיל את רווחי המלון בסך של כ-2 מיליון לשנה (להלן: "הרחבת המלון"). ב"כ התובעת, שנכח באסיפה ושאל שאלות לעניין התכנית להרחבת המלון, השיב כי התובעת אינה שוללת את הרעיון אך דרושים לה נתונים מבוססים לשם קבלת החלטה, הנתבע 3 השיב כי יעלה את הנושא בשנית לאחר קבלת נתונים נוספים.
10. במכתב ב"כ החברה לב"כ התובעת מיום 14.2.2019 (נספח 32 לתצהיר הנתבע 3), התבקשה התובעת להעמיד את חלקה היחסי בהלוואת הבעלים שעליה הוסכם באסיפה מ-17.12.18 לצורך פירעון ההלוואה מהנתבע 2 (שעמדה באותו מועד על סך של 2,247,452 ש"ח). בהקשר זה ציין ב"כ החברה, כי הנתבע 3 מסר לו כי ככל שהתובעת לא תעמיד את חלקה בהלוואת הבעלים בסך של 112,373 ש"ח, שאז בכוונת הנתבע 3 להעמיד לחברה גם סכום זה כנגד דילול מניות התובעת על פי הוראות סעיפים 8.9-8.8 להסכם המייסדים (שם, בסעיפים 17-16).
11. ביום 6.3.2019 העמיד הנתבע 3 לחברה הלוואת בעלים בסך של 2 מיליון לצורך פירעון קרן ההלוואה מהנתבע 2 (כעולה למשל מאישור רואה החשבון של החברה שצורף כנספח 1 לתצהיר הנתבע 3; ר' גם: אישור העברה על הסכום הנ"ל שצורף כחלק מנספח כ"ד לתצהיר התובעת, בעמ' 236 לנומרטור), וזאת לאחר שהנתבע 2 הסכים כי הריבית על ההלוואה תשולם לו במועד מאוחר יותר מתוך תזרים המזומנים של החברה. לאור זאת, במכתב ב"כ החברה לב"כ התובעת מיום 14.3.2019 התבקשה התובעת להעמיד לחברה את חלקה היחסי (5%) מהסכום האמור, בסך של 100,000 ש"ח, שאחרת צוין כי הנתבע 3 יממש את זכותו לדילול מניותיה (נספח 33 לתצהיר הנתבע 3, סעיפים 4-1). לאחר שהתובעת לא הזרימה לחברה את חלקה היחסי, הודיע לה ב"כ החברה ביום 1.4.2019 על דילול מניותיה על ידי הנתבע 3 בהתאם לנוסחה שנקבעה בהסכם המייסדים, על דרך הקצאת מניות נוספות, כך ששיעור אחזקותיה של התובעת ירד ל-3.53% ממניות החברה, בעוד ששיעור מניותיו של הנתבע 3 עלה ל-96.47% (נספח 34 לתצהיר הנתבע 3, סעיפים 11-1; להלן: "הדילול הראשון").
12. נושא הרחבת המלון עלה שוב באסיפות בעלי המניות שהתקיימו בימים 13.6.2019 ו-1.7.2019 (להלן: "האסיפה מ-13.6.19" ו-"האסיפה מ-1.7.19"), בהן הוצגה תכנית מעודכנת להרחבת המלון (התכנית ופרוטוקולי הישיבות הנ"ל צורפו כנספחים 39-38 לתצהיר הנתבע 3; להלן: "תכנית ההרחבה" או "התכנית"). ב"כ התובעת נכח גם באסיפות אלה, במסגרתן הוא הטיל ספק בכדאיותה הכלכלית של הרחבת המלון ובקיומם של נתונים מספקים לשם קבלת החלטה בנושא, תוך שהוא גורס כי מדובר במהלך שכל תכליתו פגיעה בזכויותיה של התובעת ודילול אחזקותיה בחברה. בתום האסיפה מ-1.7.19 וחרף התנגדותה של התובעת, הוחלט ברוב קולות (שוב מכח הרוב המוחץ של הנתבע 3) לאשר את תכנית ההרחבה ולהוציאה לפועל, בין היתר על ידי הזרמת הלוואת בעלים לחברה בסך של 2 מיליון ש"ח נוספים לפי חלקם היחסי של בעלי המניות בחברה.
13. במכתב ב"כ החברה מיום 5.2.2020 (נספח 43 לתצהיר הנתבע 3) התבקשה התובעת להודיע האם בכוונתה להעמיד את חלקה בהלוואת הבעלים שעליה הוחלט באסיפה מ-1.7.19, תוך שצוין כי העדר תשובה כמוהו כתשובה שלילית. גם במכתב זה צוינה כוונתו של הנתבע 3 להעמיד אף את חלקה של התובעת בהלוואה ככל שהיא תסרב לעשות כן, בכפוף לזכותו לדלל את מניותיה בהתאם להוראות הסכם המייסדים במצב זה. בהמשך לכך, ביום 3.3.2020 העביר התובע לחברה סך של מיליון ש"ח כנגד חלקו בהלוואת הבעלים עליה הוחלט באסיפה מ-1.7.19 (אישור בדבר ההעברה צורף כנספח 46 לתצהיר הנתבע 3). במכתבי תשובה מהימים 5.3.2020 ו-23.3.2020 (נספחים 44 ו-47 לתצהיר הנתבע 3) העלה ב"כ התובעת דרישות שונות לקבלת פרטים ומסמכים שנגעו לטענתו להרחבת המלון, תוך שהוא חוזר על טענתו לפיה הרחבת המלון אינה אלא אמתלה בחוסר תום לב לצורך דילול מניות התובעת ופגיעה בזכויותיה. במכתבו מיום 5.3.2020 ציין ב"כ התובעת כי בימים אלה מוגשת על ידי התובעת תביעה נגד החברה ומנהליה (שם, בסעיף 1). ביום 25.3.2020 העביר הנתבע 3 לחברה סך נוסף של 1,000,000 ש"ח להשלמת הלוואת הבעלים עליה הוחלט באסיפה מ-1.7.19, שכללו גם את חלקה היחסי של התובעת (כאמור בנספח 1 לתצהיר הנתבע 3). ביום 26.3.2020 החליט הנתבע 3 להפעיל שוב את זכותו לדלל את מניותיה של התובעת בהתאם להוראות הסכם המייסדים בשל כך שלא העמידה לחברה את חלקה (3.53%) בהלוואת הבעלים, על דרך של הקצאת מניות, כך ששיעור מניות החברה העדכני שבבעלות התובעת ירד ל-2.73% ושיעור מניותיו של הנתבע 3 עלה ל-97.27% (להלן: "הדילול השני"; ר' מכתב ב"כ החברה לב"כ התובעת מיום 30.4.2020 שצורף כנספח 49 לתצהיר הנתבע 3).
14. במקביל לאמור התפרץ בישראל נגיף הקורונה, אשר פגע קשות בענף התיירות בישראל ובכלל זאת בפעילותו של המלון. העבודות להרחבת המלון, שמומנו הן באמצעות הלוואה בנקאית בסך של 2 מיליון ש"ח והן באמצעות הלוואת הבעלים עליה הוחלט באסיפה מ-1.7.19, החלו בחודש ינואר 2020 והושלמו בסוף שנת 2020.
15. ביום 12.3.2020 הגישה התובעת תביעה לבית משפט השלום בתל אביב (ת"א 28089-03-20; להלן: "התביעה לבימ"ש השלום"). בכתב הגנתם בהליך דנן (בסעיף 88 הימנו), ציינו הנתבעים 3-2 כי כתב התביעה לבימ"ש השלום היה "בנוסח זהה לזה של כתב התביעה בתיק זה (בשינויים זניחים)", וכך אכן עולה מעיון בנוסח כתב התביעה האמור (שצורף כנספח 55 לתצהיר הנתבע 3). ביום 10.5.2020 הגישה התובעת בקשה לסעדים זמניים במסגרת התביעה לבימ"ש השלום. בהחלטתו של בית משפט השלום מיום 11.5.2020, הובעה העמדה הלכאורית לפיה התביעה אינה מצויה בסמכותו העניינית, ובהתאם הוצע לתובעת למחוק את התביעה תוך שמירת זכותה להגישה שוב לבית המשפט המוסמך. ביום 20.5.2020 הודיעה התובעת כי היא מבקשת למחוק את התביעה לבימ"ש השלום לאור הערת בית המשפט, וזו אכן נמחקה בפסק דין שניתן באותו היום (ר': נספחים 58-56 לתצהיר הנתבע 3).
ב. השתלשלות ניהול ההליך
16. התביעה דנן הוגשה ביום 21.6.2020, כחודש לאחר מחיקת התביעה לבימ"ש השלום. בתמצית, יצוין כי בכתב התביעה הועלו טענות קיפוח שונות, ובכלל זאת טענות להדרת התובעת מפעילות החברה, הסתרת מידע ממנה ודילול מניותיה שלא כדין. עוד הועלו טענות לפיהן הנתבעים 2 ו-3 עושים בחברה כבשלהם ונוטלים ממנה כספים שלא כדין. במסגרת התביעה התבקשו סעדים שונים, ובכלל זאת החזר הלוואת הבעלים שנתנה התובעת לחברה בסך 235,000 ש"ח; רכישה כפויה של מניותיה בסך של 1,555,000 ש"ח; תשלום פיצוי בגין עוולות מסחריות בסך 100,000 ש"ח ובגין גרימת עוגמת נפש לתובעת בסך 30,000 ש"ח; וכן צו המורה על ביטול דילול מניות התובעת, תוך שהתובעת מגבילה את סכום התביעה לצורכי אגרה לסך כולל של 800,000 ש"ח.
17. ביום 2.7.2020 הגישה התובעת בקשה למתן סעד זמניים שונים, ובכלל זה לבטל ולעכב כל ניסיון דילול במניותיה. בהחלטה מיום 21.8.2020 נדחתה הבקשה על ידי המותב הקודם שדן בתיק (כב' השופטת ר' רונן), וזאת לנוכח שיהוי שנפל בהגשתה, בשל כך ש"הבקשה אינה מעידה על סיכויים גבוהים לכאורה לכך שטענות המבקשת [התובעת] יתקבלו בדיון בתביעה לגופה" ומשיקולי מאזן הנוחות.
18. התובעת הגישה את ראיותיה ביום 7.3.2021, אשר כללו תצהיר מטעמה, חוות דעת מומחה כלכלית של רו"ח מוטי דטלקרמר (להלן: "רו"ח דטלקרמר" ו"חוו"ד דטלקרמר") וכן חוות דעת מומחה של מר אבי אגאג'ני מיום 1.3.2020 (להלן: "מר אגאג'ני" ו"חוו"ד אגאג'ני"), שצורפה עוד כנספח ט"ו לכתב התביעה לבימ"ש השלום וכנספח ט"ו לכתב התביעה בהליך דנן. ראיות הנתבעים 3-2 הוגשו ביום 14.5.2021 וכללו תצהירים מטעם הנתבע 2 והנתבע 3; תצהיר רו"ח מוריס משה אושיק קראוס אוחיון, המשמש כרואה החשבון המבקר של החברה; וחוות דעת מומחה כלכלית של ד"ר גדעון בן נון (להלן: "ד"ר בן נון" ו"חוו"ד בן נון").
19. ביום 20.6.2022 התקיים דיון הוכחות במסגרתו נחקרו המצהירים והמומחים מטעם הצדדים. יצוין כי לאחר חקירות המצהירים ביקשתי בדיון את התייחסות הצדדים לאפשרות שאמנה מומחה מטעם בית המשפט לצורך הערכת שווי החברה, וזאת בשים לב למחלוקות הקוטביות שהתגלעו בין מומחי הצדדים וכן למועדים השונים אליהם הוערך שווי החברה בחוו"ד דטלקרמר ובחוו"ד בן נון. ב"כ התובעת הותיר את ההחלטה בנושא לשיקול דעת בית המשפט; בעוד שב"כ הנתבעים 3-2 סבר שהדבר אינו מוצדק בנסיבות העניין, וזאת לאור העלויות הכרוכות בכך והשלב המתקדם של ההליך.
20. בהחלטתי מיום 28.7.2022 הוריתי על מינוי מומחה מטעם בית המשפט להערכת שוויה של החברה, מהטעמים שפורטו בהחלטה, וזאת נכון לשני מועדים – 31.12.2019 (אליו הוערך שווי החברה בחוו"ד דטלקרמר מטעם התובעת) ו-31.12.2020 (אליו הוערך שווי החברה בחוו"ד בן נון מטעם הנתבעים 3-2).
21. לאחר החלפה של לא פחות משלושה מומחים מטעם בית המשפט (לאור בקשות שונות של הצדדים), ביום 7.12.2022 הוריתי על מינויו של רו"ח יצחק עידן כמומחה מטעם בית המשפט (להלן: "המומחה" או "המומחה מטעם ביהמ"ש"). חוות דעתו של רו"ח עידן הוגשה ביום 31.5.2023 (להלן: חוו"ד המומחה"), ותשובותיו לשאלות הבהרה ששלחו הצדדים הוגשו ביום 5.7.2023. ביום 16.7.2023 הודיעה התובעת כי היא מעוניינת בחקירת המומחה, אשר נחקר בדיון הוכחות משלים רק ביום 15.9.2024 (לאור דחיות בשל מלחמת "חרבות ברזל" ולאור הבקשה להעברת מניות שהגישה התובעת, כמפורט להלן).
22. ביום 21.12.2023 הגישה התובעת בקשה "לאישור העברת מניות" (להלן: "הבקשה להעברת המניות"). בבקשה פורט כי במטרה להקטין את נזקיה, חתמה התובעת על הסכם למכירת מניותיה בחברה למר ניר נעימי תמורת סך של 600,000 ש"ח לא כולל החזר הלוואת הבעלים שתשולם ישירות מהחברה (להלן: "מר נעימי" ו"עסקת נעימי"). מנספחי הבקשה עולה התמונה הבאה: ביום 5.2.2023 (קרי, למעלה מעשרה חודשים לפני שהוגשה הבקשה להעברת המניות) ניתנה לתובעת ההצעה ממר נעימי לרכישת מניותיה; ביום 21.2.2023 הועברה ההצעה לב"כ החברה ולב"כ הנתבעים 3-2; ביום 15.3.2023 נמסרה לתובעת ולמר נעימי הודעת הנתבע 3 על מימוש זכות ההצטרפות (Tag Along) להצעת מר נעימי, העומדת לו מכח סעיף 7.5 להסכם המייסדים, כך שחלף רכישת 546 מניות מהתובעת בלבד, תירכש כמות המניות הנ"ל מהנתבע 3 ומהתובעת, על פי יחס האחזקות שלהם בחברה (2.73%-97.27%, קרי 531 מניות מהנתבע 3 ו-15 מניות מהתובעת). עוד צורפה לבקשה להעברת מניות פניית ב"כ התובעת לב"כ החברה מיום 4.12.2023, בגדרה התבקש לתקן את מרשם בעלי המניות כך שמניות התובעת יועברו למר נעימי. במענה מיום 5.12.2023 דחה ב"כ החברה את פניית התובעת, וזאת לאור קיומה של זכות הצטרפות לנתבע 3 ובהיעדר אישור דירקטוריון החברה להעברה.
