- משקבענו שרשימת הלקוחות של אופקים הינה בגדר סוד מסחרי, שיש לה אינטרס לגיטימי להגן עליה, עלינו לבחון האם אכן גזלו רן ולאנה את הסוד הזה, באופן המצדיק פסיקת פיצוי. לאחר בחינת הראיות והטענות, איננו סבורים שכך. להלן ננמק את עמדתנו זו:
ראשית כפי שהוכח בפנינו, שוק החברות לניהול סיכונים הינו שוק תחרותי ודינמי. בשוק שכזה, ניתן לצפות למעבר לקוחות מסוים של לקוחות מחברה לחברה, שהרי זו מהותה של תחרות (על הדינמיות של התחום ראו בין היתר עדותו של קפלן המומחה מטעם אופקים, עמ' 98 ש' 191; עדותו של רן עמ' 40 ש' 24; עדויות שלא נסתרו). בהינתן זאת, מעבר מסויים של לקוחות מאופקים אל אפסייד, עם הקמתה של אפסייד, הינו כמובן סביר והגיוני. זאת, גם בשים לב לעובדה שמדובר בשירות שיש בו גם לא מעט אלמנטים אישיים. בדיוק כפי שכאשר עורך דין שכיר פורש ממשרד ופותח משרד, סביר שכמה לקוחות שעבדו עימו באופן צמוד יעדיפו לעבור איתו למשרד החדש, כך גם בתחום שלפנינו, אין לדעתנו מקום לקבוע שעצם קבלת לקוח שהיה לקוח של המעסיק הקודם מהווה גזל סוד מסחרי, על אף שברור שהידע אודות הלקוח שצבר העובד במהלך עבודתו עימו אצל המעסיק הקודם הינו בעל ערך כלכלי. זאת, בתנאי שלא מדובר ב"גזילה מאסיבית" של לקוחות הכורתת את מטה לחמו של המעסיק הקודם, שאז כמובן ייתכן שיש מקום להשקיף על הסיטואציה ביתר חומרה. ומה במקרה שלפנינו? מעיון בכתב התביעה וגם בסיכומיה (סעיף 97) עולה שאין בידי אופקים כל הוכחה ואפילו לא טענה בדבר כך ששמואל ואח' פנו לכל לקוחותיה – שכאמור על פי עדותה היא מספרם הוא כ- 450 – והטענה היחידה הינה ששמואל ואח' "גנבו" לה 7 לקוחות: כרמקס, לינרו, אמריקן קולוני, אבניב-עזר, נירית זרים, ביפרש ומטומי גרופ. דהיינו, אף לשיטתה של אופקים, המדובר ב"גניבת לקוחות" בהיקף מצומצם ביותר, פחות מ- 2% מלקוחות אופקים, ונדגיש בקשר לכך שגם שאופקים לא טענה שמדובר בלקוחות גדולים במיוחד, משמעותיים במיוחד, שהיקף השירותים שניתנו להם היו שונה מהממוצע. מכך, לדעתנו יש מקום במקרה זה לקבוע שלא מדובר בעוולה שכן מדובר ב"מעשה של מה בכך" כמשמעותו בסעיף 4 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], דהיינו מדובר במעשה ש"אדם בר-דעת ומזג כרגיל לא היה בא בנסיבות הנתונות בתלונה על כך" (הציטוט מלשונו של סעיף 4 לפקודה);
שנית מעצם טיבו של המידע בקשר ללקוחות בדרך כלל, ובאופן ספציפי בהינתן שמדובר ב"שחקנים" בשוק ההון, הרי שהוא מתיישן במהירות (ראו והשוו: עע 62/08 לבל נ' חברת הדקה ה-90 (27.12.09) [פורסם בנבו] ). המידע שהיה לרן ולאנה אודות לקוחות אופקים, מידע שאין מנוס מהמסקנה שהם עשו בו שימוש בעת התקשרותם עם אותם אלה מלקוחות אופקים שעברו אליהם בתקופה הראשונית שלאחר סיום עבודתם, כבר התיישן מן הסתם. במילים אחרות, בעוד שלמשל בנקודת הזמן שבה הוצא הצו הזמני, סביר היה להגדיר את המידע שצברו רן ולאנה אודות לקוחות אופקים כ"סוד מסחרי", הרי שבחלוף תקופת תוקפו של הצו הזמני – שישה חודשים – ובוודאי לעת הזו, אין עוד כל מקום להגדירו כך. מכל מקום, לא הוצגו בפנינו ראיות המצדיקות לקבוע שהמידע אודות כל לקוח – להבדיל מרשימת הלקוחות כולה – הינו בעל ערך כלכלי שנמשך לאורך זמן רב, ולא רק כמה חודשים;