בין כה ובין כה, בכל הנוגע לחיפוש, המחוקק-המכונן לא ראה להגדיר את יסוד אי-ההסכמה כחלק מהיקף התפרשׂוּת הזכות. כך, סעיף 7(ג) לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו קובע, בפשטות, כי "אין עורכים חיפוש ברשות היחיד של אדם, על גופו, בגופו או בכליו" (ראו גם: ע"פ 1641/04 לוין נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(3) 785, 795 (2004)). מבלי לטעת מסמרות, נראה כי ניתן לחשוב על שני טעמים אפשריים לכך: ראשית, יתכן כי חיפוש מקים פגיעה אינהרנטית בפרטיות, בעוצמה כזו שגם אם ניתנה הסכמה לביצועו, היא אינה מאיינת את הפגיעה. שנית, במפגש בין המשטרה לבין האזרח, מתעצמים פערי הכוח – הקיימים ממילא – בין המדינה לבינו, הן משום ש'האזרח הסביר' עשוי להימצא במצוקה במפגש עם גורמי אכיפת החוק, הן לנוכח עוצמתם וסמכויותיהם הנרחבות של גורמים אלה. כפי שנרמז לעיל, מצב דברים זה עשוי להשפיע, לעתים גם באופן משמעותי, על המשקל שיש לייחס להסכמת האזרח לביצוע החיפוש (ראו למשל: עניין בן חיים, פסקה 3(ב) לחוות הדעת של השופט דנציגר; יניב בן הרוש "מה הבעיה בהסכמה לחיפוש משטרתי" הפרקליט נד 43 (2016) (להלן: בן הרוש); אסף הרדוף "חזות של זכויות, מהות של צדק: סיפורה הרטורי והמהותי של ההכרעה הפלילית" דין ודברים 33, 53-52, 97 (2014) (להלן: הרדוף)).
נוכח האמור, בדגש על לשון חוק היסוד, נקבע בפסיקה כי אין בהסכמה לחיפוש כדי לשלול את עצם הפגיעה בזכות לפרטיות (ובזכויות נוספות הרלבנטיות בהקשר זה). ה'מיקום הגיאומטרי' שבו מקבלת ההסכמה נפקות נורמטיבית – בהתאם לטיב ההסכמה, הקשר הדברים ועוד כיוצא באלה – הוא אך בשלב בחינת ההצדקה לפגיעה (עניין בן חיים, פסקה 23; ראו גם, והשוו: בש"פ 2145/92 מדינת ישראל נ' גואטה, פ"ד מו(5) 704, 725-724 (1992); ברק, עמודים 443-442; עמיקם הרפז ומרים גולן משפט ושיטור – זכויות אדם וסמכויות המשטרה 36-35 (2018)). עוד אציין, כי בהינתן שקשה לחלוק על כך שהמכשירים שבהם מאוחסנים חומרי המחשב הם חלק מ'כליו' של אדם, לפי סעיף 7(ג) לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו; ובהתחשב בכך שככלל, הפגיעה בפרטיות כתוצאה מחיפוש בחומר מחשב אינה פחוּתה מזו שבחיפושים אחרים (ראו פסקה 27 לעיל) – מובן כי האמור עד כה רלבנטי גם לגבי חיפוש בחומר מחשב.
סיכום ביניים: מן האמור עד כה נמצאנו למדים, כי לעקרון חוקיות המינהל – ובהתאם לכך, לדרישת ההסמכה המפורשת – נודע משנה חשיבות, מקום שבו עסקינן בסמכויות חיפוש; כי לשון סעיף 23א(ב) לפקודה, כמו גם תכליתו, מלמדות כי הכלל שקבע המחוקק הוא שחיפוש בחומר מחשב יתבצע רק בהסתמך על צו שיפוטי; וכי הסכמה לביצוע חיפוש אינה שוללת בהכרח פגיעה בזכות החוקתית לפרטיות, אלא באה לידי ביטוי, ככלל, במסגרת בחינת ההצדקה לפגיעה.