הנשיא א' ברק התייחס גם הוא לעניין זה באלו המילים:
"אכן, שיקול דעתו של בית המשפט בגדרי סעיף 31 לחוק החוזים (חלק כללי) הוא רחב. אין הוא פועל במסגרות נוקשות "יש לאפשר לבית המשפט גמישות בעשותו שימוש בשיקול דעתו". [...] לעניין הקיום, נקודת המוצא הינה כי החיובים הנובעים מהחוזה הפסול הם בטלים. אין אפוא חובה לקיימם. זהו הכלל, ואילו צו לקיום החיוב הוא החריג. במסגרת החריג יתחשב בית המשפט – כמו בעניין ההשבה – בדרגת החומרה של אי החוקיות, במידת האשמה של הצדדים, במידת הביצוע של החוזה הפסול, ובאינטרסים של צדדים שלישיים הקשורים בקיום החיוב." (עניין זגורי, בפס' 35-34).
משקבעתי כי כתב ההתחייבות בטל מעיקרו בהיותו סותר את הוראות סעיף 8 לחוק הירושה; וכי סעיפיו אינם ניתנים להפרדה לחלקים – הרי שאין כל תוקף לכתב ההתחייבות, ודינו בטלות.
דיני עשיית עושר ולא במשפט
בפסק דינו של בית המשפט המחוזי צוין כי קביעתו של בית המשפט לענייני משפחה ראשון לציון, אשר הקנתה למבקש את הבעלות במשק, נוצרה כתוצאה מהתחייבויותיה של המשיבה, ומההסכמים אותם עשתה עם אביה. משכך הוא, קבע בית המשפט המחוזי כי אין כל מקום לפטור את המבקש מהתחייבויותיו בגינן זכה במלוא זכויות המשק; וכי המשיבים זכאים לפיצוי מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט.
- מבלי להיכנס לנכונותם של דברים אלו, סבורני כי אין בכך בכדי לשנות את התוצאה המשפטית במקרה דנן; ואפרט:
סעיף 1(א) לחוק עשיית עושר ולא במשפט, קובע כדלקמן:
"1.(א) מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן – הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה." (ההדגשות הוספו – א.ש.).
בענייננו, אין חולק על כך כי המבקש קיבל את זכויותיו במשק מאביו על פי זכות שבדין, הואיל וזכויות אלו ניתנו לו במסגרת פסק דין של בית המשפט לענייני משפחה ראשון לציון, אשר הפך זה מכבר לחלוט – ודי בכך כדי לשלול את תחולתו של סעיף 1(א) לחוק עשיית עושר ולא במשפט. לא זו אף זו: גם אילו היה נקבע כי המשק התקבל לידי המבקש שלא כדין, הדבר לא היה מועיל למשיבים אשר אינם נכנסים להגדרת "מזכה" כאמור בסעיף 1(א) לחוק עשיית עושר ולא במשפט. אשר על כן, לא אוכל להסכים עם קביעתו של בית המשפט המחוזי גם בעניין זה.
משקבעתי את שקבעתי, הדיון ביתר קביעותיו של בית המשפט המחוזי באשר להשתק השיפוטי, ובאשר לשאלת תשלום תמורת המשק על-ידי המשיבה מתייתר. למעלה מן הצורך, אוסיף ואבהיר כי השתק שיפוטי קם כאשר בעל דין מנסה להיבנות בהליכים שונים מטענות סותרות בחוסר תום-לב, ביודעו כי אחת מטענותיו אינה אמת (ראו: בג"ץ 8948/22 שיינפלד נ' הכנסת, פסקאות 24-18 לפסק דיני [נבו] (18.1.2023)). במקרה דנן, סברתו של המבקש כי אחותו כיסתה את חובות אביהם שרבצו על המשק היתה כנה ובאה מפיה של אחותו, לה הוא האמין באותה העת. כך קבע בית המשפט לענייני משפחה פתח תקווה, ובקביעה עובדתית זאת – שבבסיסה התרשמות ישירה מעדים – לא היה מקום להתערב (ראו, מיני רבים: ע"א 4175/12 תעשית אבן וסיד בע"מ נ' גדיר, פסקה 14 והאסמכתאות שם [נבו] (10.3.2014); ע"א 1596/18 ח'ורי נ' עמוס, פסקה 17 [נבו] (16.3.2020); וכן ע"א 8234/09 שם טוב נ' פרץ, פ"ד סד(3) 60, 83 (2011)). זאת ועוד: בית המשפט לענייני משפחה קבע כי המשיבה ממילא לא הוכיחה את טענתה לפיה שילמה תמורת המשק. ואם לא די בכך, זכייתו של המבקש בהליך שניהל נגד אביו נבעה ממכלול הטעמים והראיות דשם, ולא רק בשל עדותו של המבקש בנוגע לכיסוי החובות שרבצו על המשק על ידי אחותו (המשיבה דכאן). לעניין אחרון זה, יפים דבריו של השופט פרנק איסטרברוק (Easterbrook) מבית המשפט לערעורים של המחוז הפדראלי השביעי: