שלישית על העובדה שמדובר ב"מעשה של מה בכך" ניתן לדעתנו ללמוד גם מהעובדה שעל אף שאופקים טענה בראשית לנזקים גדולים ועצומים כתוצאה ממעבר אותם 7 לקוחות ממנה לאפסייד, הרי שבפועל לא עלה בידיה להוכיח אפילו לא נזק מזערי לעסקיה, ודאי שלא נזק משמעותי. נדגיש בקשר לכך, שכמובן אין בעצם העובדה שנתבע פיצוי ללא הוכחת נזק כדי להוכיח שלא נגרם נזק, ובהחלט ייתכנו מצבים שבהם הוכחתו של נזק הינה קשה ויש מקום לפסיקת פיצוי גם ללא הוכחת נזק. ברם, במקרה שלפנינו, הוכח שאופקים אפילו התרחבה מבחינת מספר עובדיה מאז סיום עבודתם של רן ולאנה (כפי שהודה אברהם, עמ' 36 ש' 25) ואף מטעם זה קשה להבין על מה צעקתה;
רביעית אנו ערים לכך שקיימות בתיק ראיות לכך שרן ולאנה אכן ציינו בפני כמה לקוחות של אופקים שמהם הם נפרדו עם סיום עבודתם שהם יצאו לדרך חדשה ושהם "ישמחו להיפגש" (ראו הפניות בסעיף 56 ואילך לסיכומי אופקים). ברם, לדעתנו, במגבלות של סבירות, עצם העובדה שרן ולאנה ציינו בפני מספר זניח של לקוחות אופקים שהם "ישמחו להיפגש", דהיינו שבעצם הם קידמו באופן אקטיבי את האפשרות שאותם לקוחות יעברו מאופקים אליהם, אינה באה בגדר "עוולה מסחרית" המצדיקה פסיקת פיצוי;
חמישית שמואל ואח' כבר "נענשו" במובן זה שהוצא במסגרת הסכסוך ביניהם אותו צו מניעה זמני שהגביל את חופש העיסוק של רן ולאנה למשך תקופה לא קצרה של חצי שנה, וזאת ביחס למתן שירותים ל- 50 הלקוחות המרכזיים של אופקים. במבט לאחור, הצו הזה הגביל את חופש העיסוק שלהם מעבר למה שהתחייב על פי דין בנסיבות. קיימים כמובן מצבים שבהם יהיה נכון ליתן לחברה שנפגעה מעוולה מסחרית גם צו מניעה וגם פיצוי ללא הוכחה נזק, אך במקרה שלפנינו, בו מדובר בהפרה לא חמורה במיוחד אם בכלל , העובדה שהוצא צו מניעה למשך שישה חודשים מהווה לדעתנו שיקול כבר משקל שלא לפסוק בנוסף לו גם פיצוי כספי ללא הוכחת נזק;
שישית לא נעלמו מאיתנו טענות אופקים בסעיף 96.2 ואילך לסיכומיה – טענות המתבססות מסמכים שגולו לה בשלב גילוי המסמכים – בעניין חשיפת סודות מסחריים אל מול לקוחותיה לשעבר בתקופה שלאחר פקיעת צו המניעה הזמני. גם כאן, על פי התרשמותנו מה שקומם את אופקים זו עצם העובדים ששמואל ואח' הרהיבו עוז להתחרות בהם, ולא באמת ובתמים חשיפת של סוד אמיתי זה או אחר.
חוסר תום לב והפרת חובת הנאמנות
- בפרשת גירית הידועה (עע 189/03 גירית נ' אביב, פד"ע לב 728 (18.12.03)) עמד בית הדין הארצי על חשיבותן של "חובות תום הלב וההגינות", וקבע ביחס אליהן שדי בהפרתן כשלעצמה כדי להוות "אינטרס לגיטימי" המצדיק הגבלת חופש עיסוק. וכך קבעה כב' הנשיאה נילי ארד: