שנה שם הנאמנויות
שווי מצרפי במיליוני דולרים שינוי באחוזים
2012 Arizona
Nevada 19.6 -
2014 Arizona
Nevada 21.1 7.5%
(על פני שנתיים – חלק מחברות הבת תחת הנאמנויות בלבד)
2015 Arizona
Nevada 24.1 14%
(על פני שנה)
150. אמנם הנתונים הם חלקיים בלבד (כפי שהובא לעיל, עליית השווי הרשומה בין 2012 ל-2014 היא ביחס רק לחלק מהחברות הרשומות תחת כל אחת משתי הנאמנויות, כך שסביר שהעלייה בפועל הייתה גבוהה יותר) – אך ניתן לראות בבירור כי שווי הנאמנויות עלה משמעותית במהלך השנים. חשוב מאוד לומר, כי הדוחות מהם הופקו הנתונים לשנת 2014 מציינים חברות שונות תחת שתי הנאמנויות מהחברות המצוינות תחת אותן שתי נאמנויות בדוחות מהן הופקו הנתונים לשנת 2015. מכאן, כי שווין המלא המוערך של נאמנויות אריזונה ונבאדה עמד בשנת 2015 על כ- 45.2 מיליון דולר.
151. כזכור, האיש הודה כי שבע נאמנויות הוקמו במהלך נישואי הצדדים. משידוע לנו כי שמה של נאמנות נבאדה שונה וכיום היא קיימת תחת שני שמות (וושינגטון וטנסי), הערכת השווי של 45.2 מיליון דולר מתייחסת, בעצם, לשלוש מתוך שבע הנאמנויות: Arizona, וושינגטון וטנסי. מכאן, שלמעשה אין לנו נתונים אודות שווי ארבע הנאמנויות הנותרות -קרן אלסקה (זאת, למעט שווי בית המגורים תחת חברת אלבמה הרשומה תחתיה לטענת האיש), יוטה, אריזונה, וירג'יניה. כמובן, הדעת נותנת שלא מן הנמנע כי קיימות נאמנויות נוספות על אותן שבע נאמנויות, עם שווי בצדן, אשר לא עלה בידי האישה לאתר. האישה טענה בסיכומיה כי האיש הכמין ממנה סכום נוסף שלא פוחת מ-30 מיליון דולר, ולכך אתייחס להלן.
152. לאחר שנחשפתי לחומר הראייתי הרב שבתיק בית המשפט, ולאחר שפניתי שוב לעדותו הפתלתלה ואף השקרית של האיש, אני בדעה כי הערכת השווי שציינה האישה ביחס לכספים הנסתרים (30 מיליון דולר) עושה חסד גדול עם האיש, שכן אם שלוש נאמנויות בלבד שוות מעל 45 מיליון דולר, הרי שבנקל ניתן לאמוד את שווי כל שבע הנאמנויות שהקים האיש במהלך הנישואין ב-100 מיליון דולר לכל הפחות, הוא הסכום הכולל בו נקבה האישה בכתב תביעתה – והיא אף כללה בתוכו את שווי בית המגורים שהוערך על ידה בכ-25 מיליון דולר.
153. כאמור לעיל, לאיש ניתנו כל ההזדמנויות בעולם לגלות ולפרט על אודות מצבת הרכוש המשותף ואולם הוא בחר במודע ובכוונת מכוון שלא לעשות כן. האיש ידע היטב בכמה העריכה האישה את שווי הרכוש המשותף, והערכת שווי זו לא גרמה לו למסור פרטים לסתור את טענותיה. הניסיון מלמד כי לא אחת, בעלי דין נמנעים מלמסור פרטים על אודות רכוש ו/או הכנסות שיש להם, בין היתר, מאחר והצד השני העריך בחסר את אותו רכוש ו/או הכנסות. לא מן הנמנע כי הלך מחשבתו של האיש היה כזה שלכל היותר, בית המשפט יפסוק לאישה את הסכום הנגזר מהערכת השווי שמסרה ופסיקה זו עדיפה על פסיקה שתתבסס על נתוני אמת שהוא היה מוסר.
154. במסגרת הליך משפטי, ניתנת לכל צד האפשרות לשטוח את טענותיו ובין היתר לסתור את טענות יריבו. צד אשר מחליט באופן מודע לוותר על אפשרות למסור נתונים שנמצאים רק אצלו הוא מגלה דעתו שלקח בחשבון פסיקה שתתבסס על הנתונים שמסר הצד שכנגד ואין זה חשוב כל כך אם נתוני האמת פחותים או זהים לנתוני הצד שכנגד. העיקר הוא, שבעל הדין בחר במודע שלא לומר אמת ולא למסור פרטים ותחת נסיבות אלו, הפסיקה אשר תתבסס על נתוני הצד שכנגד תהיה מחויבת מציאות.
155. על כן ומן המקובץ – נוכח הימנעותו השיטתית של האיש בהמצאת מידע ומסמכים הנמצאים בשליטתו הבלעדית, ניסיונות ההסתרה, הפרות חובת הגילוי, השפעה על עדה (הגב' ג'ניפר) שלא למסור מידע, סירוב להעיד עדים בעלי מידע חיוני והנזק הראייתי הכבד שגרם לאישה במהלך ההליך, מצאתי לקבל את מלוא גרסת האישה לפיה היקף הרכוש המשפחתי, לא כולל בית המגורים (שהוערך על ידי האישה בכ-25 מיליון דולר נכון לשנת 2016), עומד על סך של 75 מיליון דולר.
156. כאמור לעיל, ביני לביני, ומתוך התעמקות בכלל החומרים שבתיק בית המשפט, כמו גם ההתנהלות וההסתרה, אני בדעה שהונו של האיש עולה בהרבה על הסכום שננקב על ידי האשה וככל שהאיש היה חושף את מלוא הונו – וכפי שלא עשה זאת בעבר רק תמים יסבור שיאות לעשות זאת בעתיד – כלל וכלל לא מן הנמנע שהונו היה גבוה משמעותית מההון שננקב על ידי האשה.
157. יחד עם זאת, מאחר ואין לפסוק לטובת תובע מעבר למה שתבע, לא אפסוק מעבר לזאת.
158. במהלך ההליך, טענה האישה כי האיש יכול בנקל להוציא את הכספים מהנאמנויות לו רצה בכך, ואילו האיש טען מנגד כי לא ניתן להוציא את הכספים מתוך הנאמנויות שכן אלו מתנהלות באופן עצמאי ובלתי-תלוי בו. כפי שהובא לעיל בהרחבה, האיש שולט בנאמנויות ומכוון אותן על פי צרכיו ורצונותיו המשתנים ובאמצעות מספר קונסטרוקציות שונות המאפשרות לו לתמרן את ההון שבתוך כל נאמנות, להעבירו ממקום למקום, למנות ולפטר בעלי תפקיד בנאמנויות – הכל לצרכיו האישיים. עם זאת, על מנת להוכיח את טענותיהם המנוגדות בנושא הגישו שני הצדדים לתיק חוות דעת של דין מדינת ניו-יורק לעניין היות נאמנויות רכוש משותף של בני זוג שעומד לחלוקה, אם לאו.
159. אמנם, קבעתי לעיל כי דיוננו יהא בהתאם לדין מדינת ישראל ולא מצאתי בדין כל איסור לחלוק בכספים הנמצאים בנאמנות כלשהי, מעבר לצורך, ומטעמים אקדמיים בלבד – אתייחס לאמור בחוות הדעת שהגישו שני הצדדים באשר ליכולת או לאי-היכולת לראות בנכסים שבנאמנות בלתי-הדירה כנכסים ברי-חלוקה בראי הדין במדינת ניו-יורק.
160. חוות הדעת מטעם האישה הוגשה על ידי עו"ד גדעון רוטשילד ממשרד Moses & Singer (להלן: חו"ד מוזס אנד זינגר). חו"ד מוזס אנד סינגר נערכה תחת הנחה עובדתית שהציבה האישה, לפיה הנאמנויות הוקמו ומומנו באמצעות רכוש משותף של הצדדים. בחוות דעת זו נקבע כי בהתאם לחוק יחסי המשפחה במדינת ניו-יורק, Domestic Relations Law (להלן: DRL), ישנה הנחה סטטוטורית לפיה כלל הרכוש שנצבר על ידי אחד מבני הזוג במהלך הנישואין, אלא אם הוא נפרד במפורש, הוא רכוש משותף ועל הצד המבקש להתגבר על הנחה זו נטל ההוכחה כי הכנס שבמחלוקת הוא רכוש נפרד. בנוסף, צוין בחו"ד מוזס אנד זינגר כי לפי פסיקת בתי המשפט בניו יורק יש לפרש הוראה זו בהרחבה בכדי לתת תוקף למושג של 'שותפות כלכלית' של יחסי הנישואין.
161. כך, על פי חו"ד מוזס אנד זינגר, אם נאמנות בלתי הדירה מכילה רכוש משותף, קיימת חזקה ניתנת לסתירה כי השווי הכספי של נכסי הנאמנות מהווה רכוש משותף שיש לבצע בו חלוקה שוויונית. בנוסף, במצב בו מעמד אחד מבני הזוג כנהנה בנאמנות מתבטל ברגע שנפתח הליך גירושין, בעוד שמעמדו של בן הזוג האחר נותר כשהיה, בית המשפט בניו יורק יקבע כי יש לחלק את השווי הכספי של הנכסים שבנאמנות באופן שווה בין בני הזוג. יתרה מכך, בחו"ד מוזס אנד סינגר נקבע כי מסקנה משפטית זו אינה תלויה בשאלה אם ניתן יהיה להגיע לנכסים הספציפיים של הנאמנות ואם אלה נמצאים תחת סמכות השיפוט של בית המשפט, שכן השווי הכספי של הנאמנויות, ולא נכסי הנאמנויות עצמם, ייפסק במסגרת חלוקת רכוש שוויונית.
162. חוות הדעת מטעם האיש, אשר התייחסה לחו"ד מוזס אנד זינגר, הוגשה על ידי עו"ד ג'ד גרייפר ממשרד Cohen Clair Lans Greifer Thorpe & Rottenstreich (להלן: חו"ד גרייפר). חו"ד גרייפר נערכה תחת הנחות עובדתיות שהציב האיש, לפיהן הנאמנויות הוקמו ומומנו בידיעתה ובהסכמתה של האישה ובעזרת רכושו של האיש שקדם לנישואין. בחו"ד גרייפר נקבע כי בניגוד לאמור בחו"ד מוזס אנד זינגר, בהתאם ל-DRL נכסים שהועברו לנאמנות בלתי הדירה במהלך הנישואים יהיו בדרך כלל פטורים מחלוקה או איזון משאבים בהליך גירושים עתידי בהיעדר ראיות להתנהלות פסולה בהקמת הנאמנות. זאת, אפילו בהנחה כי הנאמנויות מומנו על ידי רכוש שנצבר במהלך הנישואין, כטענת האישה, ולא רק בהנחה כי הנאמנויות מומנו על ידי נכסים שקדמו לנישואין, כטענת האיש.
163. כך, בחו"ד גרייפר נטען כי ניהול נכסי נאמנות, ובכללו החלטה לביצוע חלוקה למי מהנהנים, נתון לשיקול דעתם הבלעדי של הנאמנים וכי בהיעדר ראיות להתנהלות פסולה בהקמת הנאמנות, נכסים שהועברו לנאמנות בלתי הדירה למטרות לגיטימיות (תכנון עיזבון, שיקולי מס, הגנת נכס וכיו"ב) לא יוכפפו לחלוקה או איזון משאבים אף אם תנאי הנאמנות מעדיפים לכאורה את אחד מבני הזוג על פני האחר. זאת, בפרט כאשר בן הזוג השני היה מודע לתנאי הנאמנות הרלוונטית והסכים להם, וכאשר אין ראיות לכך שאחד מבני הזוג פעל בניסיון להונות את משנהו לטובת עצמו. כן צוין בחו"ד גרייפר כי נטל ההוכחה באשר להתנהלות פסולה כאמור מוטל על הצד הטוען להכללת נכסי הנאמנות במסגרת חלוקה או איזון משאבים.