23. לאחר קבלת תשובות הנתבעים לבקשה להעברת מניות ותגובת התובעת לתשובות, ביום 19.3.2024 קיימתי דיון בבקשה, בו נכחו הצדדים ובאי-כוחם וכן מר נעימי ובא-כוחו. בתום הדיון ניתנה לתובעת שהות של 7 ימים כדי להודיע לבית המשפט האם היא עומדת על הבקשה להעברת מניות, לרבות בשים לב לכך שהיא הוגשה בגדרי הליך זה מבלי שהוגשה על ידי התובעת בקשה לתיקון כתב התביעה ואף לא בקשה לצירופו של מר נעימי כבעל דין נוסף. ביום 27.3.2024 הודיעה התובעת כי היא אינה עומדת על הבקשה להעברת המניות, ובהחלטתי מאותו היום הוריתי על מחיקת הבקשה, תוך שמירת זכותה של התובעת לנקוט בהליך נפרד בעניין זה.
24. למען שלמות התמונה, יצוין כי ביום 13.5.2024 הגיש מר נעימי תביעה נגד החברה, הנתבע 3 והתובעת (שסימנה ת"א 30350-05-24), המתנהלת אף היא בפניי, וזאת בקשר למסכת העובדתית שתוארה בבקשה להעברת המניות (להלן: "תביעת נעימי"). עוד יצוין כי ביום 6.6.2024 הגיש מר נעימי בקשה לאיחוד הדיון בתביעה דנן עם הדיון בתביעתו שלו, ואולם בעקבות המלצתי חזר בו מר נעימי מהבקשה לאיחוד הדיון. כן יצוין כי בעקבות בקשת הנתבעים 3-2, ובהסכמת מר נעימי, בהחלטתי מיום 15.9.2024 עוכב הדיון בתביעת נעימי עד להכרעה בתביעה דנן. לבסוף יצוין, כי בדיון מיום 15.9.2024 בו נחקר המומחה מטעם ביהמ"ש, נכלל בין באי-כוחה של התובעת גם בא-כוחו של מר נעימי (בהתאם לייפוי כוח שניתן לו על ידי התובעת לצורך דיון ההוכחות בלבד).
25. ביום 19.12.2024 הגישה התובעת את סיכומיה; ביום 31.3.2025 הגישו הנתבעים את סיכומיהם; וביום 28.4.2025 הגישה התובעת סיכומי תשובה.
ג. תמצית חוות דעת המומחה מטעם ביהמ"ש
26. בחוות דעתו העריך המומחה מטעם ביהמ"ש את שווי החברה לפי שיטת היוון תזרימי מזומנים (Discounted Cash Flows; להלן: ""DCF), וזאת נכון לשני המועדים שנדרשו – 31.12.2019 ו-31.12.2020 (להלן: "הערכת שווי 2019" ו"הערכת שווי 2020", בהתאמה). את הערכת שווי 2019 חילק המומחה לשני תרחישים – תרחיש ראשון שאינו מתחשב בהרחבת המלון; ותרחיש שני הלוקח בחשבון את ההרחבה. המומחה העריך את שווי החברה על סמך דוחותיה הכספיים, תוך ביצוע התאמות שנדרשו לדעתו, וכן על בסיס נתונים סטטיסטיים וסקירות מקצועיות הנוגעות לענף התיירות והמלונאות. בכל אחת משלוש הערכות השווי שהתקבלו ציין המומחה כי הוא נדרש רק למידע שהיה ידוע נכון למועד הקובע לכל הערכת שווי. כך למשל, בהערכת השווי ליום 31.12.2019 לא הובאו בחשבון השפעות התפרצות נגיף הקורונה בשנת 2020, אשר המידע לגביהן לא היה ידוע באותו מועד.
27. הערכת שווי 2019 בוצעה על סמך נתוניה הכספיים של החברה מדוחותיה לשנים 2019-2017 והתאמתם לפעילות החברה בטווח הארוך (על סמך מגמות עבר בחברה ונתונים סטטיסטיים לגבי ענף המלונאות):
27.1. בתרחיש ללא הרחבת המלון, העריך המומחה את שווי פעילות החברה על בסיס שיטת ה-DCF בסך של 15,862,000 ש"ח. לאחר ניכוי התחייבויות פיננסיות נטו בסך של 1,710,000 ש"ח מהסכום האמור, התקבל שווי הון עצמי (כולל הלוואות בעלים) בסך של 14,152,000 ש"ח. שווי ההון העצמי בניכוי הלוואות הבעלים המקוריות כפי שהן מופיעות בדוחות הכספיים (4,871,000 ש"ח) וכן בניכוי הלוואת הבעלים העודפת שהעמיד הנתבע 3 (בסך 2 מיליון ש"ח) מסתכם בסך של 7,280,000 ש"ח (סעיף 5.2.2 לחוו"ד המומחה).
27.2. בתרחיש הכולל את הרחבת המלון, נעזר המומחה גם בתכנית ההרחבה שעל בסיסה בוצעה ההרחבה והעריך את שווי הפעילות העודפת שתיווצר כתוצאה מההרחבה. בהתאם לשיטת ה-DCF העריך המומחה כי שווי זה יעמוד על סך של 11,707,000 ש"ח, כך שסך כל שווי הפעילות, כולל ההרחבה, הוערך ב-27,568,000 ש"ח. לאחר ניכוי עלויות הרחבת המלון בסך 4,000 מיליון ש"ח והתחייבויות פיננסיות נטו בסך של 2,085,000 ש"ח מהסכום האמור, התקבל שווי הון עצמי כולל הלוואות בעלים בסך של 21,483,000 ש"ח. שווי ההון העצמי בניכוי הלוואות הבעלים המקוריות כפי שהן מופיעות בדוחות הכספיים (4,871,000 ש"ח) וכן בניכוי הלוואת הבעלים העודפת שהעמיד הנתבע 3 (בסך 2 מיליון
ש"ח) מסתכם בסך של 14,612,000 ש"ח (סעיף 5.3.2 לחוו"ד המומחה).
28. הערכת שווי 2020 נעשתה באמצעות נתוניה הכספיים של החברה מדוחותיה לשנים 2020-2017 תוך התאמתם לפעילות החברה בטווח הארוך, וזאת בהתחשב בהשפעות התפרצות נגיף הקורונה על ענף המלונאות בטווח הקצר והארוך כפי שהיו צפויות נכון ליום 31.12.2020. הערכה זו כללה כמובן גם את הרחבת המלון, שכאמור הושלמה בחודש דצמבר 2020. במסגרת זו העריך המומחה את שווי פעילות החברה על בסיס שיטת ה-DCF בסך של 18,918,000 ש"ח. לאחר ניכוי התחייבויות פיננסיות נטו בסך של 3,936,000 ש"ח מהסכום האמור, התקבל שווי הון עצמי (כולל הלוואות בעלים) בסך של 14,982,000 ש"ח. שווי ההון העצמי בניכוי הלוואות הבעלים (6,062,000 ש"ח וכן הלוואות בעלים עודפות בסך 4 מיליון ש"ח שהעמיד הנתבע 3) מסתכם בסך של 4,920,000 ש"ח (סעיף 6.3.2 לחוו"ד המומחה).
29. במסגרת הצגת הערכות השווי לעיל בניכוי הלוואות בעלים, פירט המומחה את הלוואות הבעלים שניתנו נכון לכל אחד מהמועדים בסך כולל של 6,871,000 ש"ח נכון ליום 31.12.2019 ו-10,062,000 ש"ח נכון ליום 31.12.2020 לפי הדוחות הכספיים של החברה. מתוך סך כל הלוואות הבעלים בכל מועד ציין המומחה את "הלוואות בעלים עודפות" (כהגדרת חוות הדעת בפסקה האחרונה של סעיף 1.3 וכפי שיכונו להלן), קרי הלוואות בעלים שהעמיד הנתבע 3 בעת שהתובעת סירבה להעמיד את חלקה היחסי בהלוואה, באופן שהוביל לדילול מניותיה. כך, הלוואות הבעלים העודפות הסתכמו ב-2 מיליון ש"ח בהערכת שווי 2019 ו-4 מיליון ש"ח בהערכת שווי 2020. בחוות הדעת ציין המומחה כי הוא אינו מחווה דעתו ביחס לאופן ושיעור דילול מניות התובעת, אשר בוצע בהתאם למנגנון בהסכם המייסדים ולאו דווקא בהתאם לשווי כלכלי (משלא נתבקש לעשות כן). לצד זאת, המומחה חיווה את דעתו כי "ככל והדילול מובא בחשבון בחישוב חלקם של בעלי המניות בהון החברה כתוצאה מההלוואות העודפות, לצורך הערכת השווי של הון החברה אין להביאם בחשבון כ'חוב פיננסי'" (הסיפא של הפסקה האחרונה של סעיף 1.3 לחוו"ד המומחה; ההדגשה אינה במקור).
II. דיון והכרעה
30. אקדים אחרית לראשית – לאחר עיון בטענות הצדדים בסיכומיהם, ובשים לב להסכמת הנתבע 3, אני מורה כי הנתבע 3 ירכוש את מניות התובעת בחברה בהתאם לשווי החברה נכון ליום 30.12.2019, הכל בתנאים שיפורטו להלן; כמו כן אני מורה שהחברה תחזיר לתובעת את הלוואת הבעלים שנתנה לחברה. להלן יפורטו הדברים בהרחבה, תוך הידרשות לטענות הצדדים הרלוונטיות להכרעה בהליך.
ד. הנתבע 3 הסכים לרכוש את מניות התובעת; תוצאה זו מוצדקת גם בשל אובדן האמון בין הצדדים בחברה שהיא "מעין שותפות"
31. אין למעשה מחלוקת בין הצדדים כי עליהם להיפרד, כאשר במהלך ניהול ההליך הביע הנתבע 3 באופן מוצהר את העמדה לפיה הוא מסכים לרכוש את מניות התובעת וכי הסוגיה היחידה שבמחלוקת בעניין זה היא שווי החברה. כך למשל, בדיון שהתקיים ביום 19.3.2024 הבהיר ב"כ הנתבעים 3-2 במפורש כי "אנו מהיום הראשון טענו שהתביעה של קיפוח מיותרת וחסרת בסיס אבל אנו מוכנים לרכוש את המניות של התובעת. מהיום הראשון המחלוקת היתה לגבי שווי החברה. במילים אחרות כמה תקבל התובעת עבור מניותיה" (פרוטוקול הדיון, עמ' 161 ש' 25-23). בהתאם לכך, גם בסעיף 4 לסיכומי הנתבעים 3-2 נאמר כי "מתחילת ההליך תומר [הנתבע 3] הודיע שהוא מסכים לרכוש את מניות התובעת בשווי האמיתי שלהן, ולא בשוויים המופרכים שהתובעת דרשה ממנו, והמחלוקת המרכזית בתיק זה הינה אפוא שווי מניות התובעת, מחלוקת שלשם הכרעה בה מונה מומחה מטעם בית המשפט מר יצחק עידן". די לטעמי בתביעת התובעת לרכישת מניותיה מזה ובהסכמה מפורשת זו מצד הנתבע 3 מזה, כדי להורות כי הנתבע 3 ירכוש את מניות התובעת בחברה.
32. יובהר כי אין כל נפקות לטעמי לעמדתה הנוגדת של החברה לגבי סעד הרכישה הכפויה שהתבקש בתביעה, וזאת בשים לב לכך שאיני מורה לחברה לרכוש את מניות התובעת, אלא לנתבע 3, שכאמור הסכים לרכוש את המניות (מה גם שמדובר בחברה פרטית בה הנתבע 3 מחזיק ברוב כמעט מוחלט של המניות והתובעת מחזיקה במקצתן, כך שלא ברור מה הבסיס לעמדתה "העצמאית" הנוגדת של החברה בהקשר זה).
33. למעלה מן הצורך, יצוין כי תוצאה זו מוצדקת גם לאור קיומו המובהק של משבר אמון חריף בין התובעת לבין הנתבע 3, שמצא ביטוי גם בפיטוריה של התובעת. אין חולק כי החברה מושא הליך זה היא בגדר "מעין שותפות", בהיותה חברה פרטית בבעלות שני בעלי מניות בלבד, שהוקמה לצורך הפעלת המלון וניהולו במשותף (הגם שהתובעת הייתה כפופה לנתבע 3) על בסיס האמון ששרר ביניהם (ר' למשל: ע"א 9308/20 פקיד שומה עכו נ' בית חוסן בע"מ, פס' 4 לפסק דינה של השופטת ר' רונן (13.2.2023)). כידוע, במקרה של אובדן אמון בין בעלי מניות בחברה המהווה "מעין שותפות", בית המשפט רשאי במקרים המתאימים לפסוק סעד של הפרדת כוחות, וזאת גם ללא הוכחה של קיפוח (ר' למשל: ע"א 8712/13 אדלר נ' לבנת, פס' 72 (1.9.2015; להלן: "עניין אדלר"); ע"א 6290/17 מגנזי נ' לוי, פס' 16 (11.12.2018; להלן: "עניין מגנזי"); ע"א 5804/19 ס.ב. ניהול מקרקעין בע"מ נ' תינהב חברה לבניה ופיתוח (1990) בע"מ, פס' 46 (3.10.2021; להלן: "עניין ס.ב. ניהול"); ע"א 2786/18 בכר נ' קופרלי, פס' 54 (30.12.2021; להלן: "עניין בכר"); צפורה כהן בעלי מניות בחברה - זכויות תביעה ותרופות כרך ב 195-192 (מהדורה שנייה, 2008; להלן: "צ' כהן")).
34. כאמור, אובדן האמון בין התובעת לבין הנתבע 3 עולה בבירור מכתבי הטענות ומראיות הצדדים. כך למשל, עוד בסעיף 38 לכתב הגנתם ציינו הנתבעים 3-2 כי לאחר שנדחתה בשנת 2017 הצעה לרכישת המלון על ידי צד שלישי בעקבות התנגדות התובעת ומר לוי, "בין תומר [הנתבע 3] לבין חיה [התובעת] נוצר משבר אמון קשה ושבר של ממש במערכת היחסים" (ר' גם: סעיף 29 לתצהיר הנתבע 3). מסקנה זו משתקפת משלל הראיות שהגישו הצדדים בזמן אמת, ובכלל זאת מפרוטוקול אסיפת בעלי המניות מיום 14.5.2017 בה נידונה ההצעה האמורה לרכישת המלון (נספח ה' לתצהיר התובעת), במסגרתה הטיחה התובעת בנתבע 3 האשמות חריפות; מתכתובות דוא"ל מחודש יוני 2016 בין התובעת, מר לוי, הנתבע 3 ועורך הדין של החברה (נספח ז' לתצהיר התובעת), בפרט בשים לב לדברי עורך הדין של החברה לעניין "עומק הקרע וסערת הרגשות שבין חיה לתומר" (שם, בעמ' 76 לנומרטור); ומתמליל שיחה שנערכה בין התובעת, מר לוי והנתבעים 2 ו-3 מיום 11.6.2017 (נספח ט' לתצהיר התובעת), בה בין היתר ציין הנתבע 2 (החל מסוף עמ' 9 לתמליל) כי "באווירה שנוצרה היום, אני לא רואה פה לטובת המלון והמקום... כי אני לא רואה את חיה ותומר מתפקדים ביחד". למותר לציין, כי מדובר בדוגמאות בלבד וכי מיתר הראיות שהוצגו, כמו גם מעדויות הצדדים, התרשמתי כי הקרע שנוצר ביניהם במחצית שנת 2017 רק הלך והעמיק עם פיטוריה של התובעת מהחברה בסוף שנת 2017 וכי הוא אינו ניתן עוד לאיחוי. אמנם, כל אחד מהצדדים מייחס את אובדן האמון שנוצר להתנהגות משנהו. ואולם בנסיבות העניין, ובכלל זאת לאור הסכמת הנתבע 3 לרכישת מניות התובעת, אין צורך להידרש לסוגיה זו, שכן די בכך שהקרע בין הצדדים ועוצמת משבר האמון ביניהם אינם שנויים במחלוקת, כדי להצדיק את הפתרון שהנתבע 3 ירכוש את מניות התובעת בחברה.
35. לפיכך, אני קובע כי הנתבע 3 ירכוש את מניות התובעת בחברה. ודוק: לא מצאתי מקום לחייב גם את החברה והנתבע 2 לחוב ביחד ולחוד עם הנתבע 3 ברכישת מניות התובעת (כפי שהתבקש על ידה בכתב התביעה ובסיכומיה). בשים לב להיותו של הנתבע 3 בעל המניות היחיד שיוותר בחברה, איני רואה הצדקה לחייב את החברה ברכישת מניות התובעת. לעניין הנתבע 2, הלה מעולם לא היה בעל מניות בחברה אלא אך כיהן בה כדירקטור לתקופה קצובה בזמן (שהסתיימה בסוף שנת 2018), ומשכך ברי שאין כל מקום לחייבו ברכישת מניות התובעת (וספק אם כלל ניתן להורות על כך), כשם שלא הייתה לטעמי מלכתחילה כל הצדקה לצרפו כנתבע בתביעה דנן.
36. לנוכח התוצאה אליה הגעתי, אין צורך להידרש למלוא טענות הקיפוח שהעלתה התובעת, ובכלל זה לטענותיה השונות נגד הנתבע 2, אלא רק לטענות הקיפוח שעשויה להיות להן השפעה על שווי התמורה שתשולם לתובעת עבור מניותיה, קרי טענות בעניין הדילול בשיעור מניותיה של התובעת וטענות שעשויות להשפיע על שווי החברה. טענות אלה ידונו בהמשך פסק הדין.
ה. יש להעריך את שווי החברה ומניות התובעת נכון ליום 30.12.2019 וללא התחשבות בהשפעות מגפת הקורונה
37. בת"א (כלכלית ת"א) 11439-05-19 טל נ' גיא, פס' 158-150 (21.1.2024; להלן: "עניין טל"), נדרשתי בהרחבה לשאלת המועד אליו יש להעריך את שווי מניותיו של תובע בעת מתן סעד של רכישת מניותיו בידי הנתבע. פסיקת בית המשפט העליון והערכאות הדיוניות מלמדת כי אין כלל ברור ומוחלט בדבר המועד להערכת השווי. במרבית המקרים הוערך השווי למועד הקיפוח, למועד הגשת התביעה או למועד כלשהו ביניהם; תוך שלבית המשפט נתון שיקול דעת רחב בנושא, אותו יש להפעיל בעיקר על פי שיקולי צדק בהתאם לנסיבות של כל מקרה ומקרה (ר' למשל: צ' כהן, בעמ' 196-195; ת"א (מחוזי ת"א) 1520/08 סימן טוב נ' סימן טוב תקשורת בע"מ (20.3.2013; להלן: "עניין סימן טוב במחוזי"); ת"א (כלכלית ת"א) 46449-03-13 רגב נ' אליקים, פס' 130 (10.12.2015; להלן: "עניין רגב"); ה"פ (כלכלית ת"א) 66750-06-16 בן-ארי נ' שכטר, פס' 78 (20.7.2017; להלן: "עניין בן-ארי"); עניין בכר, בפס' 61; ת"א (כלכלית ת"א) 7774-10-16 מרגלית נ' מור, פס' 72 (22.2.2022; להלן: "עניין מרגלית")). בה"פ (תל אביב-יפו) 62497-12-19 רייטן נ' ימין, פס' 249 (3.3.2025), חזרתי על דברים אלה וציינתי כי "לטעמי, בכפוף לשמירת שיקול הדעת הרחב של בית המשפט בקביעת מועד מתאים בנסיבותיו הפרטניות של כל מקרה, ברירת המחדל הראויה היא להעריך את שווי החברה נכון למועד הגשת התביעה להסרת הקיפוח, שכן במועד זה מביע התובע את רצונו בהיפרדות".
38. כאמור, בחוו"ד דטלקרמר מטעם התובעת הוערך שווי החברה נכון ליום 31.12.2019; בעוד שבחוו"ד בן נון מטעם הנתבעים הוערך השווי נכון ליום 31.12.2020. עוד יצוין כי בסיכומיהם טענו הנתבעים 3-2 כי יש להעריך את שווי החברה למועד הגשת התביעה ביום 21.6.2020, וכי מבין שני המועדים שבחן המומחה מטעם ביהמ"ש יש להעדיף את יום ה-31.12.2020.
39. את עמדתם לגבי מועד הערכת השווי מבססים הנתבעים 3-2 על הטענות: כי ככלל הערכת השווי למועד הגשת התביעה מוצדקת, שכן במועד זה נתבע סעד של רכישת המניות; כי רק במועד זה הביעה התובעת את רצונה בהיפרדות בדרך של רכישת מניותיה על ידי הנתבעים 3-2; וכי מנגד אין בהתנהגות הנתבעים 3-2 משום קיפוח התובעת או הפחתה מכוונת של שווי החברה, אשר היו עשויים להצדיק הערכה של שוויה למועד שקדם ליום הגשת התביעה.
40. עמדתם העקרונית של הנתבעים 3-2 תואמת את הפסיקה ואת עמדתי העקרונית בסוגיה, כאמור בסעיף 37 לעיל, וככזו היא מקובלת עלי. עם זאת, במכלול הנסיבות של מקרה דנן אני סבור כי עמדה זו מובילה דווקא לתוצאה לפיה יש להעריך את שווי החברה נכון ליום 31.12.2019 ולא נכון ליום 31.12.2020, ואבאר:
40.1. הגם שהתביעה דנן הוגשה ביום 21.6.2020, קדמה לה הגשת כתב התביעה לבימ"ש השלום ביום 12.3.2020, אשר כאמור על פי הודאת הנתבעים 3-2 עצמם היה "בנוסח זהה לזה של כתב התביעה בתיק זה (בשינויים זניחים)". לפיכך, במישור העובדתי אני סבור כי תביעת הסעד של רכישת מניות התובעת והבעת רצונה המפורש של התובעת בהיפרדות אירעו עוד ביום 12.3.2020. לצד זאת, אין בפניי חוות דעת מומחה המעריכה את שווי החברה נכון ליום 12.3.2020 (ואף לא ליום 21.6.2020), ומבחינה כרונולוגית מועד הגשת התביעה לבימ"ש השלום קרוב יותר ליום 31.12.2019 מאשר ליום 31.12.2020.
40.2. זאת ועוד, כאמור לעיל אין חולק כי עוד במחצית שנת 2017, זמן רב לפני הגשת התביעה לבימ"ש השלום, נוצר הקרע בין הצדדים והתגלעו המחלוקות ביניהם, כאשר במשך מרבית תקופה זו (למן חודש ינואר 2018) התובעת לא עבדה בחברה בשל פיטוריה. גם בעובדות אלה יש כדי לחזק את המסקנה שמבין שני המועדים לגביהם הוגשו הערכות השווי של הצדדים ושל המומחה מטעם ביהמ"ש יש להעדיף במובהק את המועד של 31.12.2019 על פני זה של 31.12.2020.
40.3. המסקנה האמורה מוצדקת לטעמי לא רק בשל קרבה כרונולוגית כאמור, אלא גם לנוכח הקרבה המהותית הגדולה יותר בין יום ה-12.3.2020 לבין ה-31.12.2019 בהשוואה ל-31.12.2020, הנוגעת לכך שעל סמך המידע שהיה קיים נכון ליום 12.3.2020 לא היה ניתן לטעמי לדעת מה תהיה השפעתו של נגיף הקורונה על ענף המלונאות בישראל, וודאי שלא היה ניתן לצפות את השלכותיו הדרמטיות (כפי שיפורט בהרחבה להלן).
הנתבעים 3-2 טענו בסעיף 28 לסיכומיהם כי ביום 12.3.2020 השפעת התפרצותו של נגיף הקורונה על ענף המלונאות בישראל הייתה "מיידית וברורה". בטענתם התבססו הנתבעים 3-2 על כך שביום 27.1.2020 חתם שר הבריאות על צו בריאות העם (שינוי רשימת מחלות מדבקות שבתוספת השנייה לפקודה), התש"ף-2020 (ק"ת 8334, התש"ף, עמ' 464), לצורך הוספת נגיף הקורונה לרשימת המחלות בעלות חשיבות בין-לאומית המחייבת הודעה מיידית, וזאת מכח סעיף 11א לפקודת בריאות העם, 1940. עוד התבססו הנתבעים 3-2 על פרסום עדכונים של משרד הבריאות והנחיות על בידוד בעת כניסה לישראל מארצות שונות החל מחודש פברואר 2020.
איני מקבל את טענת הנתבעים 3-2, שכן כאמור, אני סבור כי האירועים שהתרחשו באותה תקופה של פרוץ מגפת הקורונה מלמדים אחרת. כך, בצו האמור אליו הפנו הנתבעים 3-2 כל שנקבע הוא שנגיף הקורונה הוא מחלה בעלת חשיבות בין-לאומית המחייבת הודעה מיידית; ובצו בריאות העם (נגיף הקורונה החדש) (בידוד בית) (הוראת שעה), התש"ף-2020 (להלן: "צו הקורונה"), בנוסחו המקורי מיום 2.2.2020 (ק"ת 8339, התש"ף, עמ' 516), כל שנקבעה היא חובת בידוד על מי שהגיעו לישראל מסין או על מי שהיו במגע הדוק עם חולה קורונה מאומת. אדרבא, מעדכוני משרד הבריאות אליהם הפנו הנתבעים 3-2 עצמם (שכללו הרחבת חובת הבידוד על מי שהגיעו לישראל מארבע מדינות נוספות מהמזרח הרחוק) עולה כי נכון לאותו מועד טרם התגלה מקרה של חולה מאומת בישראל וכי הדבר קרה לראשונה רק ביום 27.2.2020.
ביום 5.3.2020 תוקן צו הקורונה (תיקון מס' 6, ק"ת 8368, התש"ף, עמ' 692) במסגרתו, בין היתר, נאסרה התקהלות של 5,000 אנשים ומעלה ונקבעה חובת בידוד גם למי שהגיעו ממספר מדינות מאירופה; וביום 10.3.2020 תוקן שוב צו הקורונה (תיקון מס' 8, ק"ת 8374, התש"ף, עמ' 724) במסגרתו, בין היתר, הוחמר איסור ההתקהלות ל-2,000 אנשים ומעלה. ואולם רק ביום 11.3.2020 הכריז ארגון הבריאות העולמי על התפשטות נגיף הקורונה כמגיפה ורק ביום 12.3.2020 הוחמר איסור ההתקהלות ל-100 אנשים ומעלה (ר': תיקון מס' 9 לצו, ק"ת 8379, התש"ף, עמ' 734).
אדרבא, רק ביום 15.3.2020, קרי לאחר הגשת התביעה לבימ"ש השלום, תוקן תיקון מס' 10 לצו הקורונה (ק"ת 8387, התש"ף, עמ' 762) במסגרתו הוגבלה לראשונה פעילותם של בתי עסק לבילוי ופנאי ואולמות אירועים ורק ביום 31.3.2020 נאסרה השתתפות בחתונות וביום 2.4.2020 נאסרה התקהלות של יותר משני אנשים שאינם גרים יחד (בג"ץ 3432/20 טרקלין אולמות ואירועים - אולמי מונדיאל נ' ממשלת ישראל, פס' 3 (7.6.2020; להלן: "עניין טרקלין")).
זאת ועוד, רק ביום 3.4.2020 הותקנו תקנות שעת חירום (נגיף הקורונה החדש) (אזור מוגבל), התש"ף-2020 (להלן: "תקנות שע"ח קורונה"), שמאפשרות להכריז על אזור שהכניסה אליו והיציאה ממנו יהיו מוגבלים; מכח תקנות אלה הוטלו לראשונה סגרים על העיר בני ברק (למשך 6 ימים) ועל חלק משכונות העיר ירושלים (למשך 3 ימים) בימים 2.4.2020 ו-12.4.2020, בהתאמה (ר': בג"ץ 2435/20 עו"ד לוונטהל נ' בנימין נתניהו ראש הממשלה (7.4.2020); בג"ץ 2491/20 המנהל הקהילתי רמות אלון נ' ממשלת ישראל (14.4.2020)), כאשר סגרים כלל מדינתיים הוטלו לראשונה בחג הפסח באותה שנה ביום 7.4.2020 (ר': תיקון מס' 3 לתקנות שע"ח קורונה, ק"ת 8471, התש"ף, עמ' 1062).
יתר על כן, החל ממחצית חודש אפריל 2020 ולאור שיפור בנתוני תחלואת נגיף הקורונה החל תהליך מבוקר של צמצום ההגבלות שהוטלו (ר' למשל: עניין טרקלין, בפס' 5-4).
בנסיבות כמפורט לעיל, אני סבור כי ביום 12.3.2020, עת הוגשה התביעה לבימ"ש השלום, במועד אשר קדם למרבית האירועים וההגבלות שתוארו לעיל, לא ניתן היה לצפות את השפעות התפרצות נגיף הקורונה על ענף המלונאות בישראל, שכן זו הייתה עדיין בחיתוליה, כאשר רק ביום 15.3.2020 ניתן לומר שננקטו לראשונה צעדים שהיה ברור שישפיעו על פעילות בתי מלון בישראל.
40.4. בניגוד לטענות הנתבעים, התובעת לא פעלה בחוסר תום לב בבחירת מועד הגשת התביעה לבימ"ש השלום ביום 12.3.2020 (שנמחקה ביום 20.5.2020 בשל חוסר סמכות עניינית והוגשה מחדש בסמוך לאחר מכן במסגרת ההליך דנן), שכן לאור התיאור לעיל בדבר עיתוי התפרצות נגיף הקורונה בישראל לא ניתן לומר כי התובעת הגישה את תביעתה לבימ"ש השלום עת ידעה כי התפרצות הנגיף גרמה או צפויה לגרום נזקים למלון. זאת ועוד, הדעת נותנת כי הכנת התביעה לבימ"ש השלום החלה פרק זמן לא מבוטל לפני המועד בו הוגשה בפועל. הדבר נלמד, למשל, מכך שחוו"ד אגאג'ני, שצורפה כנספח לתביעה לבימ"ש השלום, נחתמה עוד ביום 1.3.2020. כך עולה גם ממכתב ב"כ התובעת לב"כ החברה מיום 5.3.2020 (נספח כ"ז לתצהיר התובעת, עמ' 265 לנומרטור), בו צוין כאמור (בסעיף 1 הימנו) כי התביעה דנן תוגש בימים הקרובים.
41. לפיכך, אני בדעה כי מוצדק להעריך את שווי החברה נכון ליום 31.12.2019. זאת, ללא התחשבות בהשפעות המאוחרות של מגפת הקורונה, שכאמור לא היו ידועות במועד הגשת התביעה לבימ"ש השלום, שכן כידוע בהערכת שווי חברה נכון למועד נתון לפי שיטת ה-DCF יש מקום לקחת בחשבון רק מידע שהיה ידוע עד לאותו מועד (ר' למשל: רע"א 696/20 אחידטקס נצרת עילית (1977) נ' ניסני, פס' 17 (4.5.2020)). זו אף הייתה עמדתו המקצועית של המומחה מטעם ביהמ"ש, ועמדתו זו מקובלת עלי. כפי שהעיד המומחה בחקירתו הנגדית: "מתודולוגיה שאני משתמש בה ואני חושב שמרבית מעריכי השווי משתמשים בה שמתייחסים לנתונים הרלוונטיים והידועים במועד הערכת השווי ולא למועד שבו מעריך השווי מגיש את עבודתו" (פרוטוקול הדיון, עמ' 165 ש' 33-31).
42. אינני מקבל את יתר הטענות שהעלו הנתבעים 3-2 בסוגיה זו. ראשית, בניגוד לנטען, קביעתי לעיל אינה מביאה לתוצאה בלתי צודקת. המשמעות של הערכת שוויה של חברה נכון למועד מסוים היא כי אין לאירועים מאוחרים שהתרחשו לאחר אותו מועד השפעה על שווי החברה. דרך מקובלת זו להערכת שווי אינה עולה כדי חוסר צדק רק בשל כך שאחד הצדדים היה עשוי ליהנות מהכללתו של אירוע מאוחר למועד הקובע (והכל כאמור בשים לב לקביעותיי לעיל לעניין התפרצות נגיף הקורונה), וזאת גם אם היא מעמידה את התובעת במצב טוב יותר מזה בו הייתה לולא הייתה מגישה את התביעה. זאת, כשם שאירוע מאוחר היה יכול לפעול לרעת התובעת אילו הייתה מגישה את תביעתה ולאחר מכן בעקבות אותו אירוע היה גדל שוויה של החברה. ואכן, לא בכדי קבעה השופטת ר' רונן בעניין מרגלית, בפס' 72, שיש להעריך את שווי החברה לסוף שנת 2016 בסמוך למועד הגשת התביעה, אף שעד למועד פסק הדין בחודש פברואר 2022 "מצבה של החברה הדרדר בצורה משמעותית... [ו]לכן, חוות-דעת המומחה אינה משקפת עוד את ערכה הנוכחי של החברה". שנית, לא מצאתי ממש בהסתמכות הנתבעים על פסק הדין בעניין רגב. באותו מקרה נקבע כי יש להעריך את שווי החברה נכון ליום הגשת התביעה בשנת 2013 ולא במועד הקיפוח בשנת 2005 מאחר שדרך המלך "היא באמצעות חישוב שווי החברה נכון למועד הגשת התביעה, ותוך הוספת השווי שנגרע ממנה בשל מעשי הקיפוח" (שם, בפס' 126). השופטת רונן חזרה על עמדתה דלעיל גם בעניין בן-ארי, בפס' 78, בקבעה כי "אני סבורה כי יש להורות למעריך השווי להעריך את שווי החברה נכון למועד הגשת התביעה - 3.7.2016, ולא כפי שעתר המבקש נכון למועד בו הוא חדל לעבוד בחברה. באופן זה לא ייפגע המשיב מירידת שווי החברה ככל שהיתה כזו עד למועד זה, רק משום שהמבקש השתהה בהגשת התובענה". המצב שונה בתכלית במקרה דנן, בו מדובר באירועים שהתרחשו לאחר מועד הגשת התביעה (שיש לראותו ביום 12.3.2020 עם הגשת התביעה לבימ"ש השלום), אשר אין הצדקה להתחשב בהם רק בשל עצם התרחשותם והעובדה שהם פועלים לטובת הנתבעים 3-2.
43. לאור מסקנותיי באשר למועד הראוי להערכת שווי החברה, ומאחר שקיבלתי את עמדת התובעת בסוגיה זו, אין צורך להידרש לטענות קיפוח שהעלתה התובעת אשר לקבלתן הייתה עשויה להיות נפקות רק לעניין קביעת מועד הערכת השווי, ובכלל זאת טענות לעניין: ניסיון המכירה של המלון, מינוי דירקטורים נוספים על ידי הנתבע 3, מכירת מניות מר לוי לנתבע 3 (אשר לא התבקש לגביה כל סעד בכתב התביעה), הדרת התובעת מקבלת החלטות בחברה ואי-מסירת מידע שלטענתה הייתה זכאית לקבל (למעט הסוגיה של מסירת מידע לעניין הרחבת המלון, שתידון בהמשך).
ו. לא נפל פגם בדילול מניות התובעת שלא הזרימה את חלקה בהלוואות הבעלים לחברה
44. לאחר עיון בטענות ובראיות הצדדים, אני סבור שהתובעת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח כי נפל פגם בדילול מניותיה העולה כדי קיפוחה ומצדיק לבטל את הדילולים.
ו.1 דילול מניות העולה כדי קיפוח – המסגרת הנורמטיבית
45. סעיף 191 לחוק החברות קובע כי אם "התנהל ענין מעניניה של חברה בדרך שיש בה משום קיפוח של בעלי המניות שלה, כולם או חלקם, או שיש חשש מהותי שיתנהל בדרך זו, רשאי בית המשפט, לפי בקשת בעל מניה, לתת הוראות הנראות לו לשם הסרתו של הקיפוח או מניעתו...". הוראה משלימה מעוגנת בסעיף 192(ב) לחוק החברות, הקובע כי "בעל מניה יימנע מלקפח בעלי מניות אחרים". המונח "קיפוח" לא זכה להגדרה בחוק החברות. בתמצית, בפסיקת בית המשפט העליון נקבע כי סעיף 191 לחוק החברות קובע "נורמה כללית וגמישה להתערבות בית המשפט לשם קביעת נורמה של הוגנות גם בתחום המסחרי של ניהול חברה" (ע"א 2699/92 בכר נ' ת.מ.מ. תעשיות מזון מטוסים בע"מ, פ"ד נ(1) 238, 244 (1996)). עוד נקבע כי "קיפוח המיעוט בחברה הוא בעיקרו מצב של חלוקת משאבים בצורה בלתי הוגנת במיתחם יחסי בעלי השליטה בחברה ובעלי מניות מיעוט בה" (שם, בעמ' 246); ע"א 3051/98 דרין נ' חברת השקעות דיסקונט בע"מ, פ"ד נט(1) 673, 698 (2004); ע"א 9014/03 גרינפלד נ' לסר, פס' 20 (14.10.2006)). כמו כן, נקבע כי גם פגיעה בציפיות הלגיטימיות של בעלי המניות להנות באופן שוויוני מנכסי החברה או להיות מעורבים בניהולה עשויה לעלות כדי קיפוח, וזאת בהתאם לאופי החברה ולמכלול נסיבות המקרה (ר' למשל: ע"א 275/89 דוידזון נ' אורנשטיין, פ"ד מו(1) 125, 131 (1991)); ע"א 2773/04 נצבא חברה להתנחלות בע"מ נ' עטר, פס' 21 לפסק דינה של השופטת (כתוארה אז) מ' נאור (14.12.2006; להלן: "עניין נצבא"); ע"א 2718/09 "גדיש" קרנות גמולים בע"מ נ' אלסינט בע"מ, פס' 39 (28.5.2012); זוהר גושן ואסף אקשטיין דיני חברות 322 (2023; להלן: "גושן ואקשטיין")).
46. בית המשפט העליון הכיר לאורך השנים במקרים שונים המהווים קיפוח המקנה לבעל המניות המקופח זכות לסעד לפי סעיף 191 לחוק החברות. אחד מאותם מקרים הוא כאשר מתבצע דילול אסור של זכויות בעלי מניות המיעוט על רקע של הקצאת מניות או גיוס הון מתחת לשוויין הריאלי של המניות (ר' למשל: ע"א 667/76 ל. גליקמן בע"מ נ' א. מ. ברקאי חברה להשקעות בע"מ, פ"ד לב(2) 281 (1978); ע"א 54/96 הולנדר נ' המימד החדיש תוכנה בע"מ (המימד הרביעי תוכנה בע"מ), פ"ד נב(5) 673 (1998); ע"א 6041/15 האמה בע"מ נ' מולר (25.9.2016)). ההלכה בעניין זה סוכמה בע"א 8857/21 גינזבורג נ' מדיפאואר אוברסיז פאבליק קו. לימטד, (26.2.2023; להלן: "עניין גינזבורג"), שם נקבע כי על הטוען לקיפוח בהקשר האמור מוטל בשלב הראשון הנטל לבסס שני תנאים מצטברים: (א) להראות כי ההנפקה או גיוס ההון מעלים "סימן שאלה רציני וחשד ממשי שאין זו פעולה בתום-לב ולטובת החברה"; וכן (ב) להציג "אינדיקציות בדבר אי-נאותות המחיר שנקבע למניות בהנפקה ביחס לערכן הריאלי" (פס' 52.א לפסק דינו של השופט א' שטיין). עוד צוין בהקשר זה כי כאשר ביסוד ההחלטה עומד מניע עסקי לגיטימי, שבמרכזו טובת החברה, לצד מניע פסול של העדפת בעלי מניות מסוימים – על בעל מניות המיעוט להראות שהמטרה הדומיננטית של ההחלטה הייתה לגרום נזק למיעוט על ידי דילול מניותיו (שם, בפס' 48 ו-54). רק אם התובע עמד בנטל האמור, "יידרש הנתבע להוכיח, על פי מאזן הסתברויות, כי ההנפקה לא יצרה בפועל את קיפוח המיעוט הנטען" (שם, בפס' 52.ב; ר' גם: ע"א 1264/23 תוליק רקיע יזמות בע"מ נ' אולירד בע"מ, פס' 29 (22.10.2023)).
ו.2 הדילול הראשון
47. הדילול הראשון מ-2019 נעשה בשל אי-העמדת חלקה של התובעת במימון הלוואת בעלים לחברה לצורך פירעון ההלוואה מהנתבע 2. בסעיפים 31-30 לסיכומי התובעת נטען כי מטרת החזר ההלוואה בסך 2 מיליון ש"ח לנתבע 2 הייתה לדלל את התובעת, שכן הנתבע 2 לא חשש כי החברה לא תוכל לפרוע את ההלוואה שנתן לה. ואולם לא כך הם פני הדברים מהתמונה שנפרשה בפניי במסגרת ההליך.
48. את ההלוואה מהנתבע 2 היה על החברה לפרוע עד ליום 6.6.2018. בפועל החברה לא עמדה במועד שנקבע, ורק ביום 6.3.2019 פרעה את קרן ההלוואה ללא הריבית. בהתאם לאמור בסעיף 25 לתצהירו של הנתבע 2, שלא נסתר משעה שהנתבע 2 לא נחקר אודותיו, לאחר חלוף מועד הפירעון שנקבע בהסכם פנה הנתבע 2 לחברה וביקש את החזר ההלוואה, ובשל כך אף התפטר מתפקידו כדירקטור בחברה וסיים תפקידו זה ביום 14.11.2018 (ר' גם: מכתב ב"כ הנתבע 2 לב"כ התובעת מיום 27.11.2018 – נספח ט"ז לתצהיר התובעת, עמ' 194 לנומרטור). בנסיבות אלה, ברי כי הנתבע 2 היה רשאי לדרוש את החזר ההלוואה כפי שנקבע בהסכם עימו, עליו חתמה גם התובעת, וזאת ללא קשר לשאלה האם הנתבע 2 "חשש" להחזר כספו אם לאו, שאינה רלוונטית לזכאותו להחזר ההלוואה. לא למותר לציין כי מלכתחילה ההלוואה מהנתבע 2 ניתנה בשיעור ריבית שנתית נח, שהיה נמוך אפילו משיעור הריבית שנקבע בהסכם המייסדים כי תשולם לבעלי המניות בעת החזר הלוואות בעלים.
49. כפי שנטען בתצהירו של הנתבע 3 ולא נסתר על ידי התובעת, וכעולה מדוחותיה הכספיים של החברה לשנת 2018 (נספח 24 לתצהיר הנתבע 3), באותה העת לחברה לא היו משאבים כספיים לפירעון ההלוואה מהנתבע 2. משכך, הוחלט באסיפה מ-17.12.18 על גיוס הלוואת בעלים כדי לפרוע את ההלוואה. איני סבור שנפל כל פגם בדרך פעולה זו, ובכל מקרה התובעת לא הציגה כל ראיה וממילא לא הוכיחה כי היה ניתן לגייס את המימון הנדרש בדרך אחרת שהייתה עדיפה על פני מתן הלוואת בעלים. בנוסף, באותו שלב החזיק הנתבע 3 ב-95% ממניות החברה, ומשכך ההחלטה באסיפה עמדה בתנאי הקבוע בסעיף 6.4 להסכם המייסדים, המחייב רוב של לפחות 90% מהון המניות הנפרע לצורך קבלת החלטות שונות ובהן החלטה על מתן הלוואת בעלים. זאת ועוד, מהראיות עולה, והתובעת לא טענה אחרת, שדילול שיעור מניותיה של התובעת מ-5% ל-3.53%, לא פגע בזכות כלשהי שעמדה לה על פי הסכם המייסדים (כגון זכות וטו באסיפה הכללית וכיו"ב) והטענה היחידה היא לעניין שיעור הדילול.
50. איני מקבל גם את טענת התובעת לפיה בהחזר ההלוואה לנתבע 2 פעלו הנתבעים בניגוד לחוק החברות, שכן הנתבע 2 היה דירקטור ומורשה חתימה, ולו מן הטעם שהתובעת לא טרחה לפרט באיזה אופן פעולות הנתבעים הפרו את הוראות חוק זה. מעבר לכך, ההלוואה מהנתבע 2, שכאמור לנטילתה הסכימה התובעת, נלקחה כשנה וחצי לפני שהנתבע 2 החל לכהן כדירקטור בחברה, תוך שהנתבע 2 פועל לגבות את ההלוואה רק לאחר שהתפטר מתפקידו כדירקטור. טענת התובעת מתייחסת גם להלוואה נוספת שהעמיד הנתבע 2 לחברה ביום 30.5.2018, בסך של 800,000 ש"ח בריבית שנתית של 2% (הסכם בקשר להלוואה זו צורף כנספח 25 לתצהיר הנתבע 3). עם זאת, אין צורך להידרש להלוואה הנוספת בהליך זה, שכן לא היה לה כל קשר לדילול הראשון של מניות התובעת, שנעשה רק בשל אי-השתתפותה בהעמדה הלוואת הבעלים לפירעון ההלוואה מהנתבע 2 בסך של 2 מיליון ש"ח. למעלה מן הצורך, יצוין כי על פניו נראה כי גם ההלוואה המאוחרת ניתנה לחברה בתנאים הוגנים, ובכל מקרה התובעת לא טענה וממילא לא הוכיחה אחרת.
51. בנסיבות המתוארות לעיל, אני סבור שהוכח כי גיוס הלוואת הבעלים לצורך החזר ההלוואה שהתקבלה מהנתבע 2 נעשה בתום לב ולטובת החברה, ודי בכך כדי לדחות את טענות התובעת כי גיוס הלוואת בעלים נעשה במטרה לדלל את מניותיה ועלה כדי קיפוחה.
