בית המשפט המחוזי בתל אביב -יפו
ע"ר 66476-04-25 אי.במ יזמות ובניה בע"מ ואח' נ' ג.א.ר.א.ת. אינטרנשיונל (1994) בע"מ ואח'
לפני כבוד השופט גלעד הס
המערערים
1. אי.במ יזמות ובניה בע"מ
2. יצחק אמאן
נגד
המשיבים
1. ג.א.ר.א.ת. אינטרנשיונל (1994) בע"מ
2. שוטה אמית אמיקשוילי
3. גרשון אמית
פסק דין
לפני ערעור על החלטת כב' הרשם, השופט יחזקאל אליהו.
רקע תמציתי
1. בסוף שנת 2023 הגישו המערערים כתב תביעה הכולל סעד כספי על סך 450,000 ₪, סעד הצהרתי וצוויי עשה כנגד המשיבים לבית המשפט המחוזי בתל אביב [ת"א 49258-12-23] (להלן: "התביעה"). במסגרת אותו הליך, ביום 19.5.2024, הגישו המשיבים כנגד המערערים כתב תביעה שכנגד הכולל סעד כספי על סך של כ- 40,000,000 ₪.
2. ביום 6.6.2024, הגישו המשיבים בקשה לחיוב המערערים בהפקדת ערובה להוצאות על סך 500,000 ₪. ביום 14.7.2024 ניתנה החלטה מנומקת (להלן: "ההחלטה הראשונה"), על ידי כב' הרשם, השופט יחזקאל אליהו (להלן: "כב' הרשם"), בסיומה קבע כב' הרשם, כך:
"בכל הכבוד, התביעה שלפני היא תביעה לסעדים הצהרתיים ולסכום כספי בסך 450,000 ₪. ברי כי אין כל מקום לחייב את המשיבים בהפקדת ערובה בסכום גבוה מהסכום הנתבע על ידיה ומשמעות החלטה שכזו היא חסימת דרכה של המשיבים לפנייה לבית המשפט. מטעם זה, מצאתי כי יש לחייב את המשיבים בשלב זה בהפקדת ערובה בסך 45,000 ₪."
3. לאחר מכן, ביום 20.10.2024, קבע כב' הרשם בהחלטה מנומקת אחרת, כי על המערערים לשלם אגרה בהתאם לשווי התביעה בפועל, כאשר שווי התביעה הינו על סך 2,700,000 ₪ וזאת בנוסף לסעד הכספי המקורי בסך 450,000 ₪ (להלן: "החלטת האגרה").
4. לאור ההחלטה האמורה בדבר גובה סכום התביעה אשר הועמד על סך של 3,150,000 ₪, הגישו המשיבים בקשה להגדלת הערובה להבטחת הוצאות. ביום 17.12.2024 ניתנה החלטה מנומקת על ידי כב' הרשם (להלן: "ההחלטה") בסיומה קבע כב' הרשם, כי על המערערים להפקיד ערובה נוספת על סך 270,000 ₪, כדלהלן:
"משהסעד הכספי הוגדל ב-2,700,000 ₪ הנני מורה כי המשיבים [המערערים כאן – ג.ה.] יפקידו עד ליום 1.1.25 ערובה נוספת בסך של 270,000 ₪ המהווים 10% מסכום הסעד הכספי שהוגדל על פי החלטה מיום 20.10.24, שיעור אשר הינו למעלה מסביר בנסיבות תיק זה, לאור כל האמור לעיל. לא תופקד הערובה, תמחק התביעה."
5. ביום 29.4.2025 נפתח הערעור שלפני על ההחלטה. אציין, כי תחילה הגישו המערערים בקשת רשות ערעור על ההחלטה לבית המשפט העליון, אולם ביום 25.2.2025 הורה בית המשפט העליון על ניתוב ההליך לבית המשפט המחוזי בתל אביב.
6. עוד אציין, כי ביום 5.5.2025 הגישו המערערים בקשה לעיכוב ביצוע להפקדת הערובה הנוספת עד להכרעה בערעור, וביום 6.5.2025 קבעתי, כי ניתנת ארכה ארעית עד להכרעה בבקשה לעיכוב ביצוע. במסגרת פסק דין זה אכריע גם בעניין עיכוב הביצוע.
7. כמו כן ראוי לציין, כי בית המשפט הציע לצדדים, טרם הגשת התשובה לערעור, כי לשם הפשרה בלבד סכום הערובה הנוספת יעמוד על סך 150,000 ₪, אולם הצדדים לא הגיעו להסכמה בעניין זה.
8. מכאן, ביום 26.6.2025, הוגשה התשובה לערעור.
טענות הצדדים
9. המערערים טענו, כי לא חל כל שינוי אשר מצדיק את הגדלת סכום הערובה וכי הגדלת האגרה לא מהווה עילה להגדלת הערובה. עוד טענו, כי הסכום בו הוגדלה הערובה לא סביר, לא מידתי ולא תואם את ההלכה הפסוקה, וכן פוגע בזכות הגישה לערכאות וקבלת יומם בבית המשפט.
10. כמו כן טענו המערערים, כי הם הגישו תביעה עם סעד כספי על סך 450,000 ₪ וכן סעד קיזוז בסך 2,700,000 ₪ ואין בסיס לחייבם בערובה כוללת בסך 315,000 ₪, וכי יש להסתפק בערובה שהופקדה בסך 45,000 ₪.
11. בנוסף טענו המערערים, כי המשיבים מנועים היו מלטעון לחיוב בערובה נוספת וזאת מכוח השתק פלוגתא, שכן סעדי התביעה מעולם לא השתנו, ובית המשפט הכריע ביחס לבקשה הראשונה להפקדת ערובה על בסיס אותם סעדים שנתבעו בכתב התביעה.
מכאן טענו המערערים, כי על המשיבים היה להגיש בקשת רשות ערעור על ההחלטה הראשונה ביחס לערובה, ולא להגיש בקשה להגדלת הערובה.
12. כמו כן טענו המערערים, כי טענת הקיזוז עמדה לפני בית המשפט בהחלטה הראשונה, ועל כן החלטתו לשנות את הסכום הערובה היא שגויה.
13. מנגד טענו המשיבים, כי אין להתערב בהחלטתו המנומקת של כב' הרשם. עוד טענו המשיבים, כי המערערים לא הוכיחו חסרון כיס שמונע מהם להפקיד את הערובה, וכן המערערים מציגים את עצמם פעם כאיתנים כלכלית במסגרת הבקשה להגדלת הערובה, ופעם כחסרי יכולת כלכלית במסגרת ערעור זה, והכל לפי סוג הבקשה. עוד טענו המשיבים, כי טענת המערערים כי ייאלצו למחוק את טענת הקיזוז ככל והערעור יידחה, מהווה הודאה לחסרון כיס אשר מצדיק את הגדלת הערובה.
14. בנוסף טענו המשיבים, כי לעניין הסעד ההצהרתי שנדרש בסעיף 9 לתביעה, קבע כב' הרשם באופן מפורש בהחלטת האגרה כי מדובר בסעד כספי בסך של 2,700,000 ₪, ומכאן הטענה כי סעדי התביעה לא השתנו, הינה מופרכת ועומדת בסתירה להחלטת האגרה אשר המערערים לא השיגו עליה.
15. עוד טענו המשיבים, כי קבלת הערעור בדרך של התערבות בהחלטה מושא הערעור תהווה למעשה, התערבות בהחלטת האגרה עליה לא ערערו המערערים, תסכל את החלטת האגרה ותכשיר בדיעבד את מעשי המערערים אשר הסוו את סעדיהם.
16. אשר לטענת השתק פלוגתא טענו המשיבים, כי בענייננו אין כל תחולה לדוקטרינה זו, שכן מדובר בהחלטת ביניים ולא בפסק דין חלוט, ומכל מקום חל שינוי משמעותי בנסיבות בין ההחלטה הראשונה להפקדת ערובה לבין ההחלטה השנייה, וזאת כאשר נקבע בהחלטת האגרה כי קיים סעד כספי נוסף בתביעה.