164. בין אם נלך לפי חוות הדעת שהוגשה על ידי האישה, ובין אם נלך לפי חוות הדעת שהגיש האיש – התוצאה היא זהה. השוני העיקרי בין שתי חוות הדעת נעוץ בשאלה האם הרכוש הצטבר בתקופת הנישואין אם לאו, וכפי האמור לעיל – נקבע על ידי, בין היתר בראי הודאת האיש בחקירתו וראיות תומכות שהציגה האישה, כי שבע הנאמנויות הנדונות בפסק דין זה (וסביר שאף נאמנויות נוספות) הוקמו במהלך נישואי הצדדים. מכאן, כי אם נלך לפי חוות דעת האיש, ניתן יהיה לכלול את שווי הנאמנויות בין הצדדים כרכוש משותף אם ישנן ראיות להתנהלות פסולה בהקמת הנאמנות ו/או לכך שבן זוג אחד פעל בניסיון להונות את משנהו לטובת עצמו. במקרה דנן, הוכח באותות ובמופתים כי האיש פעל ללא לאות בניסיונות חוזרים ונשנים להונות את האישה לטובת עצמו ולהדירה מזכויותיה בנאמנויות.
165. אף אם תאמר כי ההתנהלות הפסולה צריכה להיות במועד הקמת הנאמנות ולא במועד מאוחד יותר, עדיין, הקמת נאמנות תחת כללים אשר האיש בלבד יכול לשנות ולפיהם האישה בלבד יכולה להיות מודרת מכלל רכושה היא הקמה בחוסר תום לב מובהק ותחת התנהלות פסולה בעליל. מעבר לכך, וכתוספת בלבד, ברי כי הקמת הנאמנויות כולן נועדה להכמין רכוש וזכויות מפני רשויות המס (ור' לעניין זה טענת האיש בס' 16 לתצהיר עדותו הראשית לפיה גם האישה "נהנתה" מכך שרשויות המס בארה"ב לא "תפסו" את הרכוש שבנאמנויות) – מה שמתכתב עם התנאי של התנהלות פסולה.
166. אשר על כן ומכל המקובץ, לא מצאתי לשנות ממסקנתי דלעיל ואף מצאתי לה חיזוקים בדין הזר.
167. במסגרת טענותיה של האישה, טענה לכך שיש לבצע חלוקה לא-שוויונית של הרכוש המשותף בהתאם לסעיף 8.2 לחוק יחסי ממון (ולחלופין לפצותה על פערי כושר ההשתכרות בין הצדדים בדרך של תשלום אחד או תשלומים עתיים). עוד טענה האישה כי יש להותיר בבעלותה המלאה את הכספים המצויים בחשבון הבנק שלה בבנק Credit Suisse. בשים לב להילוכו הפגום של האיש, אני נעתר לדרישת האשה ומורה כי הכספים שבבעלותה בבנק הנ"ל יוותרו לבעלותה וזאת כדי להוות משקל נגדי (אם כי מופחת) לכל אותם כספים שמוחזקים על ידי האיש ושלא באו לידי ביטוי בפסק דין זה.
168. בשים לב לתוצאת פסק דין זה ולעובדה כי, למעשה, התביעה התקבלה במלואה כאשר חלק מהסכום הפסוק נערך על דרך אומדנה, בחרתי שלא לעשות שימוש בסעיף 8.2 לחוק יחסי ולא לפסוק תשלום נוסף לאישה בגין פערי כושר השתכרות.
