היסוד הרביעי: הסכמה לוותר על הזכות לפרטיות
בכל הנוגע ליחס בין הזכות לפרטיות לבין עקרון ההסכמה, העלו המשיבים שתי טענות מרכזיות. הראשונה, נוגעת לקיומו של 'עקרון כללי', שלפיו אדם "רשאי לוותר מדעת על זכויותיו"; השניה, קונקרטית יותר, עניינה ביכולתו של אדם לוותר על הזכות לפרטיות, בהתאם לחוק הגנת הפרטיות. אשר לטענה הראשונה, בדבר אפשרות קטגורית של אדם לוותר מדעת על זכויותיו, סבורני כי היא מעוררת קושי ניכר, שכן עקרון כללי כאמור – אינו קיים במשפטנו. אך לשם האינטואיציה, פשיטא כי אדם אינו רשאי 'לוותר מדעת' על זכותו לחירות, ולהסכים לֵיהפך לעבד. כך, יש להבחין בהקשר זה בין זכויות המגינות על ערכי ליבה או אינטרסים חשובים במיוחד, לבין כאלה שאינן. אף אם על אלה המשתייכות לקטגוריה האחרונה ניתן לוותר באמצעות הסכמה (ולוּ בהקשרים מסוימים), הרי שלגבי הראשונות – הדברים אינם פשוטים כלל וכלל (על המורכבות שמעוררת סוגיה זו, כמו גם על כך שטרם זכתה לפיתוח מספק, הן בספרות, הן בפסיקה, ראו: אהרן ברק מידתיות במשפט 141-140 (2010)). למצער בחלק מהמקרים, מובן כי לא ניתן לוותר על זכויות אלה, גם באמצעות הסכמה (ראו: ברק מדינה דיני זכויות האדם בישראל 92-91 (2016); זכויות מסוג זה מכוּנוֹת לעתים בספרות העיונית Inalienable rights או Nonwaivable rights). אם כן, אין בידי לקבל את הטענות המתבססות על אותו 'עקרון כללי'.
אשר לטענה השניה, הנוגעת להסכמה לוותר על הזכות לפרטיות, הדברים מורכבים יותר. ככלל, הסכמה היא יסוד מרכזי בדיני הפרטיות, המבטא את יכולת שליטתו של האדם במידע הקיים על אודותיו; ואף מקבל מקום של כבוד בסעיף 1 לחוק הגנת הפרטיות, הקובע כי "לא יפגע אדם בפרטיות של זולתו ללא הסכמתו" (ההדגשה הוּספה – נ' ס'; להרחבה, ראו: מיכאל בירנהק מרחב פרטי: הזכות לפרטיות בין משפט לטכנולוגיה 106-99 (2010)). על הסכמה זו להיות הסכמה מדעת, והיא יכולה להיות מפורשת או משתמעת (סעיף 3 לחוק הגנת הפרטיות; בג"ץ 6650/04 פלונית נ' בית הדין הרבני האיזורי בנתניה, פ"ד סא(1) 581, 606 (2006); ע"א 1697/11 א. גוטסמן אדריכלות בע"מ נ' ורדי, פסקה 30 (23.1.2013)).
הדברים יפים, ככלל, במישור האופקי, שבין אדם לחברו. גם במישור האנכי, שבין המדינה לבין הפרט, נראה כי לפחות בחלק מן ההקשרים, נודעת נפקות לעקרון ההסכמה. כך, סעיף 7(ב) לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו קובע, כי "אין נכנסים לרשות היחיד של אדם שלא בהסכמתו" (ההדגשות הוּספו – נ' ס'). ואולם, ההסקה מן המישור האופקי למישור האנכי, מעוררת קשיים בלתי מבוטלים: "במצבים של פערי כוח בין האזרח לבין המדינה, פערים שמתקיימים כמעט תמיד, הסכמה של אדם לוויתור על פרטיותו היא הסכמה חשודה, גם אם היא הסכמה מודעת ומדעת, ולכן, ברוב המקרים, אין לראות בה הסכמה תקפה. [...] לכן, אין להקיש מהאפשרות לוותר על הפרטיות במישור דיני הפרטיות הקלסית אל המישור החוקתי" (מיכאל בירנהק פרטיות חוקתית 383 (2023) (להלן: בירנהק); לביקורת על הכללתה של דרישת אי-ההסכמה כחלק מהיקף התפרשׂוּת הזכות החוקתית לפרטיות, ראו: אהרן ברק "הזכות החוקתית לפרטיות וצנעת הפרט: תכליתה, חשיבותה והיקפה" ספר עדנה ארבל 401, 435-434 (שלי אביב ייני, דורית ביניש, אריאל בנדור, הדר דנציג רוזנברג וקרן מילר עורכים, 2022) (להלן: ברק)). מכיוון אחר, במישור היחסים שבין המדינה לבין הפרט, גם מקום שבו מדובר בהסכמה מדעת, אין מדובר בהכרח בהסכמה חופשית (בירנהק, שם), מה שמשפיע, מיניה וביה, על מעמדה הנורמטיבי של אותה הסכמה.