52. זאת ועוד, איני מקבל את טענת התובעת בסעיפים 29-28 לסיכומיה לעניין השיעור בו דוללו מניותיה. בהקשר זה טענה התובעת כי שיטת דילול שלא מתחשבת "בשווי האמיתי של העסק" היא "תלושה מהמציאות" וכי לצורך דילול "נדרשת לפחות הערכת שווי מעודכנת". בסעיף 8 להסכם המייסדים הסדירו הצדדים את אופן מימון פעילות החברה, לרבות הכללת מנגנון על פיו ידוללו מניותיו של בעל מניות אשר סירב להעמיד את חלקו במימון לחברה במצב בו בעל מניות אחר יבחר להשלים מכיסו חלק זה במימון (בנוסף על חלקו האישי). התובעת חתמה על הסכם המייסדים והסכימה לפעול בהתאם למנגנון הדילול שנקבע בו, על אף שאינו מחייב קבלת הערכת שווי עדכנית ואינו תלוי או מותנה "בשווי האמיתי" של החברה. היות שהשיעור בו דוללו מניות התובעת הוא תולדה של מנגנון לו הסכימה התובעת בהסכם המייסדים, ומשעה שהתובעת לא הציגה כל טעם מבורר מדוע יש לסטות ממנגנון זה, וממילא לא הוכיחה קיומן של נסיבות מיוחדות וחריגות המצדיקות לעשות כן, ברי כי דין טענתה האמורה להידחות (השוו: ת"א (כלכלית ת"א) 17248-05-19 טכנופלס ונצ'רס בע"מ נ' Bioville Corporation N.V, פס' 175 (2.9.2023); ת"א (כלכלית ת"א) 33772-03-21 רובן נ' אשר, פס' 55-48 (3.9.2023)). כפי שנקבע בעניין גינזבורג, בפס' 46: "בחברות פרטיות, משקיעים עיקריים הם אנשי-פנים, אלו שנמנים עם בעלי המניות הקיימים, והם אלו שזקוקים לתמריצים – מסוג של 'גזר' ומסוג של 'מקל' – כדי להגדיל את השקעותיהם בחברה. לטעמי, בהעמדת תמריצים כאמור אין כל רע". ודוק: התובעת לא חלקה על נכונות החישובים של דילול מניותיה על בסיס נוסחת הדילול שבהסכם המייסדים.
53. לסיכום, אני קובע כי הדילול הראשון נעשה כדין ותאם את הוראות הסכם המייסדים ומשכך אני דוחה את התביעה לביטולו.
54. בשולי הדברים, יצוין כי לא מצאתי ממש בטענת התובעת לפיה הפרוטוקולים של ישיבות הדירקטוריון ואסיפות בעלי המניות לא שיקפו את שנאמר במהלכן. טענה זו הועלתה מבלי שהוצגה כל ראיה המוכיחה כי דברים שנאמרו באחת הישיבות או האסיפות לא קיבלה ביטוי בפרוטוקול שנרשם. זאת, הגם שהתובעת הקליטה מספר פגישות בין הצדדים (ר' למשל את תמלילי ההקלטות שצורפו כנספחים ט' ו-י"ז לתצהיר התובעת), ושבא-כוחה העלה באופן קבוע טענות נגד הפרוטוקולים שנכתבו, כך שעל פניו הייתה לתובעת אפשרות להראות כי דברי הצדדים שהוקלטו לא קיבלו ביטוי בפרוטוקולים הכתובים. למעלה מן הצורך, יצוין כי גם מעיון בפרוטוקולים השונים נראה כי אין ממש בטענת התובעת, בשים לב לכך שמדובר בפרוטוקול ולא בתמלול הישיבות, ולכך שהפרוטוקולים כוללים גם תיעוד של טענות קשות שהעלתה התובעת נגד התנהלות הנתבעים.
ו.3 הדילול השני
55. לאחר עיון אני סבור שגם הדילול השני נעשה כדין ובהתאם להוראות הסכם המייסדים, כמפורט להלן.
56. ראשית, מעיון בראיות הצדדים ומהתרשמותי מעדויות העדים השונים, ניכר כי ההחלטה בדבר הרחבת המלון התקבלה משיקולים מסחריים ענייניים, ואף התובעת אינה טוענת אחרת בסיכומיה. זו אף המסקנה המתחייבת מההיגיון העסקי ומהשכל הישר, שכן אין זה סביר שהנתבע 3 יבחר לסכן מכספו סך של 2 מיליון ש"ח שהעמיד לחברה כהלוואת בעלים, בחברה שהתובעת עצמה ניסתה להטיל ספק ביכולתה הכלכלית לפרוע את חובותיה, וזאת אך ורק כדי לדלל את מניותיה של התובעת משיעור של 3.53% ממניות החברה לשיעור של 2.73% (וגם לעניין זה ברי כי דילול זה לא גרע מזכות מוקנית כלשהי שעמדה לתובעת על פי הסכם המייסדים, להבדיל מעצם שיעור הדילול). מסקנה זו נתמכת גם בעובדה שעל פי חוו"ד המומחה מטעם ביהמ"ש, הרחבת המלון הובילה להכפלת שווי החברה נכון ליום 31.12.2019 (ר' סעיף 7 לחוו"ד המומחה).
57. לא מצאתי ממש גם בטענת התובעת בסעיפים 35 ו-93 לסיכומיה, לפיה חלף גיוס הלוואות בעלים החברה הייתה יכולה לגייס כספים מגופים חיצוניים. טענה זו נטענה באופן סתמי וללא כל תימוכין, ודי בכך כדי לדחותה. יוזכר בהקשר זה כי לגבי הרחבת המלון, אין מחלוקת שהחברה אף נטלה הלוואה בנקאית בסך של 2 מיליון ש"ח, בצד הלוואת הבעלים בסכום דומה.
58. למעשה, בעניין הדילול השני, התובעת התמקדה בסיכומיה בטענות לפיהן הנתבעים 3-2 מיאנו להשיב לשאלות ששאלה אודות הרחבת המלון וסרבו למסור לה מסמכים ומידע מספק אותו ביקשה בנוגע לעלויות הכרוכות בהרחבה ולתשואה הצפויה ממנה. בנסיבות אלה, טענה התובעת, לא היה ביכולתה לקבל החלטה מושכלת באפשרות להרחבת המלון, ועל כן דילול מניותיה בשל אי-העמדת חלקה במימון ההרחבה נעשה שלא כדין. איני מקבל טענות אלה:
58.1. בפתח הדברים, יצוין כי התובעת העלתה טענה כללית לפיה הנתבעים הסתירו ממנה מידע הנוגע לחברה וכי המסמכים והנתונים בנוגע להרחבה הם רק דוגמה אחת לכך. מעיון בראיות הצדדים לא התרשמתי כי כך אכן היה. כך למשל, מתצהיר הנתבע 3 (סעיף 51) עולה כי בשלב מסוים קיבלה התובעת גישה מלאה להנהלת החשבונות של החברה וזאת לאחר שטענה שיש לה "קונה רציני בסכום גבוה לחברה". זאת ועוד, עוד לפני שנושא הרחבת המלון עלה לראשונה על סדר יומה של אסיפת בעלי המניות, ביום 22.10.2018 שלח ב"כ התובעת מכתב לב"כ החברה (נספח 27 לתצהיר הנתבע 3) בו התבקש כי יימסר לתובעת מידע רב הנוגע לחברה (להלן: "מכתב ב"כ התובעת מ-22.10.18"), אשר לא יכול להיות חולק כי עולה בהרבה על המידע אותו הייתה התובעת זכאית לקבל מכח חוק החברות מתוקף היותה בעלת מניות (אך לא דירקטורית) בחברה (דוגמת דוחות הכנסות והוצאות לשנים 2017 ו-2018; העתקי שיקים שנפרעו; דוח הוצאות והכנסות של בר המלון; דוח משכורות; ועוד). מסעיף 51 לתצהיר הנתבע 3 עולה כי בהודעת דוא"ל מיום 11.11.2018 מב"כ החברה לב"כ התובעת (נספח 28 לתצהיר הנתבע 3), ובהמשך לשיחה טלפונית בין השניים, הועברו לתובעת המידע והמסמכים שהתבקשו (בהודעת הדוא"ל צוין כי מסמכים אלה כבר הועברו לתובעת לפני מספר חודשים). אמנם, במענה להודעת הדוא"ל האמורה השיב ב"כ התובעת כי מבדיקה ראשונית הוא סבור שלא התקבלו כל המסמכים שהתבקשו (נספח 28 לתצהיר הנתבע 3, בעמ' 185 לנומרטור), ואולם הנתבע 3 לא נחקר אודות סעיף 51 לתצהירו, ואף התובעת לא העידה אחרת בעניין מסוים זה, ודי בכך כדי לקבוע שלא הוכח על ידי התובעת כי היא לא קיבלה את כל המסמכים שהתבקשו במכתב בא-כוחה מיום 22.10.2018, ולמעשה הוכח אחרת (ר' גם את המענה הנוסף של ב"כ החברה בנושא – שם).
58.2. כאמור, באסיפה מ-17.12.18, לאחר שהתובעת קיבלה את המידע האמור, נידונה לראשונה האפשרות של הרחבת המלון. כעולה מפרוטוקול האסיפה (נספח 31 לתצהיר הנתבע 3), במהלכה קיבלו בעלי המניות הסבר מהנתבע 3 וממנהל החשבונות של החברה אודות דוחותיה הכספיים עד לחודש נובמבר 2018 והנתונים שהופיעו בהם. לאחר מכן, הציג הנתבע 3 את רעיון הרחבת המלון, ובכלל זאת הוצג תשריט ראשוני של קומה נוספת שתיבנה במסגרת ההרחבה ואשר כוללת 16 חדרים, וכן תכנית עסקית סדורה שגיבש הנתבע 3 בנושא (שצורפה כנספח 30 לתצהירו). תכנית זו כללה הצגת נתונים אודות המלון לשנת 2018, ובכלל זאת שיעור תפוסה, מחיר ללילה וכן הכנסות, הוצאות ורווח תפעולי (שם, בעמ' 200 לנומרטור); פירוט הצעדים הנדרשים לצורך ביצוע ההרחבה; וכן הערכות לעניין העלויות, ההכנסות והרווחים הצפויים בקשר עם ההרחבה. כאמור לעיל, התובעת הייתה מיוצגת באסיפה האמורה ובא-כוחה שאל שאלות שונות לעניין הרחבת המלון, ובסיום האסיפה הבהיר הנתבע 3 כי נושא הרחבת המלון יועלה בשנית לאחר שיהיו בידיו נתונים נוספים.
58.3. באסיפה מ-13.6.19, לאחר הצגת נתונים כספיים של החברה לחודשים ינואר-מאי 2019, הוצגה תכנית מעודכנת להרחבת המלון, הכוללת הערכות מעודכנות בנוגע לעלויות, הכנסות ורווחים צפויים. באסיפה מסר הנתבע 3 כי התכנית הוכנה בעזרתם של יועצים מקצועיים, וב"כ התובעת ביקש לקבל את ניירות העבודה שעל בסיסם גובשה התכנית. באסיפה מ-1.7.19 התקיים המשך דיון בהרחבת המלון ובסופה אושרה תכנית ההרחבה. לזימון לאסיפה מ-1.7.19 צורף גם מאזן מבוקר של החברה לשנת 2018 וכן טיוטה של הסכם להארכת השכירות במלון וטיוטת תוספת להסכם השכירות בעניין שכירות קומה נוספת לצורך הרחבת המלון (נספח 37 לתצהיר הנתבע 3, עמ' 231 לנומרטור; ר' גם: פרוטוקול האסיפה שצורף כנספח 39 לתצהיר הנתבע 3, עמ' 261-260 לנומרטור).
59. על רקע תיאור השתלשלות העניינים לעיל, איני סבור שהוכח כי נמנע מהתובעת מידע שהיה דרוש לצורך דיון והחלטה בנושא הרחבת המלון ואשר התובעת ביקשה והייתה זכאית לקבל:
59.1. ראשית, אני סבור שהתובעת לא עמדה בנטל להוכיח מהו המידע שהיה דרוש לצורך קבלת החלטה בנוגע להרחבת המלון (שלא נמסר לה). טענותיה של התובעת בעניין ניירות עבודה, הגשות לעירייה, הסכמים עם ספקים והסכם שכירות לקומה הנוספת נטענו בעלמא, מבלי שהתובעת הצביעה על מסמך קונקרטי שהיה דרוש לה ובצידו טעם מבורר מדוע אותו מסמך היה דרוש לצורך בחינת האפשרות להרחבת המלון. בהקשר זה, וגם בהתעלם מהעובדה שטענות התובעת נטענו באופן כללי בלבד, לא מצאתי ממש בטענתה לפיה המידע האמור היה נדרש לאור קיומה של סתירה בין הרצון בהרחבת המלון לבין "האמירה באספה הכללית כי אין ביכולת הנתבעת [החברה] להחזיר חובותיה..." (סעיף 32 לסיכומיה; ר' גם: סעיף 70 לתצהירה). התובעת העלתה טענה זו ללא כל תימוכין המלמדים כי האמירה הנ"ל אכן נאמרה, מי הגורם שעמד מאחוריה ומתי הביע עמדה זו. ודוק: למקרא דרישות המסמכים השונות ששלחה התובעת לנתבעים עולה הרושם כי לפחות חלק מהדרישות האמורות לא היו נחוצות (ר' למשל את דרישות התובעת במכתבים שצורפו כנספח ח' לתצהירה). רושם זה מתחדד על רקע העובדה שהוסבר לתובעת בזמן אמת, והסבר זה מקובל עלי בהגיונו, כי הרחבת המלון מחייבת קודם כל אישור עקרוני, על סמך תכנית ההרחבה, שרק לאחריו יתאפשר להשלים את מלוא פרטי התכנון והביצוע, לרבות בקשר למסמכים ולמידע מושא טענות התובעת (ר' למשל: פרוטוקול האסיפה מיום 1.7.19 שצורף כנספח 39 לתצהיר הנתבע 3, בעמ' 261 לנומרטור).
59.2. שנית, בסעיף 72 לתצהיר התובעת ובסעיף 33 לסיכומיה נטען כי לאחר שביום 22.5.2019 נשלח לה זימון לאסיפה ב-13.6.19 שם תוכננה לידון הרחבת המלון, ביקשה התובעת לקבל פרטים שונים לעניין ביצוע ההרחבה אך לא קיבלה כל תשובה או מידע בנושא. דא עקא, התובעת לא הפנתה בהקשר זה לכל אסמכתא המלמדת על בקשתה כאמור לאחר משלוח הזימון ולפני קיום האסיפה, ומשכך לא ברור למי פנתה בנושא ואילו פרטים נתבקשו על ידה (אם בכלל). בנסיבות אלה, התובעת אף לא עמדה בנטל להוכיח כי פנתה לנתבעים בבקשה לקבלת מידע שהיה דרוש באופן קונקרטי לצורך הדיון בהרחבת המלון וכי פנייתה סורבה.
59.3. שלישית, הוכח כי כאשר התובעת ביקשה מסמכים מהחברה היא קיבלה אותם בהתאם, כגון כשטענה שיש לה קונה רציני בסכום גבוה לחברה ובעניין המסמכים שהתבקשו במכתב ב"כ התובעת מ-22.10.18. זאת ועוד, הוכח שהתובעת קיבלה נתונים כספיים אודות החברה גם במנותק מבקשותיה, דוגמת המידע שנמסר לה לקראת ובמהלך אסיפות בעלי המניות מ-17.12.18, 13.6.19 ו-1.7.19 ואשר נכלל גם בתכניות להרחבת המלון. בנסיבות אלה, הוכח לטעמי כי היה בידי התובעת מידע מספק לצורך קבלת החלטה מושכלת בנושא הרחבת המלון.
60. לסיכום, די בכך שהתובעת כשלה מלהוכיח כי היה מידע נוסף שהיה דרוש לה לצורך קבלת החלטה בנוגע להרחבת המלון, וכי היא פנתה למי מהנתבעים בדרישה לקבלת מידע זה לפני האסיפות מ-13.6.19 ו-1.7.19 אך סורבה; תוך שהוכח כי נמסר לתובעת מידע רב אשר היה בו די לטעמי לצורך קבלת החלטה מושכלת בסוגיה זו – כדי להוביל לדחיית טענותיה בקשר לדילול השני.
ו.4 הטענות לנטילות שלא כדין מכספי החברה על ידי הנתבעים 2 ו-3
61. לסיום פרק זה, מצאתי לדחות גם את טענות התובעת בדבר נטילות כספים שלא כדין על ידי מי מהנתבעים 2 ו-3. התובעת העלתה טענות אלה בתצהירה ובסיכומיה באופן כללי וסתמי, מבלי לציין ולו מקרה אחד בו נטלו הנתבעים מכספי החברה לכיסם ומבלי לתמוך את טענותיה בכל ראיה שהיא (ר' למשל: סעיף 11 לתצהיר התובעת וסעיף 5 לסיכומיה), ודי בכך לדחיית טענותיה. יצוין בהקשר זה, כי אין ממש בטרוניה של התובעת לעניין עסקת מכר המניות למר לוי, בשל כך שסכום של 520,000 ש"ח שולמו מהחברה למר לוי (סעיף 25 לסיכומי התובעת). ראשית, הסכום שולם למר לוי בידי החברה, שכן מדובר בהחזר הלוואת הבעלים שניתנה לחברה, וממילא אין מדובר בנטילה שלא כדין מהחברה. שנית, מהמסמך אליו מפנה התובעת עצמה (נספח כ"א לתצהיר התובעת, בעמ' 233 לנומרטור) ומאישור רואה החשבון של החברה (שצורף כנספח 1 לתצהיר הנתבע 3), עולה ברורות כי סכום זהה הועבר תחילה (ביום 13.5.2018) לחברה על ידי נתבע 3, שלמעשה נכנס בנעליו של מר לוי לעניין הלוואת הבעלים, ורק לאחר מכן (ביום 16.5.2018) הועבר מהחברה למר לוי. ודוק: לא מצאתי ממש בטענת התובעת לפיה אין לקבל את אישורו של רואה החשבון של החברה רק מהטעם שהוא גם רואה החשבון של הנתבע 2.
62. לא מצאתי ממש גם בטענות התובעת בנוגע לשכרו של הנתבע 3 כמנכ"ל החברה, אשר בישיבת הדירקטוריון ואסיפת בעלי המניות מיום 13.7.2017 הוחלט על העלאתו מסך של 15,000 ש"ח לסך של 20,000 ש"ח ברוטו. לא רק שהתובעת לא הציגה כל ראיה המלמדת כי מדובר בשכר העולה על השכר ההוגן לו היה זכאי הנתבע 3 בגין עבודתו בחברה, ובכלל זאת לא תמכה את הטענה בחוות דעת מומחה מטעמה; אלא שטענת התובעת אף נסתרת על פניה מחוו"ד אגאג'ני שהיא הגישה (נספח ל' לתצהירה, בעמ' 282 לנומרטור), בה הובעה הדעה כי עלות השכר המקובלת של מנהל מלון מסוג המלון דנן (29 חדרים על בסיס לינה וארוחת בוקר) עומדת על סך חודשי של 20,000 ש"ח (ור' גם את עדות מר אגאג'ני - פרוטוקול הדיון, עמ' 64 ש' 29-25).
ז. יש מקום לכלול את הרחבת המלון במסגרת הערכת שווי החברה
63. כאמור, בהערכת שווי 2019 בחן המומחה מטעם בית המשפט את שווי החברה לפי שתי חלופות: האחת, בהתעלם מהרחבת המלון; והשנייה, בהתחשב בהרחבת המלון, וזאת לאור המחלוקת בין הצדדים בסוגיה זו. לאחר עיון בטענות הצדדים אני סבור שבהערכת שווי החברה נכון ליום 31.12.2019 יש מקום לכלול גם את הרחבת המלון.
64. מאחר שבהערכת שווי החברה נדרש להתחשב במידע שהיה ידוע עד למועד הערכת השווי, ברי כי את המידע אודות הרחבת המלון, שאושרה עוד באסיפה מ-1.7.19 על בסיס תכנית ההרחבה, יש לשקלל במסגרת הערכת שווי החברה. יוזכר בהקשר זה כי מאחר שהתכנית להרחבת המלון טרם בוצעה בפועל ביום 31.12.2019 (הגם שכבר התקבלה החלטה לבצעה), הוסיף המומחה לשיעור ההיוון במסגרת הערכת השווי של ההרחבה גם תוספת סיכון של 2% לשיעור ההיוון בקשר לתכנית להרחבת המלון, אשר הפחיתה את שווי ההרחבה.
65. בסיכומיהם טענו הנתבעים 3-2 כי אין להתחשב בהרחבת המלון ככל ששווי החברה יוערך ליום 31.12.2019, הן מאחר שהתובעת התנגדה להרחבה ולא השקיעה את חלקה בה, והן היות שצוין בחוו"ד אגאג'ני כי שווי המלון בתוספת ההרחבה שננקב בחוות הדעת הוא בהנחה שהתובעת תשקיע את חלקה בהרחבה. לא מצאתי ממש בטענות אלה. הנתבע 3 העמיד את המימון במקום התובעת ובהסכם המייסדים קבעו הצדדים כי ההשלכות לכך תהיינה בדמות דילול מניות התובעת בחברה. משכך, בדילול מניות התובעת בשל בחירתה שלא להעמיד את חלקה במימון להרחבת המלון מוצו השלכותיה של בחירה זו על זכויות התובעת כבעלת מניות בחברה. שהרי נכון למועד הערכת השווי, שוויין של זכויות אלה, שלא בקשר להליך משפטי אלא במכירה לקונה מרצון, גילמו גם את תוספת השווי הפוטנציאלית שהוצגה בתכנית להרחבת המלון שכבר אושרה, ואין כל הצדקה לגרוע תוספת זו משווי מניות התובעת מעבר לשיעור ההיוון הגבוה יותר בו עשה שימוש המומחה בהערכת השווי כדי לבטא את הסיכון שהיה באותו מועד שההרחבה לא תבוצע. אדרבא, קבלת עמדת הנתבעים 3-2 תוביל דווקא להתעשרות הנתבע 3 על חשבון התובעת, שכן הלה ייהנה פעמיים מאי-העמדת המימון על ידי התובעת – פעם אחת בדילול מניותיה ופעם שניה ברכישתן בשווי נמוך מערכן הריאלי במועד הערכת השווי.
ח. טענות הצדדים בעניין הערכת השווי בחוו"ד המומחה מטעם בית המשפט
66. בסיכומי הנתבעים 3-2 נטען כי "מאחר ובית המשפט הנכבד מינה מומחה מטעמו להערכת שווי החברה, מן הדין לקבל את חוות דעתו כבסיס להערכת השווי" (שם, בסעיף 25). בהמשך לכך, ולמעט בסוגיה אחת (בעניין ניכוי ההלוואות העודפות) שתידון בהמשך, הנתבעים 3-2 אימצו במלואן את מסקנות חוו"ד המומחה מטעם ביהמ"ש. כך, לעניין הערכת שווי 2020 טענו הנתבעים 3-2 כי בהתאם לחוות דעת המומחה, ותוך העדפתה על חוו"ד בן נון מטעמם, יש לקבוע ששווי החברה עמד על סך של 4,920,000 ש"ח נכון ליום 31.12.2020 (כאמור בסעיף 37 לסיכומיהם). זאת ועוד, לעניין הערכת שווי 2019 לא העלו הנתבעים כל טענה נגד אופן הערכת שווי החברה, אף לא כטענה חלופית. למעשה, משעה שדחיתי את טענות הנתבעים 3-2 לעניין המועד הקובע להערכת השווי וקבעתי כי מועד זה יהיה יום 31.12.2019, המשמעות היא שהנתבעים 3-2 לא הגישו הערכת שווי משלהם למועד הקובע (חוו"ד בן נון הוגשה ליום 31.12.2020 בלבד).
67. מנגד, התובעת מצידה טענה בסיכומיה כי יש להעדיף את מסקנות המומחים מטעמה בחוות דעתם על פני מסקנות המומחה מטעם ביהמ"ש. לפיכך אפנה עתה לבחון האם התובעת הרימה את הנטל הכבד שמוטל עליה לשם כך, וזאת בכל הקשור לטענות שהעלתה הנוגעות להערכת שווי 2019, בשים לב לכך שטענותיה לעניין הערכת שווי 2020 התייתרו לאור קביעתי כי יש להעריך את שווי החברה נכון ליום 31.12.2019.
68. בטרם אפנה לדון בטענות התובעת, לא למותר להזכיר את ההלכה לפיה מינוי מעריך שווי אובייקטיבי מטעם בית המשפט, חלף הסתמכות חוות דעת מומחה מטעם מי מהצדדים, היא דרך המלך לצורך הערכת שווי המניות במסגרת היפרדות על ידי רכישת מניות התובע (ר' למשל: עניין אדלר, בפס' 84; ע"א 3303/13 סימן טוב נ' סימן טוב תקשורת בע"מ, פס' 10 ו-13 (29.12.2015; להלן: "עניין סימן טוב"); עניין מגנזי, בפס' 20; עניין בכר, בפס' 57). עוד יש מקום להזכיר כי "משממנה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לבית המשפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת" (ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' רבי, פס' 4 (31.12.1988); ר' גם: ע"א 4179/17 יותר סוכנות לביטוח (1989) בע"מ נ' רובין, פס' 57 (6.12.2018); ע"א 6510/20 מזרחי נ' כהן, פס' 6 (12.12.21)). לצד האמור, הודגש בפסיקה כי מינוי מומחה על ידי בית המשפט אינו גורע מהסמכות הנתונה לבית המשפט להכריע באופן סופי במחלוקת בין הצדדים (ר' למשל: בע"מ 27/06 פלוני נ' פלוני, פס' 15 (1.5.2006); ע"א 8950/07 עיריית נצרת נ' כרדוש, פס' 8 (24.11.2010); ע"א 5509/09 מסארווה נ' מסארווה, פס' 14 (23.2.2014)).
69. ראשית, איני מקבל את טענות התובעת בכל הקשור להתנהלותו של המומחה מטעם ביהמ"ש מול הצדדים, ובכלל זאת טענותיה למשוא פנים, כשלים מהותיים והיעדר ניסיון וידע מספק של המומחה בתחום המלונאות. טענות אלה, רובן ככולן, נטענו ללא ביסוס מספק, ומוטב לולא היו נטענות, כאשר גם הטענות שפורטו התבררו כשגויות. כך למשל, טענותיה של התובעת כי המומחה מטעם ביהמ"ש נפגש פעמיים עם הנתבעים ורק פעם אחת עם התובעת, ואף סירב לפגוש את מר אגאג'ני מטעמה, אינן עולות בקנה אחד עם דברי המומחה בעדותו בפניי (פרוטוקול הדיון, עמ' 164 ש' 24 – עמ' 165 ש' 2), וכמובן שלא הייתה כל מניעה שהתובעת תביא עימה את מר אגאג'ני לפגישתה עם המומחה מטעם ביהמ"ש. כמו כן, בניגוד לטענת התובעת ניתנה לה הזדמנות לשלוח למומחה שאלות הבהרה (והמומחה אף השיב להן). באופן כללי יאמר כי מקצועיותו ומהימנותו של המומחה ניכרו בבירור מעיון בחוות דעתו ומהתרשמותי מעדותו בפניי.
70. שנית, אין ממש גם בטענות השונות שהעלתה התובעת בסיכומיה לעניין התעלמות המומחה מנתונים שונים וממקורות עיון רלוונטיים במסגרת הערכת שווי 2019:
70.1. התובעת טענה כי המומחה לא בדק מלונות אחרים בתל אביב "כדי להבין כיצד מתנהל מלון בסדר גודל של הנתבעת" (סעיף 63 לסיכומי התובעת), ואולם לא הובהר מדוע היה על המומחה לעשות כן לצורך הערכת שווי החברה לפי שיטת ה-DCF, ודי בכך לצורך דחיית הטענה.
70.2. הוא הדין לעניין טענות התובעת לניפוח הוצאות על ידי הנתבעים, שנטענה בסעיפים 71 ו-82 לסיכומיה באופן סתמי, מבלי לתמוך אותה בחוות דעת מטעמה או להסביר האם וכיצד טענות אלה נתמכות בחוות הדעת שהוגשו על ידה.
70.3. יש לדחות גם את טענות התובעת כאילו בחוות דעתו התעלם המומחה מנתונים שהציגה לו התובעת, לרבות מחוו"ד אגאג'ני, והעדיף רק נתונים שנמסרו לו מהנתבעים (סעיף 62 לסיכומי התובעת). טענה זו נטענה אף היא באופן סתמי וללא כל התייחסות לנתונים ספציפיים שאליהם נדרש או שמהם התעלם המומחה אף שהיה עליו לנהוג אחרת. זאת ועוד, מקור הנתונים הכספיים של החברה אליהם התייחס המומחה אינו בנתבעים כי אם בדוחותיה הכספיים המבוקרים של החברה. כמו כן, המומחה אף הבהיר בחקירתו כי במסגרת הערכת השווי הוא ביצע התאמות שהובילו להפחתת הוצאות שונות של החברה, במקרים בהם סבר כי הוצאותיה בפועל (כאמור בדוחות הכספיים) עלו על הנדרש (פרוטוקול הדיון, עמ' 175 ש' 28-17), באופן שלמעשה פעל לטובת התובעת.
70.4. איני מקבל את טענת התובעת כי המומחה התעלם מחוו"ד אגאג'ני, ובכלל זאת איני סבור שיש משמעות לעובדה שחוות דעת זו לא הוזכרה על ידי המומחה בחוות דעתו. אף אחת מחוות דעת המומחים מטעם הצדדים לא הוזכרה בחוות דעתו של המומחה, שהיה רשאי אך לא חייב להתייחס אליהן לפי שיקול דעתו המקצועי, תוך שהמומחה העיד כי קרא את חוו"ד אגאג'ני (שם, בעמ' 165 ש' 12-8). לא למותר לציין כי חוו"ד אגאג'ני לא נערכה לפי שיטת ה-DCF (ר' גם את עדות מר אגאג'ני בנושא – שם, בעמ' 69 ש' 12-1) או לפי שיטה נהוגה אחרת להערכת שוויין של חברות, ולמעשה היא אינה הערכת שווי של החברה אלא "חישוב שווי הזכויות [של התובעת] במלון אולטרה" (חוו"ד אגאג'ני, בעמ' 88 לנומרטור), ולכן צדק המומחה בקביעתו שהיא אינה מתאימה למתודולוגיה לצורך הערכת השווי של המלון (ר' סעיף 32 לתשובות המומחה לשאלות ההבהרה מטעם התובעת). זאת ועוד, חוו"ד אגאג'ני התבססה על נתונים הנוגעים לשנת 2018 בלבד, ללא התייחסות לנתוני שנת 2019, תוך שחישוב הזכויות נעשה נכון לסוף שנת 2018 ולא למועד הקובע להערכת שווי החברה (31.12.2019; שם, בפסקה השנייה בעמ' 84 לנומרטור). בנסיבות אלה, איני סבור שיש נפקות של ממש לאמור בחוו"ד אגאג'ני ובוודאי שאין בה כדי לסתור את חוו"ד המומחה מטעם ביהמ"ש.