ד'- הוצאות ההליך:
169. ברע"א 7650/20 Magic Software Enterprises Ltd נ' פאיירפלאי בע"מ (פורסם בנבו, 28.12.20) נפסק כי: "הבסיס לפסיקת הוצאות אינו עונשי או נזיקי, כי אם חיוב מכוח הדין המקנה שיקול דעת לבית המשפט... נקודת המוצא היא כי בעל דין שאינו זוכה בהליך יחויב בהוצאותיו הריאליות של הצד שכנגד שזכה. הדבר נועד למנוע חיסרון כיס של הצד הזוכה; להרתיע תובעים בכוח מנקיטת הליכי סרק; ולעודד נתבעים בכוח להימנע מהתגוננות סרק מפני תביעה ראויה... עם זאת, פסיקת הוצאות בשיעור ריאלי כפופה להיותן סבירות, מידתיות והכרחיות לניהול ההליך... פסיקת הוצאות משפט מיועדת אפוא לאזן בין זכות הגישה לערכאות לבין שיקולים מוסדיים, ובהם מניעת תביעות סרק, שאיפה למניעת ניהול מכביד של ההליך או שימוש בהליך שלא בתום לב... על כן, שיעור ההוצאות הראוי נקבע תוך בחינת כל מקרה לגופו, תוך התחשבות במספר נתונים, ביניהם: אופן ניהול ההליך; היחס בין הסעד שנתבקש והסעד שנתקבל לבין שיעור ההוצאות; מורכבות התיק וחשיבותו; היקף העבודה שהושקעה על ידי בעל הדין בהליך; ושכר הטרחה ששולם בפועל או שבעל הדין התחייב לשלמו... ההוצאות צריכות להיות פרופורציונליות להליך עצמו ולמהותו, שכן בכך יש כדי למנוע הטלת עלות-יתר על המפסיד להליך ולעודד ניהול הליך ראוי על ידי הזוכה..." (שם, ס' 9-10 לפסק הדין).
170. בהתאמה, נקבע בתקנה 151(א) לתקנות סדר הדין האזרחי תשע"ט - 2018 (להלן: התקנות) כי תכלית חיוב בעל דין בהוצאות היא "לשפות את בעל הדין שכנגד על הוצאותיו בהליך בהתחשב בתוצאותיו, במשאבים שנדרשו לניהולו ובהתנהלות בעלי הדין". במסגרת שומת ההוצאות, נדרש בית המשפט לבטא את "האיזון הראוי שבין הבטחת זכות הגישה לערכאות, הגנה על זכות הקניין של הפרט ושמירה על שוויון בין בעלי הדין" (תקנה 151(ב) לתקנות). כמו כן, תקנה 151(ג) לתקנות החדשות מתייחסת באופן מפורש לפסיקת הוצאות לבעל דין שעשה שימוש לרעה בהליכי משפט וקובעת כי בית המשפט "רשאי לחייבו בהוצאות לטובת הנפגע או לטובת אוצר המדינה ובנסיבות מיוחדות אף את בא כוחו".
171. האשה צירפה לסיכומיה ריכוז תשלומים ששילמה לב"כ והסכם שכ"ט אשר בהתאם להם, שילמה האשה עד כה למעלה מ 1.5 מיליון ₪ כשכר טרחה וכן התחייבה לשאת באחוזים נוספים שייגזרו מתוצאת פסק הדין (בין 4 ל 6 אחוזים בתוספת מע"מ בהתאם לסכומים).
172. אזכיר כי תוצאת פסק דין זה, מזכה את האשה בסכום של כ 50 מיליון דולר, בהנחה ששווי הבית יקבע להיות כפי שהוערך על ידי האשה.
173. בשים לב להלכה בדבר פסיקת הוצאות משפט ושכ"ט עורכי דין ובשים לב להתנהלות חסרת תום הלב של האיש מתחילתו של ההליך ועד לסופו, ובהתחשב בכך כי נדרשו מהאשה משאבים משמעותיים שאין מדרכו של בית המשפט להיחשף אליהם ברגיל, אני סבור כי פסיקת ההוצאות לא אמורה, אלא חייבת, להלום את כל הנ"ל וליתן ביטוי לסבל, לעוגמת הנפש ולהתמודדות הסיזיפית של האשה וב"כ ברבות השנים מול האיש אשר עשה כל שלאל ידו כדי למנוע מתן פסק דין זה.
