כאשר עומת אברהם עם העובדה שהחוזים עליהם הוחתמו עובדים לא מתייחסים רק לפנייה ללקוחות ספציפיים כאלה או אחרים, אלא אוסרים באופן גורף ומוחלט על תחרות מכל סוג ומן שהוא במשך שנה תמימה, חזר והודה שהוא מבין שלא מדובר בתניות סבירות, ואף הודה שכיום הוא לא מחתים את עובדיו. וכך השיב לשאלת בית הדין בעניין (עמ' 43 ש' 18):
"כב' השופט ספיבק: אדוני, החוזה אומר אסור להתחרות בכלל, השאלה היא אם אדוני... למרות שהחתים את לנה... על תניית אי תחרות, אדוני אומר 'הבעיה שלי היחידה זה עם הסודות, לגבי אי תחרות מותר לה להתחרות'?
מר אברהם: אני רוצה לחדד בבקשה, גם קיבלנו את עמדתך בפעם הקודמת לבדוק רגע את ההסכמים ותיקנו אותם... כל בן אדם יכול לעשות עם הכלים המקצועיים שרכש במהלך החיים מה שהוא רוצה, השוק הוא שוק תחרותי,, מותר לפתוח תחרות, אני לא מונע תחרות, ודאי שלא, כל אחד שיתחרה שיעשה מה שאתה רוצה, אתה איש מקצוע, תתחרה...
כב' השופט ספיבק: אז העמדה הבסיסית שלך שהיה מותר לה ללכת להתחרות?
מר אברהם: בוודאי שכן, מותר להתחרות, מותר להתחרות אבל... ".
- התופעה לפיה מעסיקים מנסחים במסגרת חוזי העסקה תניות אי-תחרות ושמירה על סודיות גורפות ובלתי-מידתיות, תניות שהם עצמם – בוודאי לאחר שקיבלו ייעוץ משפטי – יודעים היטב שהן לא חוקיות, היא תופעה מוכרת וידועה, בשוק העבודה בישראל ובמדינות אחרות. נשאלת השאלה: מדוע מחליטים מעסיקים רבים, כמו גם המעסיקה בתיק שלפנינו, לנסח תניות שמלכתחילה הם יודעים שבתי-הדין לא ייתנו להם תוקף? הסיבה לכך, לפחות על פי מחקר מקיף בנושא שפרסמה לאחרונה החוקרת הישראלית אורלי לובל (Orly Lobel, Talent Wants To Be Free, Yale University Press (2013)), הינה ליצור אלמנט הרתעה כלפי עובדים. לובל מדמה את תיקי אי-התחרות כמו התיק שלפנינו, המגיעים להתדיינות ולבחינת חוקיות התניות שבהן, ל"קצה-קרחון" (The tip of an iceberg). ומה מתחתיו? קרחון גדול המקפיא את התחרות החופשית, כפי שהיא מסבירה בעמ' 72 לספרה:
"That's where you have all the people who don't even try to leave or try to start a company because of their fear of being sued. Entrepreneurs describe their frustration with the counter-productive fear of employees who are willing to forgo job opportunities and interactions with potential clients to avoid even the appearance of impropriety".