במסגרת ההליכים המשפטיים השונים שניהלו בני-הזוג, ועליהם נעמוד להלן, התברר כי הסכם הרכישה של הבית באילת היה פיקטיבי. מעדויותיהם של המערער ושל אסתר גל בפני בית-משפט קמא עלה כי המערער החל לפעול לרכישת הבית באילת כבר בשנת 1985 באמצעות אותה אסתר גל ששימשה אשת קש לביצוע העיסקה. המערער ביקש מאסתר גל, שהייתה אותה עת חברתו, להירשם למכרז לרכישת מגרש באילת במסגרת פרויקט "בנה ביתך", הואיל ובאותה תקופה לא שהה בארץ. הנכס נרשם על שמה של אסתר גל, אולם הלכה למעשה המערער הוא שמימן את מלוא העלויות של רכישת המגרש ובניית הבית עליו. על-פי עדותו של המערער, הוא ערך בשנת 1992 את הסכם הרכישה הפיקטיבי על-מנת להעביר את הזכויות בבית באילת מאסתר גל לידיו, ועל-מנת שיוכל ליטול משכנתה שהיוותה עבורו כסף זול בריבית נמוכה. ואמנם, כספי המשכנתה הועברו על-ידי הבנק לאסתר גל; היא השיבה למערער את הכספים מיד עם קבלתם, שכן אותה עת המערער לא חב לה סכום כלשהו בגין הבית, ואילו המערער עשה בכספים אלה שימוש לצרכים אחרים.
המשיבה צורפה כקונה להסכם הרכישה לבקשת המערער ואף נטלה עמו את ההלוואה שהובטחה במשכנתה בשווי כשליש מערך הבית. בני משפחתם של שני בני-הזוג שימשו ערבים לנטילת המשכנתה. בסיכומיו לבית-המשפט המחוזי אישר המערער כי כיום הבית רשום על שם שני בני-הזוג. ואמנם, מנסח טאבו שהוגש לעיוננו על-ידי באת-כוחה של המשיבה עולה כי רישום הבית התעכב עד שנת 2001; אותה שנה נרשם הבית על שם שני בני-הזוג כחוכרים לדורות בחלקים שווים.
- לאחר שיחסיהם של בני-הזוג התערערו, הגיש המערער בשנת 1995 תביעת גירושין לבית-הדין הרבני האזורי בבאר שבע. כן נפתחו הליכי גירושין בהולנד. בנובמבר 1999 ניתן בהולנד פסק-דין שהצהיר על גירושיהם של בני-הזוג. ביולי 2000 אושר הסכם הגירושין בפני בית-הדין הרבני, ובני-הזוג התגרשו בגט פיטורין.
במהלך שנת 1995 הגישו בני-הזוג תביעות רכושיות זה כנגד זה בבית-המשפט המחוזי בבאר שבע, אשר נדונו בנפרד: המשיבה הגישה תביעה לשמירה על זכויותיה ברכוש לפי סעיף 11 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973 (להלן – חוק יחסי ממון או החוק), ואילו המשיב הגיש תביעה לסעד הצהרתי שלפיו מוקנות לו הזכויות הבלעדיות בבית באילת. יוער כי פסקי-הדין שניתנו בכל אחד מההליכים האמורים היו
נושא לערעור בפני בית-המשפט העליון. כפי שיפורט להלן, ראה בית-משפט זה להחזיר את הדיון בטענותיו של המערער לבית-משפט קמא. פסק-הדין שניתן על-ידי בית-המשפט המחוזי לאחר החזרת הדיון אליו הוא נושא הערעור בפנינו. מאחר שפסק-דין זה מסתמך על החלטות ועל פסקי-דין קודמים שניתנו בעניינם של בני-הזוג בגלגולים מוקדמים יותר, ראינו לעמוד גם עליהם.
- אשר לתביעתה של המשיבה לשמירה על זכויותיה ברכוש (מ"א (ב"ש) 62/95 בפני סגן הנשיא טימור) – הדיון בתביעה זו התמקד ברכוש שנצבר בישראל לאחר נישואיהם של בני-הזוג, למעט הבית באילת שלגביו התנהל הליך נפרד. בית-המשפט המחוזי התייחס בפסק-דינו לשאלת הדין החל על יחסיהם הרכושיים של בני-הזוג. בהקשר זה נדונה הוראת סעיף 15 לחוק יחסי ממון, שאליה נתייחס בהמשך הדברים, וזו לשונה:
| "משפט בינלאומי פרטי | 15. על יחסי הממון בין בני זוג יחול חוק מושבם בשעת עריכת הנישואין, אולם רשאים הם בהסכם לקבוע ולשנות יחסים אלה בהתאם לחוק מושבם בשעת עשיית ההסכם". |
בית-משפט קמא, מפי סגן הנשיא טימור, פסק כי מקום מושבם של בני-הזוג בשעת הנישואין היה בישראל, מאחר שבני-הזוג שבו לארץ מיד לאחר טקס הנישואין בהולנד, הם נישאו כדת משה וישראל בארץ, ועיקר תקופת נישואיהם התגוררו בישראל שהיוותה את מרכז חייהם. בהתאם לרישה של הוראת סעיף 15 הנ"ל, נפסק כי הדין הישראלי הוא שיחול על יחסי הממון בין בני-הזוג. בית-המשפט הוסיף וקבע כי הסיפה של סעיף 15 אינה חלה בעניינם של בני-הזוג מן הטעם שההסכם שנערך בהולנד חסר תוקף, שכן לא אושר כהסכם ממון לפי סעיף 2 לחוק יחסי ממון. מכל מקום קבע בית-המשפט כי לא הוכח שההסכם ההולנדי שהוגש בפניו אמנם נחתם על-ידי המשיבה (קביעה זו סויגה בפסק-דין מאוחר יותר של סגן הנשיא טימור, שעליו נעמוד להלן). בית-המשפט קבע כי מאז נישאו בני-הזוג הם חיו חיים משותפים, ולפיכך חל על הרכוש שנצבר בארץ במהלך נישואיהם הסדר איזון משאבים. בהתחשב בכך נעתר בית-המשפט לבקשת המשיבה והורה על סעדים לשמירת זכויותיה הרכושיות בהתאם לסעיף 11 לחוק יחסי ממון.