דיון והכרעה
17. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, בהחלטה נשוא הערעור וכן ביתר המסמכים שהוגשו, הגעתי לכלל מסקנה כי יש להתערב בהחלטה אך ורק ביחס לגובה הערובה. ואנמק.
18. ראשית אבהיר, כי אני סבור כי לא נפל פגם מהותי בהחלטת כב' הרשם. עם זאת אני סבור, כי לעניין גובה הערובה יש מקום להפחית את סכום הערובה שנקבעה והכל כפי שיפורט להלן.
כללי
19. בית המשפט העליון קבע, כי התערבות ערכאת הערעור בהחלטה בדבר חיוב בהפקדת ערובה, אשר היא החלטה דיונית מובהקת, תעשה במקרים נדירים, ר' לדוגמא רע"א 4341/24 פלוני נ' פלוני [פורסם בנבו] (4.6.2024), שם נקבע כך:
"החלטות שעניינן הפקדת ערובה וגובה הערובה הן מסוג ההחלטות הדיונית שאין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהן אלא במקרים חריגים ביותר בהם ההחלטה ניתנה בניגוד לדין או שהיא גורמת לעיוות דין"
20. עוד קבע בית המשפט העליון ברע"א 7450/14 פלוני נ' חב' מעדני כרמל בע"מ [פורסם בנבו] (23.12.2014), לעניין הפקדת ערובה להבטחת הוצאות, כך:
"נקודת המוצא של הדיון בכל אחד מסוגי ההליכים שתוארו לעיל היא הצורך לאזן בין זכות הגישה לערכאות של התובע או המערער, מחד גיסא, לבין זכויותיהם של הנתבעים או המשיבים, מאידך גיסא. זכות הגישה לערכאות זכתה להכרה כזכות בעלת אופי חוקתי, והיא מהווה תנאי להגנה על כלל הזכויות האחרות... מנגד, ניצבות זכויותיהן של המשיבות, ובכלל זה ההגנה עליהן מפני חסרון כיס, הטרדה ואובדן זמן, והבטחת יכולתן לממש את גביית ההוצאות, ככל שאלה ייפסקו לטובתן (ראו: עניין ורנר, בפסקאות 9-8). נקודת האיזון בין זכויות הצדדים משתנה בהתאם לסוג ההליך ולנסיבות העניין."
ר' עוד לעניין זה, ד"ר יעקב שקד סדר הדין האזרחי החדש (מהדורה שלישית, 2023), בעמ' 736.
21. כמו כן אזכיר, כי קיים הבדל מהותי בין חיוב תובע פרטי בהפקדת ערובה להוצאות לפי תקנה 157 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018, לבין חיוב חברה תובעת בהפקדת ערובה להוצאות לפי סעיף 353א לחוק החברות, תשנ"ט-1999, כאשר לעניין תובע פרטי חיוב בהפקדת ערובה הוא החריג, ולעניין חברה תובעת חיוב בהפקדת ערובה הוא הכלל, ר' ע"א 4842/23 חברת אבי אלקיים בע"מ נ' הממונה על הליכי חדלות פירעון [פורסם בנבו] (28.11.2024).
מן הכלל אל הפרט
22. שתי שאלות עומדות בסיס הערעור שלפניי.
השאלה הראשונה הינה, האם שגה כב' הרשם כאשר קבע, כי יש להורות על הגדלת סכום הערובה לאור הגדלת סכום האגרה.
והשאלה השנייה, בהנחה שאין שגיאה בהחלטת כב' הרשם להגדלת הערובה, האם שיעור ההגדלה הינו ראוי.
לטעמי, ביחס לשאלה הראשונה, התשובה הינה שלילית, והיה מקום להגדיל את סכום הערובה לאור שינוי סיווג הסעדים והגדלת סכום האגרה.
ביחס לשאלה השנייה, אני סבור כי יש מקום להגדיל את סכום הערובה בשיעור נמוך מהשיעור שקבע כב' הרשם.
ואנמק.
