טענה נוספת שהעלו המשיבים במישור הסמכות, מבוססת על סעיף 4(ו) לחוק סמכויות אכיפה. לשונו:
"אישור הרופא, שאין מניעה בריאותית לערוך את החיפוש בחשוד, והסכמת החשוד לחיפוש, שניתנו בחתימתם, יהיו אסמכתה לעורך החיפוש לערוך את החיפוש על פי הפירוט שיקבע הרופא באישורו; אולם לא ייערך חיפוש פנימי כהגדרתו בפסקה (5) [חיפוש גניקולוגי – נ' ס'] אלא בהיתר של בית משפט".
לשיטת המשיבים, "דווקא זהו הסדר שלילי המלמד כי מקום שהמחוקק סבר כי לא די בהסכמה, וכי עדיין נדרש צו שיפוטי בנוסף לה, קבע כן ברחל בתך הקטנה". לגבי חיפוש בחומר מחשב, לעומת זאת, לא נקבעה הוראה דומה, כך שהמחוקק בחר "שלא להחריג מפורשות חיפוש בחומרי מחשב מהעיקרון הכללי לפיו אדם רשאי לוותר מדעת על זכויויותיו".
דינה של טענה זו – להידחות. ככלל, בפסיקה נקבע כי יש לנקוט זהירות יתרה בקבלת טענות מסוג זה (להרחבה על הטעמים לכך, ראו: עניין מנאע, פסקה 21 והאסמכתאות שם). אף לגוף הדברים, איני סבור כי יש מקום להסקה שמבקשים המשיבים לעשות. עוד מקדמת דנא למדנו, כי "דיבור שבחיקוק הוא יצור החי בסביבתו. הוא מקבל צביונו מהקשר הדברים, ומכאן שיש לפרשנו לפי המטרה שאותו חיקוק – הוא ולא אחר – בא לשרת" (בג"ץ 58/68 שליט נ' שר הפנים, פ"ד כג(2) 477, 513 (1970)). כך, את סעיף 4(ו) לחוק סמכויות אכיפה יש להבין באופן תלוי-הקשר, בהתייחס ל'סביבתו החקיקתית'.
סעיף 4(א) לחוק זה קובע, כי קצין משטרה רשאי, בנסיבות המפורטות שם, להורות שייערך בחשוד חיפוש פנימי "אם החשוד נתן את הסכמתו לכך כאמור בסעיף קטן (ה)"; באותו סעיף-קטן נקבע, כי אם "מצא הרופא שאין מניעה בריאותית לעריכת החיפוש הפנימי, יסביר זאת לחשוד וישאל אותו אם הוא מסכים לחיפוש". הנה כי כן, סעיף 4(א) לחוק סמכויות אכיפה קבע את דרך הכלל, שלפיה בהינתן קיומו של "יסוד סביר לחשוד שבגופו של חשוד נמצאת ראיה להוכחת ביצועה של עבירה מסוג פשע או להוכחת הקשר שבין החשוד לבין ביצוע עבירה כאמור" – ניתן לבצע חיפוש פנימי בהתבסס על הסכמת החשוד. על רקע זה, בא סעיף 4(ו) וקבע כי במקרה של בדיקה גניקולוגית, יחול חריג לכלל, ולא ניתן יהיה לערוך את החיפוש ללא צו שיפוטי.
מובן, כי לא ניתן להסיק מהתם להכא. סעיף 4(ו) לחוק סמכויות אכיפה לא קבע חריג לעקרון כללי הנוגע לחיפוש בהסכמה, אלא לכלל ברור שנקבע בסעיף 4, שבו הוא עצמו מצוי. בענייננו, המחוקק לא קבע בפקודה, אף לא לגבי אחד מסוגי החיפושים המפורטים בה, כלל שלפיו ניתן לבצע את החיפוש בהסכמה. משלא נקבע כלל כאמור, ברי כי לא היה למחוקק כל טעם לקבוע לו חריג; והדברים ברורים.