המערערת הכחישה בתביעתה את הגירושין וטענה כי לא ידעה על פסק הגירושין. המערערת העלתה גם טענות שונות כנגד תוקפה של הצוואה וטענה כי יש להורות שאת רכושו של המנוח יחלקו על פי הוראת סעיף 11 לחוק הירושה, התשכ"ה - 1965, כלומר לקבוע כי היא יורשת מחצית מרכושו של המנוח.
פסק דינו של בית משפט קמא
- 8. הדיון בבית משפט קמא התנהל במאוחד בכל ההליכים. לענייננו חשובה רק הכרעת בית המשפט בתביעת המערערת להצהרה בדבר זכויותיה ברכוש המנוח. בית משפט קמא דן בשתי הסוגיות שעמדו להכרעה; הזכויות הרכושיות מכוח הנישואין, ותוקפו של פסק הגירושין.
את פסק הדין פתח בית המשפט בדיון בעניין תוקפו של פסק הגירושין. בית המשפט קמא קבע כי בהתאם לסעיף 11(ב) לחוק אכיפת פסקי חוץ, התשי"ח - 1958 ניתן להכיר בפסק דין זר, הקובע סטטוס של גירושין כהכרה אגבית, בגדרה של התביעה הרכושית. בית המשפט מצא, על פי חוות הדעת שהוגשו לו, כי על פי דין מקום פסק הדין שקבע את הגירושים - דין הרפובליקה הדומיניקנית, פסק דין הגירושין תקף. דין זה מכיר בגירושין באמצעות שלוח, על פי ייפוי כוח, ועל-כן די בהתייצבות שלוחה של המערערת כדי להקנות סמכות למתן פסק דין תקף לגירושין. עוד קבע בית המשפט קמא כי הואיל והמערערת טוענת כי פסק הדין הושג במרמה וכי ייפוי הכוח שעל פיו הוגשה בקשת הגירושין הוא מזויף, היה מוטל עליה הנטל להוכיח זאת. נטל זה לא הורם, ייפוי הכוח לא הוצג והצהרתה של המערערת כי לא חתמה על ייפוי הכוח אינה מספקת להוכחת המרמה.
- 9. לאור מסקנתו זו קבע בית משפט קמא, כי די בכך שהוכח כי פסק הגירושין תקף כדי להצדיק את דחיית התביעה. בית המשפט הוסיף כי גם הטענה בדבר קיומו של קשר נישואין תקף לא הוכחה. בית המשפט קבע כי נישואי המנוח והמערערת לא הביאו לחיים משותפים, למשק בית משותף ולשיתוף בנכסים. לבית המשפט לא הובאו ראיות על שיתוף בנכסים, אלא להיפך; בית המשפט קמא מצא כי המנוח חי חיי שיתוף עם נשים אחרות.
בסיום פסק הדין בתביעה הרכושית ציין בית המשפט (בפסקה 40 לפסק דינו):
שוכנעתי כי הן המנוח והן התובעת לא ראו את עצמם נשואים זה לזה. הקשר הזוגי ביניהם הסתיים, המנוח שב לישראל תוך ניתוק הקשר הזוגי, הכלכלי והמשפחתי. כל שנותר הוא קשר חברי בלבד [...].
הטענות בערעור
10 . את עיקר חיציה כנגד פסק דינו של בית משפט קמא מפנה המערערת כנגד הקביעה לפיה פסק דין הגירושין תקף וכי נישואיה למנוח פקעו עם מתן פסק הדין ברפובליקה הדומיניקנית. המערערת טוענת כי בית המשפט טעה כאשר קבע כי ניתן להכיר בפסק דין הגירושין במסגרת סעיף 11(ב) לחוק אכיפת פסקי חוץ. בין היתר טוענת המערערת כי לא מדובר בקביעה "אגבית" אלא בקביעה מהותית ועל-כן ניתן להכיר בפסק הדין רק בדרך של אכיפה ישירה ובגדרו של סעיף 11(א) לחוק אכיפת פסקי חוץ. עוד נטען כי לא התקיימו כל התנאים להכרה בפסק הדין לגירושין שכן בין ישראל לרפובליקה הדומיניקנית אין הסכמים להכרה הדדית בפסקי דין. נטען גם כי לא ניתן להכיר בפסק דין שניתן בחוסר סמכות.