שאלת סיווג הסעד ההצהרתי כסעד כספי
23. בענייננו, המערערים טוענים כי "טענת הקיזוז" לא השתנתה בשום שלב ועוד בהחלטה הראשונה לחיוב ערובה, הטענה הייתה ידועה לכב' הרשם, ולמרות זאת פסק ערובה המשקפת שיעור של 10% משווי הסעד הכספי שנטען בסעיף 8 לתביעה בסך של 450,000 ₪. מכאן טענו המערערים, כי לא היה מקום לשנות את גובה הערובה, שכן לא חל כל שינוי נסיבות בין ההחלטה הראשונה לבין ההחלטה נשוא הערעור.
24. אני סבור כי יש לדחות טענה זו.
25. אין מחלוקת כי במסגרת סעיף 9 לכתב התביעה עתרו המערערים כך:
"סעד הצהרתי על פיו התובעים [המערערים כאן – ג.ה.] זכאים להפחית מהחזר ההלוואה לנתבעים סך של 2,700,000 ₪ מהווים פיצויים מוסכמים ללא הוכחת נזק בגין שתי הפרות הסכם השיתוף והתוספת השניה (כהגדרתם להלן) – אי מסירת המסמכים (כהגדרתם להלן), ואי מסירת מכתבי הכוונות (כהגדרתם להלן)"
26. כלומר, המערערים עתרו באופן ברור ומובהק לסעד הצהרתי ולא לסעד כספי, ואף במסגרת תשובתם לבקשה לחיוב בהפקדת ערובה הראשונה מיום 11.7.2024 טענו בסעיפים 7 ו- 55, כי סכום התביעה עומד רק על 450,000 ₪, ולא טענו דבר באשר לסעד ההצהרתי הנדרש בסעיף 9.
27. כמו כן, בהחלטת הראשונה בדבר החיוב בהפקדת הערובה, קבע כב' הרשם כי ההחלטה היא על בסיס כך שהתביעה הינה לסעדים הצהרתיים ולסעד כספי בסך 450,000 ₪ בלבד, כדלהלן:
"באשר לגובה הערובה הנדרשת, אינני מקבל את דרישת המבקשים [המשיבים כאן – ג.ה] כלל ועיקר. תביעת המשיבים היא תביעה לסעדים הצהרתית ולתשלום סך 450,000 ₪."
כלומר, גובה הערובה בהחלטה הראשונה התבסס על כך, כי התביעה הכספית הינה בסכום של 450,000 ₪ ויתר הסעדים הינם הצהרתיים.
28. לאחר מכן, במסגרת החלטת האגרה חל שינוי בנסיבות העובדתיות והמשפטיות, כאשר כב' הרשם קבע, כי את הסעד המפורט בסעיף 9 לכתב התביעה יש לסווג באופן חד משמעי כסעד כספי כדלהלן:
"ענייננו הוא בדיוק מאותם המקרים בהם למרות שעסקינן לכאורה בעתירה לסעד הצהרתי, הסעד ההצהרתי גורר עמו עגלה הטעונה בזכות כספית הניתנת להערכה, אשר היא הסעד המהותי. במידה שיינתן למשיבים הסעד ההצהרתי כפי שהם עותרים, הם יהיו זכאים לתשלום פיצויי מוסכם בסך של 2,700,000 ₪. המדובר אפוא בסעד כספי מובהק שאינו צריך לחסות תחת תקנה 3(1) לתקנות האגרות ועל התובעת לשאת בתוספת תשלום אגרה בגינו."
29. אבהיר, כי אין מחלוקת כי המערערים לא הגישו ערעור על החלטה האגרה ואף שילמו את האגרה בהתאם לקביעת כב' הרשם.
30. מכאן, ממועד ההחלטה בעניין האגרה וסיווג הסעדים, כלומר מיום 20.10.2024, השתנה הן המצב העובדתי והן המצב המשפטי ביחס לתביעה, ולפיכך ברור כי ההחלטה נשוא הערעור ניתנה כאשר בסיס העובדות והנסיבות שונה מאשר היה ערב מתן ההחלטה הראשונה בעניין הפקדת הערובה.
31. כמו כן, אני סבור כי שינוי הנסיבות, כאשר סעד הצהרתי סווג כסעד כספי, מצדיק שינוי בגובה הערובה להבטחת הוצאות המשיבים.
32. לפיכך, כאשר חל שינוי נסיבות ברור בין המועד ערב מתן ההחלטה הראשונה לבין ערב מתן ההחלטה נשוא הערעור, וכאשר השינוי מצדיק את שינוי גובה הערובה, יש לדחות את טענת המערערים בעניין זה.
השתק פלוגתא?
33. אין מחלוקת, כי החלטה בדבר חיוב בהפקדת ערובה להוצאות היא החלטת ביניים כתוארה בפסיקה, ר', לדוגמא, רע"א 1572/14 דוד עזר נ' אמריקה-ישראל רמת אביב החדשה השקעות בע"מ [פורסם בנבו] (14.7.2014) פיסקה 7.
בית המשפט העליון קבע לגבי החלטת ביניים, כי "כלל ידוע הוא כי החלטת ביניים אינה יוצרת מעשה-בית-דין, ולפיכך הערכאה שהחליטה לגביה בראשונה רשאית לשוב ולדון בה ואף לשנותה", ר' ע"א 3604/02 אילן אוקו נ' יחיאל שמי [פורסם בנבו] (28.5.2002)
וכן נקבע לאחרונה כי "החלטת ביניים אף ניתנת לשינוי וביטול אם מתברר כי קיימת סיבה טובה לשנותה", ר' בג"ץ 15963-01-25 טאמאז יצחק אלישאקוב נ' א.ר.א.ב. בונוס בע"מ [פורסם בנבו] (16.1.2025).
עם זאת ראוי לציין, כי גם כאשר מדובר בהחלטת ביניים, ובוודאי החלטת ביניים מהותית ומנומקת כפי שניתנה במקרה שלפניי, אין מקום לסטות ממנה על דרך השגרה, ובית המשפט ישנה את החלטת הביניים רק כאשר יש שינוי נסיבות המצדיק זאת.
למען שלמות התמונה אציין, כי קיימות החלטות ביניים מסוימות, כדוגמת החלטה בעניין התיישנות, אשר מהוות מעשה בית דין, ר' לעניין זה ע"א 199/82 יעקב סניטובסקי נ' חברת החשמל לישראל בע"מ [פורסם בנבו] (10.2.1985) וכן ר' נינה זלצמן מעשה בית דין בהליך אזרחי (1991) (עמ' 265 – 266).
34. בענייננו, מדובר בהחלטת ביניים בנושא הפקדת ערובה לחיוב בהוצאות, ואין מדובר בהחלטה אשר מהווה מעשה בית דין, לא מסוג השתק עילה ולא מסוג השתק פלוגתא.
בהקשר זה ראוי לציין, כי בכל מקרה במסגרת ההחלטה הראשונה, ציין כב' הרשם באופן ברור כי החיוב בהפקדת הערובה בסך 45,000 ₪ הינו "בשלב זה" [ר' פסיקה 6 להחלטה הראשונה], כאשר מההחלטה עצמה ברור, כי ככל וישתנו הנסיבות יהיה מקום לבחון מחדש את גובה החיוב הן לטובת המערערים והן לחובתם.
35. אשר על כן, אני דוחה את טענת המערערים בדבר קיומו של השתק פלוגתא.
36. כפי שפירטתי לעיל, אני גם סבור כי השינוי בסיווג הסעדים, ותשלום האגרה הנוסף, מהווה שינוי נסיבות המצדיק את שינוי ההחלטה הראשונה ובפרט את גובה הערובה.
זכות הגישה לערכאות
37. המערערים טענו כי ככל ולא יתקבל הערעור, תחסם גישתם לערכאות שכן לא יוכלו להפקיד את סכום הערובה שנקבע בטווח הזמן הקצר שנקבע [ר' סעיף 35 לערעור].
38. אכן, זכות הגישה לערכאות הינה זכות יסוד ראויה להגנה. עם זאת, לא התרשמתי כי עצם הגדלת סכום הערובה תביא לחסימת הגישה של המערערים לערכאות. ואנמק.
39. ראשית, אי הפקדת הערובה תביא אך למחיקת התביעה ולא לדחייתה, כך שבמישור המהותי לא התאיינה זכות המערערים. שנית, המערערים לא היו מנועים, ולכאורה עדיין אינם מנועים, מלטעון לטענת הקיזוז לשיטתם במסגרת כתב ההגנה שהגישו.
40. שלישית ומהותית, לא התרשמתי כי המערערים נעדרי יכולת להפקיד סכום ערובה נוסף. כפי שטענו המערערים במסגרת תשובתם לבקשה להפקדת הערובה הראשונה מיום 11.7.2024 וכן בתצהיר שצורף אליו, המערערת 1 הינה בעלת איתנות כלכלית שאינה מוטלת בספק. מכאן אני סבור, כי המערערים מסוגלים לגייס סכום ערובה נוסף בתוך זמן סביר.
41. אשר על כן, אני דוחה גם הטענה לעניין זה.
42. לאור האמור והמפורט לעיל, אני סבור כי לגבי השאלה הראשונה שהצבתי לעיל, האם היה מקום לשנות את גובה הערובה לאור שינוי סיווג הסעדים, הרי התשובה לכך הינה חיובית, ואין מקום להתערב בהכרעת כב' הרשם.
מכאן, אעבור לבחון את השאלה השנייה, האם השינוי הינו סביר ומידתי.
האם השינוי בגובה הערובה סביר ומידתי?
43. המערערים טענו, כי סכום הערובה שנקבע אינו סביר ואינו מידתי, ומכאן, שלכל הפחות, יש להפחית באופן משמעותי את גובה הערובה שנקבעה. מנגד טענו המשיבים, כי אין מקום להתערב בהחלטת כב' הרשם לעניין גובה הערובה.
44. אזכיר, כפי שצוין לעיל, כי בענייני גובה הערובה ניתן לכב' הרשם שיקול דעת רחב, וככלל אין מקום להתערבות ערכאת הערעור בשיקול זה.
עם זאת, במקרה זה, למעשה קיימות שתי קביעות של כב' הרשם בעניין גובה הערובה להבטחת הוצאות המשיבים בתיק זה. הקביעה הראשונה הינה כאמור בגובה של 45,000 ₪ והשנייה הינה בגובה של 270,000 ₪ כתוספת על הקביעה הראשונה. לטעמי, ככל שאני מקבל את הקביעה הראשונה כסבירה וכראויה, וכך אני אכן סבור, הרי הפער בין הקביעה הראשונה לקביעה השנייה, לאור שינוי הנסיבות, אינו סביר, ואנמק.
45. ראשית, נקודת המוצא שלי הינה, כי הסכום שקבע כב' הרשם בהחלטה הראשונה הינו ראוי ונכון, כאשר סכום זה משקף נכונה את שקלול האינטרסים הנדרשים לשם קביעת האגרה, כגון: מניעת תביעות סרק, הגנה על קניין הנתבע ככל שההליך יידחה, זכות הגישה לערכאות, סכום ההוצאות הצפוי ואף סיכויי ההליך. על האינטרסים שיש לשקול על מנת לקבוע ערובה להוצאות הנתבע כאשר התובעת הינה חברה, ר' ד"ר יעקב שקד סדר הדין האזרחי החדש, עמ' 820-822 (מהדורה שלישית, 2023).
כעת, כאמור, השתנו חלק מהאינטרסים האמור לעיל, בין היתר סיכויי הליך וסכום ההוצאות הצפוי, ויש להתאים את הערובה בהתאם. אלא, וזה העיקר לפסק דין זה, השינוי במערך האינטרסים, אינו מצדיק הגדלה של הערובה בסכום של 270,000 ₪.
במילים אחרות, אף אם ההוצאות הצפויות למשיבים גדולות יותר לאור שינוי הסיווג, ואף אם סיכויי ההליך קטנו, אין הצדקה בהגדלת הערובה בשיעור של פי שבע, ויש להסתפק בהגדלה מתונה יותר.
46. בהקשר זה ראוי לציין, כי למרות שיש זיקה בין גובה התביעה הכספית לשיעור הערובה, הרי בניגוד לגובה האגרה, ובאופן עקרוני, גובה הערובה אינו נגזרת ישירה של שווי התביעה, כאשר גובה הערובה נקבע בהתאם לשיקולים שציינתי לעיל, כאשר גובה התביעה מהווה שיקול, אולם לא שיקול עיקרי.
עוד יש לזכור כי המערער 2 הינו אדם פרטי, כאשר השיקולים לחייב אדם פרטי בהפקדת ערובה הם נוקשים יותר. ר', למשל, רע"א 2142/13 שויהדי נעמאת נ' יצחק קרמין [פורסם בנבו] (13.11.2014), על השיקולים על פיהם, בין היתר, יש לקבוע את גובה הערובה, כך:
"לכן, אף אם עולה כי מתקיימים התנאים החריגים המצדיקים הטלת ערובה – יש לקבוע את גובהה בסבירות ובמתינות, תוך בחינת השלכת גובהה על התובע ועל עתידו של ההליך המשפטי המוגש על ידו. כך לדוגמה, תובע השרוי במצב כלכלי ירוד ייתכן שיירתע עקב כך בלאו הכי מלהגיש תביעה אשר אינו מאמין בכנות בסיכויי הצלחתה. זאת משום שאף ללא חיובו בערובה, הוא ייאלץ לשלם סכומים לא מבוטלים כגון אגרה ושכר טרחת עורך דין. באשר להבטחת שיפוי הנתבע על הוצאותיו – תכלית זו מחייבת בחינה של בית המשפט והתייחסות מפורשת אליה בעת קביעת גובה הערובה. על בית המשפט להעריך את הוצאותיו הצפויות של הנתבע כשיקול לקביעת גובה הערובה, במקרה שיש הצדקה להטיל ערובה. כך למשל בית משפט זה התחשב בסכום התביעה, בקובעו כי ככל שסכומה גבוה יותר, סביר להניח כי הוצאות הנתבעים בגין ההליכים המשפטיים יהיו גבוהות יותר (רע"א 321/07 רבינוב גושן נ' עו"ד יורם אבי גיא [פורסם בנבו] (21.8.2007)). לעמדתי, קיים הגיון בשיקול זה, אך הוא אינו הגורם היחיד המשפיע על ההוצאות הצפויות של הנתבע במסגרת ההליך המשפטי. כך ראוי להתחשב גם במורכבות ההליך ובזהות הצדדים ואיתנותם הכלכלית, לאור השפעת השיקול האחרון על עוצמת הפגיעה בזכותם הקניינית באם תוטל ערובה ובאם לאו." (הדגשה שלי - ג.ה.)
47. מכאן, תחת ההנחה כי כב' הרשם שקל את מכלול השיקולים בהחלטה הראשונה, והגיע למסקנה ראויה, כי סכום הערובה הינו בסך של 45,000 ₪, שינוי הנסיבות אינו מצדיק את הגדלת הערובה בשיעור של פי 7 ובסכום של 270,000 ₪.
48. לאור האמור לעיל, לאחר שהבאתי בחשבון את האיזון הראוי שערך כב' הרשם בהחלטתו הראשונה, את שינוי הנסיבות הנובע משינוי סיווג הסעדים והגדלת סכום התביעה, אני קובע כי סך הערובה להוצאות המשיבים יעמוד על סכום כולל של 150,000 ₪, כלומר הפקדה נוספת של 105,000 ₪.
סיכום
49. אשר על כן, אני מקבל את הערעור בחלקו, אך ביחס לגובה הערובה.
50. המערערים יפקידו את הערובה שנקבעה בהתאם לפסק דין זה עד ליום 21.7.2025.
51. לאור פסק דין זה, התייתרה הבקשה לעיכוב ביצוע.
52. לאור תוצאות פסק הדין, איני עושה צו להוצאות.