70.5. לבסוף, מצאתי לדחות אף את טענת התובעת כאילו בהערכת שווי החברה היה על המומחה להתחשב בעסקת נעימי. ראשית, וכפי שהבהיר המומחה עצמו בסעיף 47 לתשובותיו לשאלות ההבהרה, הצעת מר נעימי מושא עסקה זו נמסרה לתובעת ביום 5.2.2023, ובהיותה מאוחרת בהרבה למועד הערכת השווי (למעלה משלוש שנים) כלל לא היה מקום שהמומחה יתחשב בה במסגרת הערכת שווי החברה נכון ליום 31.12.2019. כדברי המומחה בעדותו: "כשעושים עסקה ב-2023 זה בהתאם לשווי ב-2023, זה לא ישנה את חוות הדעת שלי לגבי השווי ליום 31.12.2019 ולא לגבי השווי ל-31.12.2020 שאלו המועדים הקובעים שלגביהם בית המשפט ביקש ממני להעריך את שווי החברה" (פרוטוקול הדיון, עמ' 167 ש' 11-9). שנית, ספק עד כמה יש לייחס משמעות לתמורה שסוכמה בעסקת נעימי אשר נכרתה שעה שתלויה ועומדת תביעה של התובעת לסעד של רכישה כפויה של מניותיה, כאשר הנתבע 3 לא התנגד לרכישה (ר' והשוו: עניין סימן טוב, בפס' 14-13). שלישית, והרבה למעלה מן הצורך, יצוין כי הן בתשובה האמורה והן בעדותו בפניי הבהיר המומחה כי כל שנמסר לו בקשר לעסקת נעימי הייתה הצעתו של מר נעימי מיום 5.2.2023, מבלי שנמסר לו האם העסקה יצאה לפועל או שנשארה בגדר הצעה בלבד (שם, בעמ' 166 ש' 33-29).
71. זאת ועוד, בניגוד למשתמע מטענות התובעת בסעיפים 67-66 לסיכומיה, לא נפל כל פגם בחוות הדעת בקשר לאי-התייחסותו של המומחה לשיעור הדילולים, שכאמור בוצעו לפי נוסחת הדילול שבהסכם המייסדים. מינוי המומחה נעשה לצורך הערכת שווי החברה במועדים שנבחרו, ולא לשם בחינת אופן ושיעור הדילול של מניות התובעת (והדבר צוין במפורש על ידי המומחה – ר' למשל בעמ' 8 לחוות הדעת, בפסקה האחרונה), ודי בכך כדי לדחות את טענות התובעת.
72. לבסוף, לא מצאתי ממש גם בטענות התובעת בסעיפים 73, 75 ו-80 לסיכומיה לעניין שיעור ההיוון בו בחר המומחה, במסגרתן נטען כי המומחה "קבע שיעור גבוה ולא סביר לאור נתוני השוק הרלוונטיים" וכי לאור נתוני המלון שהיו בעליה עובר למועד הערכת השווי היה על המומחה לבחור "אחוז היוון כמקובל בשוק שנע בין 7%-8%". טענות אלה נטענו באופן סתמי ומבלי שהתובעת טרחה לפרט כלל מהם "נתוני השוק הרלוונטיים" או לספק כל אסמכתא ל"אחוז היוון כמקובל בשוק". הגם שהתובעת לא הפנתה בהקשר זה לשיעור ההיוון שהוצע בחוו"ד דטלקרמר מטעמה, שהועמד על 8.5% (בעמ' 11 הימנה), איני סבור שיש להעדיף שיעור זה על פני שיעורי ההיוון בהם בחר המומחה בחוות דעתו. שיעור ההיוון שנבחר בחוו"ד דטלקרמר היווה ממוצע של שיעור היוון בו נעשה שימוש בקשר לשתי רשתות מלונאות – פתאל (8.5%) וישרוטל (7.5%) בתוספת 0.5% "מעצם היות המלון מלון בוטיק ולא רשת מלונאות משמעותית". לעומת זאת, שיעור ההיוון בו השתמש המומחה תואר בתחשיב מפורט שנכלל בנספח ב' לחוות דעתו, כאשר המשתנים המרכיבים אותו נגזרו מנתוני השוואה על פי מחקרים שנגעו לבסיס נתונים גדול בהרבה (400 חברות הפועלות בתחום המלונאות במדינות מפותחות; ר' גם: נספח א' לחוו"ד בן נון שכותרתו "מחיר ההון", הכולל תחשיב דומה ובו שיעור היוון של 13%). כן יצוין כי בעוד ששיעור ההיוון שנבחר על ידי המומחה כולל בתוכו גם תוספת סיכון סבירה של 2% בקשר לתכנית להרחבת המלון, שיעור ההיוון בחוו"ד דטלקרמר אינו כולל תוספת כאמור (השיעור האמור מופיע בפרק שעניינו בשווי החברה לפני הרחבת המלון). בנסיבות אלה, מבין שתי דרכי הפעולה שנבחרו לחישוב שיעור ההיוון אני סבור שיש להעדיף את הדרך בה בחר המומחה מטעם ביהמ"ש, ולמצער יש לקבוע כי התובעת לא עמדה בנטל המשמעותי שמוטל עליה לצורך סתירת מסקנות המומחה בסוגיה זו. בשולי הדברים יצוין כי טענות התובעת בסעיף 80 לסיכומיה לעניין הבדלים בשיעורי ההיוון בחוות הדעת קיבלו מענה בסעיף 26 לתשובות המומחה לשאלות ההבהרה מטעם התובעת, שם צוין כי מדובר בטעות סופר שתוקנה ושבכל מקרה לא השפיעה על הערכת השווי.
73. בהמשך לאמור, לא מצאתי ממש בטענת התובעת בסיכומיה כי המומחה התעלם מדוח השמאי הממשלתי בעניין אחוז ההיוון, אשר לטענתה הומלץ בו להשתמש בשיעור היוון של 8.5% עבור מלונות (סעיפים 74-73 לסיכומי התובעת). ראשית, יש לציין שהתובעת לא מצאה לנכון להפנות את המומחה למסמך האמור שהוצא על ידי אגף שומת מקרקעין במשרד המשפטים, שכותרתו "קווים מנחים פרק ל': עריכת שומות לבתי מלון" (להלן: "מסמך השמאי הממשלתי") בטרם הוציא המומחה את חוות דעתו או במסגרת שאלות הבהרה ששלחה לו, אלא רק לראשונה בחקירתו הנגדית. שנית, ולגופם של דברים, המסמך האמור הוצא בחודש מרץ 2023, קרי זמן רב לאחר המועדים אליהם התבקש המומחה להעריך את שווי החברה, ומשכך ברי כי בהתאם לאמור לעיל לא היה מקום כי המומחה יידרש אליו במסגרת חוות דעתו. שלישית, אין לקבל את טענת התובעת גם לגופו של עניין. עיון במסמך השמאי הממשלתי, ובפרט בסעיף 5.4.5 העוסק בשיעור ההיוון, מלמד כי אין בו כל אמירה נורמטיבית לעניין שיעור היוון אחיד אשר יש לנהוג לפיו, אלא רק קווים מנחים שאותם יש ליישם בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה לצורך בחירת שיעור ההיוון המתאים. למותר לציין כי אין בשיעור ההיוון בסך של 8.5% המופיע בנספח א' למסמך השמאי הממשלתי, שכותרתו היא "דוגמא לתכנית עסקית ותחשיב שווי זכויות הבעלות במלון כבנוי ובקרקע" ואשר מהווה דוגמה תיאורטית הכוללת נתונים מומצאים לשם המחשה בלבד של יישום הקווים המוצגים במסמך על מקרה נתון, כדי לתמוך בטענות התובעת. רביעית, לכל האמור יש להוסיף את העבודה שגם אם היה במסמך האמור התייחסות לשיעור היוון אחיד אותו יש להחיל תמיד, לא הייתה לכך רלוונטיות רבה למקרה דנן. כפי שהבהיר המומחה בתשובותיו לשאלות ההבהרה (בסעיף 24 להתייחסותו לשאלות התובעת ובסעיף 4.2 להתייחסותו לשאלות הנתבעים 3-2) וכפי שהעיד בפניי (פרוטוקול הדיון, עמ' 186 ש' 28-24 ועמ' 187 ש' 2-1), שיעור היוון הוא נתון שמושפע ממשתנים שהם תלויי זמן, והדבר קיבל ביטוי בנספח ב' לחוות הדעת, בו פורטו המשתנים השונים של שיעורי ההיוון בהם השתמש המומחה בהערכות שווי 2019 ו-2020, ממנו עולה כי קיימים הבדלים בין הערכים של המשתנים השונים לאור מועד הערכת השווי. לפיכך, ברי כי לשיעור היוון מומלץ נכון לחודש מרץ 2023 (גם אם הייתה בנמצא המלצה לגבי שיעור ההיוון במסמך האמור, בניגוד לדעתי) לא הייתה יכולה להיות נפקות רבה (אם בכלל) להערכת שווי חברה נכון לתום השנים 2019 ו-2020.
74. לסיכום, אני סבור שהתובעת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח כי יש מקום לסטות מחוו"ד המומחה מטעם ביהמ"ש לעניין הערכת שווי החברה נכון ליום 31.12.2019.
ט. לצורך הערכת שווי החברה אין לראות בהלוואות הבעלים העודפות כ"חוב פיננסי"
75. כאמור, בחוות דעתו הביע המומחה את דעתו המקצועית לפיה ככל ששיעור אחזקותיה של התובעת בחברה מדולל בשל מתן הלוואות בעלים עודפות על ידי הנתבע 3, שאז לצורך הערכת שווי החברה אין היגיון כלכלי לראות בהלוואות הבעלים העודפות כחוב פיננסי של החברה (סעיף 1.3 לחוו"ד המומחה בפסקה האחרונה).
76. המומחה חזר על עמדתו זו גם בתשובה לשאלות ההבהרה של הנתבעים 3-2: "מבחינת ההיגיון הכלכלי, ככל ומתייחסים לשיעור המדולל של הצד שלא הזרים [הלוואת בעלים] יש להתייחס להזרמה שגרמה לדילול לא כחוב פיננסי, אלא כהון" (סעיף 1 לתשובות המומחה לשאלות ההבהרה מטעם הנתבעים 3-2).
77. גם בחקירתו הנגדית של המומחה לא עלה בידי ב"כ הנתבעים 3-2 לסתור את עמדתו המקצועית, אף שהוא חקר אותו ארוכות על הסוגיה (ר': פרוטוקול הדיון, עמ' 194 ש' 28 – עמ' 205 ש' 28). אדרבא, בחקירה לא טרח ב"כ הנתבעים לעמת את המומחה עם אסמכתא חשבונאית, כלכלית או משפטית שסותרת את עמדת המומחה, והסתפק בטענה שהעמדה של המומחה אינה מספקת הסבר הגיוני (שם, בעמ' 197 ש' 34-28). בכך אין די בכדי לסתור את עמדת המומחה, אף לא בקירוב. יצוין במאמר מוסגר, כי גם בסיכומיהם של הנתבעים 3-2 לא הובאו אסמכתאות חשבונאיות, כלכליות או משפטיות שסותרת את עמדת המומחה (אסמכתאות שהייתה חובה להציגן למומחה עוד בחקירתו הנגדית ולאפשר לו להתמודד איתן).
78. אני סבור כי לא עלה בידי הנתבעים 3-2 לסתור את עמדת המומחה; וכי עמדה זו של המומחה היא אף נכונה מבחינה כלכלית, למצער בנסיבות הייחודיות של המקרה דנן בהן הדילול נעשה בהתאם לנוסחה הסכמית ולא לפי הערכת שווי של החברה, וכן תואמת את ההתייחסות בסעיף 8 להסכם המייסדים אל הלוואות הבעלים כאל "הון עצמי".
79. ודוק: המומחה לא התיימר להתערב בשיעור הדילולים של מניות התובעת שבוצעו בהתאם להסכם המייסדים וממילא לא חרג מסמכותו. כל שקבע המומחה, בהתאם לסמכותו המלאה, הוא שאם הלוואות הבעלים העודפות שהעמיד הנתבע 3 לחברה (לרבות בגין חלקה של התובעת), הביאו לדילול בשיעור ההון של התובעת, וזאת שלא על פי הערכת שווי אלא לפי הנוסחה שהוסכמה, שאז לצורך הערכת שווי החברה אין מקום גם להפחית אותן משווי ההון העצמי של החברה, שאחרת הדבר יהיה משום "כפל תמורה". קביעה זו מצויה בסמכותו המלאה של המומחה, וכאמור היא גם מוצדקת לגופה. עוד יודגש כי בניגוד לטענות הנתבעים 3-2 בסיכומיהם, אין בקביעה זו משום סתירה להסכם המייסדים, התערבות בחופש החוזים או סטייה ממנגנון הדילול שנקבע לטענתם כ"פיצוי" על הסיכון שנוטל בעל מניות המעמיד הלוואת בעלים עודפת. הסכם המייסדים אינו קובע דבר בשאלה כיצד נכון מבחינה כלכלית להתייחס להלוואות בעלים עודפות לצורך הערכת שווי החברה, וקביעת המומחה גם אינה גורמת ל"התעשרות" של התובעת על חשבון הנתבע 3.
80. לפיכך, כעולה מהטבלה שבסעיף 5.3.2 שבחוות דעת המומחה, שווי ההון העצמי של החברה בניכוי הלוואות בעלים (למעט הלוואות הבעלים העודפות) נכון ליום 31.12.2019 (בתרחיש עם הרחבת המלון) הוא 16,612,000 ש"ח (=21,483,000-4,871,000).
י. שווי מניותיה של התובעת בחברה לצורך רכישתן
81. משעה שקבעתי שהתובעת לא עמדה בנטל הראשוני להוכיח כי נפל פגם לכאורה בדילולים שבוצעו, המשמעות היא ששיעור אחזקותיה של התובעת במועד הגשת התביעה ולצורך סעד הרכישה הכפויה הוא 2.73% ממניות החברה.
82. ודוק: אף שהדילול השני הושלם בחודש מרץ 2020 יש להביאו בחשבון חרף העובדה שהמועד שנקבע להערכת שווי החברה הוא 31.12.2019. כאמור, מועד הערכת השווי של 31.12.2019 נבחר בשל קרבתו הכרונולוגית והמהותית למועד הגשת התביעה לבימ"ש השלום ובהיעדר הערכת שווי למועד הגשת התביעה דנן (ביום 21.6.2020) או למועד הגשת התביעה לבימ"ש השלום (ביום 12.3.2020). ואולם אין להתעלם מכך שהתביעה בהליך דנן הוגשה ביום 21.6.2020 לאחר שהושלם הדילול השני.
83. אדרבא, התובעת אינה יכולה לעמוד על כך שהערכת השווי של החברה נכון ליום 31.12.2019 תביא בחשבון את הרחבת המלון, חרף העובדה שזו בוצעה בפועל רק בשנת 2020 (וכאמור קיבלתי את עמדת התובעת בעניין זה), ובאותה נשימה להתעלם מהצורך במימון ההרחבה גם בהלוואות בעלים, שבוצע על ידי הנתבע 3 לבדו ושהביא לדילול בשיעור אחזקותיה של התובעת. עוד יוזכר בהקשר זה כי עוד במכתב ב"כ החברה מיום 5.2.2020 התבקשה התובעת להעביר את חלקה בהלוואה לצורך מימון הרחבת המלון. בקשה זו סורבה למעשה על ידי התובעת במכתב תשובה מיום 5.3.2020, במסגרתו טען בא-כוחה כי מדובר במהלך שכל מטרתו לדלל את מניות התובעת (טענה שנדחתה על ידי), תוך העלאת דרישות לקבלת מסמכים ונתונים שונים בקשר להרחבת המלון (הגם שכאמור קבעתי כי היה בידיה מידע מספק לצורך קבלת החלטה בנושא; נספחים 44-43 לתצהיר הנתבע 3). בנסיבות אלה, הוכח לטעמי כי עוד ביום 12.3.2020, עת הוגשה התביעה לבימ"ש השלום, כבר היה ברור כי התובעת לא תעמיד לחברה את חלקה היחסי בהלוואת הבעלים לצורך הרחבת המלון.