174. לאחר ששקלתי היטב בדבר ולאחר שנתתי דעתי הן לסכומים שנתבעו אל מול הסכומים שנפסקו ובעיקר להתנהלות, מצאתי לחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לאשה שכ"ט ב"כ בסך כולל של 2,500,000 ₪. אני ער לכך כי לא מדובר במלוא הסכומים ששילמה האשה ו/או שהתחייבה לשלם ויחד עם זאת, מצאתי לפסוק את הסך הנ"ל כמשקף שכר טרחה סביר בנסיבות העניין. עוד ובנוסף, מצאתי לפסוק לטובת האשה בעבור שכר עדים, כילוי זמן ואגרות סכום גלובאלי של 100,000 ₪ נוספים.
ה - סיכומם של דברים:
175. כמאמר כב' השופט י' עמית (כתוארו אז) בת"א (חי') 426/02 בנימין לקרץ נ' דקל הכרמל מהנדסים יועצים בע"מ (פורסם בנבו, 14.2.2006): "למרות אורכו של מסענו, אפשר ונותרו עדיין מספר שיבולים בפאת השדה שהמגל המשפטי לא הגיע אליהן, אך הנקודות העיקריות נבחנו והגיעה עת סיום" (שם, עמ' 60 לפסק הדין), כך גם בפסק דין זה. ההליך שבפני התאפיין בריבוי טענות, מסמכים וכל דבר שניתן להביאו בפני בית המשפט. מטבע הדברים, לא ניתן ואף לא צריך, ליתן ביטוי לכל מסמך ולכל טענה וטענה, ובפסק דין זה נעשה מאמץ להביא את עיקרם של הדברים הנדרשים לצורך פסיקה בשני העיקרים: בית המגורים והנאמנויות.
176. באשר לבית המגורים - כאמור לעיל, המדובר בבית מגורים משותף של האיש ושל האשה שרשום באופן פיקטיבי על שם אלבמה ולפיכך, הרישום יתוקן בהתאם. כפועל יוצא, ניתן צו לפירוק השיתוף בבית המגורים וב"כ הצדדים יודיעו בתוך 7 ימים האם ברצונם שאמנה אותם ככונסי נכסים למכירת הבית לכל המרבה במחיר. מאחר ומדובר בבית מגורים משותף, כל הכספים שהתקבלו מהשכרת הבית לאחר הפירוד הם כספים משותפים לשני הצדדים וחזקה על הצדדים כי יפעלו בהתאם וייתרו תביעות נוספות בעניין.
177. באשר לנאמנויות – כאמור לעיל, האשה זכאית לקבל מאת האיש סך השווה ל 37.5 מיליון דולר. ככל שהאשה תממש זכות שקלית של האיש, הרי ששער הדולר יהיה כפי שערו כיום או שערו במועד המימוש, לפי הגבוה אא"כ האיש לא יערים קשיים מפני המימוש.
178. בטרם נעילה אני מוצא לפנות אל האיש בדברים הבאים: במשך שנים זה החליט לפעול כפי שפעל וזאת כדי לסכל ולמנוע כל אפשרות לחלוקת צודקת או כל חלוקה של ההון המשפחתי, לצערו, ללא הצלחה. כולי תקווה כי משניתן פסק דין זה ישכיל האיש להבין כי מימוש מהיר וביושר של פסק דין זה איננו רק לטובת האשה, אלא גם לטובתו ולטובת הילדים המשותפים.
179. אשר על כן ומכל המקובץ, הריני להורות כדלהלן:
א. התביעה מתקבלת ואני מורה באשר לבית המגורים כאמור בסעיף 176 לעיל.
ב. לתשלומי איזון, ישלם האיש לאשה סך השווה ל 37.5 מיליון דולר, כפי המנגנון הקבוע בסעיף 177 לעיל.
ג. הכספים הרשומים ע"ש האשה כאמור בסעיף 167 לעיל, יוותרו לבעלותה.
ד. הנתבעים ישלמו לתובעת, ביחד ולחוד, שכ"ט ב"כ בסך כולל של 2,500,000 ₪ וכן בעבור הוצאותיה סך נוסף של 100,000 ₪.
ה. פסק הדין מותר בפרסום בהשמטת פרטים מזהים.
ו. התיק ייסגר.
ניתן היום, ו' תמוז תשפ"ה, 02 יולי 2025, בהעדר הצדדים.