84. לפיכך, אני סבור כי מוצדק לקבוע כי שיעור המניות אותו ירכוש הנתבע 3 מהתובעת יחושב לאחר הדילול השני (שהושלם כשלושה חודשים לפני הגשת התביעה דנן), וזאת הגם שהערכת שווי החברה תעשה ליום 31.12.2019.
85. כאמור, שווי ההון העצמי של החברה נכון ליום 31.12.2019 הוא 16,612,000 ש"ח. כפועל יוצא, שווי אחזקותיה של התובעת בחברה ביום 31.12.2019 היה 453,508 ש"ח [=16,612,000X2.73%].
86. לאור העובדה שהשווי של החברה, ובהתאם של מניות התובעת, הוערך ליום 31.12.2019, אני סבור שיש לשערך את התמורה החל מאותו מועד ועד למועד הפירעון (ר' למשל: עניין ס.ב. ניהול, בפס' 61; עניין בכר, בפס' 64; עניין מרגלית, בפס' 75; ת"א (כלכלית ת"א) 41875-01-20 קמינסקי נ' בן רביד, פס' 107 (7.4.2023; להלן: "עניין קמינסקי"); עניין טל, בפס' 233).
87. אשר לאופן השערוך, אני סבור כי בנסיבותיו הייחודיות של הליך זה מן הראוי להוסיף לשווי מניות התובעת (בסך של 453,508 ש"ח) ריבית שקלית כאמור בסעיף 2(א) רישא לחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 (להלן: "חוק פסיקת ריבית"), וזאת החל מיום 31.12.2019 ועד ליום 31.12.2023; והפרשי הצמדה בלבד (ללא ריבית) כאמור בסעיף 2(א)(1) לחוק פסיקת ריבית החל מיום 1.1.2024 ועד ל"מועד הפירעון" (כהגדרתו בחוק זה). אני סבור שזהו הפתרון המידתי והצודק בנסיבות המקרה דנן, שבו במהלך ניהול ההליך הודיע הנתבע 3 כי הוא מסכים לרכוש את מניות התובעת, והתנהלות התובעת החל מהמחצית השנייה של שנת 2023 היא שגרמה, בעיקרה, לעיכוב בסיום ההליך. לא למותר לציין בהקשר זה את הנתונים הבאים (מבלי למצות): לצורך קביעת התמורה לה זכאית התובעת היה צורך להכריע בטענותיה כי הדילולים בשיעור מניותיה בוצעו שלא כדין וכי היו נטילות שלא כדין של הנתבעים 2 ו-3 מהחברה, טענות שנדחו במלואן בפסק דין זה; ביום 21.12.2023 הגישה התובעת את הבקשה להעברת המניות (למר נעימי) שהביאה לעיכוב בשמיעת עדותו של המומחה וכפועל יוצא לסיום ההליך; ביום 16.7.2023 הודיעה התובעת כי היא עומדת על זכותה לחקור את המומחה בבית המשפט, דבר אשר הביא לעיכוב משמעותי בסיום ההליך, כאשר בסופו של יום כל טענותיה נגד חוות דעת המומחה נדחו בפסק דין זה.
88. לפיכך, אני מורה לנתבע 3 לשלם לתובעת עבור מניותיה בחברה תמורה בסך של 453,508 ש"ח בתוספת ריבית שקלית כאמור בסעיף 2(א) רישא לחוק פסיקת ריבית החל מיום 31.12.2019 ועד ליום 31.12.2023; ובתוספת הפרשי הצמדה בלבד (ללא ריבית) כאמור בסעיף 2(א)(1) לחוק פסיקת ריבית החל מיום 1.1.2024 ועד ל"מועד הפירעון" (כהגדרתו בחוק זה).
89. איני מקבל את טענת הנתבעים 3-2 שנטענה בשולי סעיף 37 לסיכומיהם, כי יש להפחית משווי מניותיה של התובעת פרמיית שליטה (בבחינת "ניכיון מיעוט"). טענה זו נטענה בעלמא ומבלי שנתמכה בחוות דעת מומחה, ודי בכך כדי לקבוע שלא הורם הנטל לצורך ביסוסה (ר' למשל: עניין אדלר, בפס' 100-99; עניין סימן טוב במחוזי, בפס' 44; השוו: עניין רגב, בפס' 154-152). התובעת מצידה לא טענה כי יש לשלם לה פרמיה עודפת על מניותיה בשל ה"רכישה הכפויה" וממילא לא עמדה בנטל לבסס טענה זו (השוו: עניין מגנזי, בפס' 16; ור' גם: עניין ס.ב. ניהול, בפס' 61-60, שם קבע בית המשפט כי ניכיון המיעוט מתקזז עם הפרמיה בגין הרכישה הכפויה; עניין קמינסקי, בפס' 110; עניין טל, בפס' 234).
יא. סעדים נוספים בכתב התביעה
יא.1 יש להורות על החזר הלוואת הבעלים שהעמידה התובעת לחברה
90. אני סבור שכהוראה משלימה לרכישת מניות התובעת בחברה על ידי הנתבע 3, מוצדק להורות לחברה לפרוע גם את הלוואת הבעלים שהעמידה התובעת לחברה בסך של 235,000 ש"ח, בהתאם לסעד שנתבע בעניין זה בסעיף 76 לכתב התביעה ובסעיף 96 לסיכומי התובעת. מתן סעד זה לתובעת מוצדק משני טעמים: ראשית, משעה שרכישת מניות התובעת על ידי הנתבע 3 תיעשה לפי שווי החברה בניכוי הלוואות הבעלים שניתנו לה נכון ליום 31.12.2019 (למעט הלוואות בעלים עודפות), ברי כי ניכוי זה מחייב מבחינה כלכלית לפרוע גם את הלוואת הבעלים של התובעת. שהרי ללא פירעון הלוואות הבעלים גם לא היה מקום להפחיתן משווי החברה, ובהתאם היה גדל התשלום שהייתה מקבלת התובעת עבור רכישת מניותיה על ידי הנתבע 3; שנית, אני בדעה כי משעה שמדובר בהלוואת בעלים שנתנה התובעת לצורך מימון פעילות החברה, שהיא חברת מעטים עם שני בעלי מניות בלבד ואשר מהווה "מעין שותפות", הפרדת כוחות מלאה בין הצדדים מחייבת כי התובעת לא תיוותר בגדר נושה של החברה לאחר רכישת מניותיה (השוו: עניין קמינסקי, בפס' 112; ת"א (כלכלית ת"א) 44511-04-22 גואל נ' י. גואל אחזקות (1993) בע"מ, פס' 72 (15.5.2025)).
91. לפיכך, בנוסף לתשלום הסך של 453,508 ש"ח בגין רכישת מניות התובעת בחברה אני מורה לחברה לפרוע את הלוואת הבעלים של התובעת, בסך של 235,000 ש"ח, בתוספת ריבית שקלית לפי סעיף 2(א) רישא לחוק פסיקת ריבית החל מיום 31.12.2019 ועד ל"מועד הפירעון" (כהגדרתו בחוק זה). ודוק: התובעת לא עתרה לקבלת הריבית ההסכמית בגין הלוואת הבעלים (סעיף 8.5 להסכם המייסדים), אלא רק ביקשה בסיכומיה "להורות על החזר הלוואת בעלים בסך של 235,000 ש"ח בצרוף ריבית והצמדה" (סעיף 96 לסיכומי התובעת). משלא עתרה התובעת לקבלת ריבית הסכמית, ולא טענה לריבית זו בכתב התביעה וגם לא בסיכומיה, ובכך אף מנעה מהנתבעים את היכולת לטעון מדוע אין להחיל את הריבית ההסכמית במקרה דנן, אני סבור כי לא יהיה זה צודק להחיל ריבית הסכמית (ע"א 132/85 אמרופא א.ג. נ' ה.ש.י. המגדר - תעשיות פלדה בע"מ, פ"ד מא(4) 477, 491 (1987)). למעלה מן הצורך יצוין, כי אף לגופו של עניין, ספק אם היתה במקרה דנן הצדקה להחיל את הריבית ההסכמית, שכן לא נקבע בהסכם המייסדים מועד שבו התובעת תהיה זכאית לקבל חזרה את הלוואת הבעלים ואין מדובר במקרה שבו עמדה לתובעת זכות חוזית להחזר הלוואה זו, אלא שפירעון הלוואת הבעלים כאמור מהווה חלק בלתי נפרד מההוראות בדבר ההיפרדות ורכישת זכויותיה של התובעת בחברה.
92. על אף התנהלות התובעת כמפורט בסעיף 87 לעיל, מאחר שלגבי הלוואת הבעלים (להבדיל מהתמורה עבור המניות) מדובר בכספים שהעמידה התובעת לחברה לשימושה, אני סבור שיש להשיב לתובעת את הלוואת הבעלים בתוספת ריבית שקלית לפי סעיף 2(א) רישא לחוק פסיקת ריבית החל מיום 31.12.2019 ועד ל"מועד הפירעון" (כהגדרתו בחוק זה) ולא ראיתי לנכון לקבוע כי גם לעניין הלוואת הבעלים תהא זכאית התובעת לקבל הפרשי הצמדה בלבד ללא ריבית החל מה-1.1.2024.
93. ודוק: לא מצאתי לנכון להורות כי לסכום הלוואת הבעלים ייווספו ריבית או הצמדה כלשהם לתקופה שממועד נתינת ההלוואה ועד ליום 31.12.2019 (הוא מועד הערכת השווי). במסגרת הערכת השווי, המומחה ניכה את סכומי הלוואות הבעלים של הצדדים משווי הפעילות לפי הסכומים שנרשמו בדוחות הכספיים של החברה, אשר לא כללו ריבית או הצמדה אלא נכללו בסכומים הנומינליים שלהן (ר' לעניין זה: הערה (4) לאישור רואה החשבון של החברה, שצורף כנספח 1 לתצהיר הנתבע 3, בעמ' 59 לנומרטור; וכן עמ' 3 לדוחות הכספיים של החברה לשנת 2019, שצורפו כנספח 52 לתצהיר הנתבע 3, בעמ' 302 לנומרטור). לפיכך, בעת קביעת שווי החברה לא הביא המומחה בחשבון ריבית או ההצמדה על סכומי הלוואות הבעלים, כאשר אם הם היו נלקחים בחשבון הדבר היה מפחית את שוויה. בהתאם, אין הצדקה להחזיר לתובעת את הלוואת הבעלים שהעמידה לחברה בתוספת ריבית או ההצמדה עד ליום 31.12.2019 (להבדיל מריבית על פי חוק פסיקת ריבית מאותו מועד ואילך), שכן יהיה בכך משום כפל תמורה לתובעת.
יא.2 אין מקום לפסוק סעדים נוספים לתובעת
94. בכתב התביעה ובסיכומיה עתרה התובעת למספר סעדים נוספים: (א) פיצוי כספי בסך של 30,000 ש"ח בגין עוגמת נפש שנגרמה לתובעת בשל הפגיעה בזכויותיה ובשמה הטוב; ו-(ב) "פיצוי בגין עוולות מסחריות" בסך 100,000 ש"ח.
95. אין מקום לפסוק לתובעת את הסעדים האמורים, שהוזכרו בסיכומיה ללא כל פירוט מינימלי המסביר מדוע התובעת זכאית לקבלם. בפרט נמנעה התובעת מלפרט אילו מהעוולות שקובע חוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999, בוצעו כנגדה, על ידי מי מהנתבעים ובגין אילו מעשים.
96. לעניין סעד הפיצוי בגין עוגמת נפש, התובעת לא ביססה כדבעי את טענותיה לפגיעה בשמה הטוב וחדירה לפרטיות, שנטענו בעלמא, ולא הוכחו, ובכל מקרה בשים לב לשיקול הדעת הרחב הנתון לבית המשפט במסגרת תביעה להסרת קיפוח, איני סבור שהתנהלות מי מהנתבעים כלפי התובעת מצדיקה לפסוק לה פיצוי בגין עוגמת נפש.
3יב. סוף דבר
97. לנוכח כל האמור לעיל, אני מורה כדלקמן:
97.1. הנתבע 3 ירכוש את מניות התובעת בחברה בתוך 30 ימים בתמורה לסך של 453,508 ש"ח בתוספת ריבית שקלית לפי חוק פסיקת ריבית, החל מיום 31.12.2019 ועד ליום 31.12.2023; ובתוספת הפרשי הצמדה בלבד (ללא ריבית) כאמור בחוק פסיקת ריבית החל מיום 1.1.2024 ועד למועד הפירעון כהגדרתו בחוק זה.
97.2. החברה תיפרע לתובעת את הלוואת הבעלים שקיבלה ממנה בתוך 30 ימים בסך של 235,000 ש"ח בתוספת ריבית שקלית לפי חוק פסיקת ריבית החל מיום 31.12.2019 ועד למועד הפירעון כהגדרתו בחוק זה.
97.3. לצורך ביצוע האמור לעיל, בתוך 30 ימים ממועד מתן פסק דין זה ימסור הנתבע 3 (מטעמו ומטעם החברה, לפי העניין) לב"כ התובעת שני שיקים בנקאיים לפקודת התובעת בגובה הסכומים כאמור בסעיפים 97.1- 97.2 לעיל, וזאת כנגד קבלת שטרי העברת מניות חתומים על ידי התובעת לגבי מניותיה בחברה. לאחר ביצוע התשלום כאמור בסעיף זה, יהיה הנתבע 3 רשאי לתקן בהתאם את מרשם בעלי המניות המתנהל בחברה וכן לפעול לתיקון המרשם לגבי החברה שמתנהל ברשם החברות.
97.4. למען הזהירות, ועל אף טענות שונות שהעלו הנתבעים בקשר לסירוב התובעת לערוב לחובות החברה, אני קובע כי ככל שהתובעת נותרה ערבה לחוב כלשהו מחובות החברה, הנתבע 3 יהיה אחראי לשחררה מכל ערבות שכזו, וזאת בתוך 30 ימים ממועד קבלת שטרי העברת מניות חתומים על ידי התובעת.
98. כל שאר רכיבי התביעה נדחים בזה, הן ביחס לחברה והן ביחס לנתבעים 2 ו-3.
99. בשים לב לתוצאה אליה הגעתי, איני רואה צורך להידרש לשאר טענות הצדדים שלא נדרשתי אליהן במפורש, אף שאלו לא נעלמו מעיני, שכן אין בהכרעה בהן כדי להשפיע על תוצאת פסק דין זה (ר': רע"א 9294/09 חן נ' בנק הפועלים, פס' 7 (25.3.2010); בג"ץ 1666/22 אלמגור נ' בית הדין הארצי לעבודה, פס' 17 (12.12.2022)).
100. בנסיבות העניין, לאחר שנתתי דעתי לשיקולים הקבועים בתקנות 153-151 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, ולאור התוצאה אליה הגעתי, אני קובע כי כל אחד מהצדדים יישא בהוצאותיו. בהקשר זה הבאתי בחשבון בין היתר (ומבלי למצות) את השיקולים הבאים: הסעד של רכישת מניותיה של התובעת בחברה התקבל בהסכמה מבלי שנקבע כי התובעת קופחה, נדחו טענות התובעת בעניין הדילולים וכן נדחו טענותיה נגד חוות דעת המומחה, מלכתחילה לא הייתה לטעמי הצדקה להגיש את התביעה נגד הנתבע 2, ונדחתה הבקשה להעברת המניות; ומנגד, התקבלה טענתה של התובעת לגבי מועד הערכת השווי ודחיתי את טענות הנתבעים לעניין ניכוי הלוואות הבעלים העודפות משווי החברה.
101. המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים. זכות ערעור לבית המשפט העליון, כחוק.
ניתן היום, כ"ט סיוון תשפ"ה, 25 יוני 2025, בהעדר הצדדים.