ראשית, וכפועל יוצא מן הקביעה שעמלת המט"ח איננה תמורה נוספת בגין שירות שניתן לבתי עסק וסולקים זרים, נשללת תחולתו האפשרית של סעיף 30(א)(5) לחוק. הרי סעיף זה עשוי לחול אך ורק כאשר שירות ניתן לתושב חוץ (אף אם קיים מקבל שירות נוסף שהוא תושב ישראל). כאמור, לא שוכנעתי כי כך הוא המצב במקרה זה, ונראה כי עמלת המט"ח נגבית מידי מחזיק הכרטיס הישראלי בשל שירותים כלשהם שניתנים לו על ידי המנפיק. כך עולה אף מכללי הבנקאות (שירות ללקוח) (עמלות), תשס"ח-2008 ("כללי העמלות"), לפיהם המחזיק הוא גם המשלם הבלעדי של עמלה זו (אם כי, היבט זה איננו מכריע כאמור).
בהעדר תחולה של סעיף 30(א)(5), אין צורך לדון בסייג הקבוע בתקנה 12א(א) ("לגבי נכס המצוי בישראל") – הוראה שמסייגת את סעיף 30(א)(5) לחוק בלבד (ולפיכך, אין צורך לדון בשאלה האם הכסף שנמצא בחשבון הבנק של מחזיק הכרטיס, או החשבון עצמו, מהווים "נכס" כמשמעותו בסעיף 1 לחוק, לנוכח החרגתם של "מסמכים סחירים וזכויות בהם" שבהגדרת "טובין" שם – והשוו ע"ש 419/86 מ.ש. אביזרי הרמה בע"מ נ' מדינת ישראל – משרד האוצר, ניתן ביום 12.7.1987).
אם כן, נותר לדון בתחולה האפשרית של סעיף 30(א)(7) לחוק, המורה על שיעור מס אפס בשל "מתן שירות בחוץ לארץ בידי עוסק שמקום עיסוקו העיקרי הוא בישראל". כאמור, אין חולק שהסיפא מתקיימת. כמו כן, על פי הפרשנות המקובלת של הוראה זו, מקום "מתן" השירות הוא מקום צריכת השירות על ידי מקבלו – והצדדים דנן לא הסתייגו מפרשנות כללית זו.
הצדדים הקדישו טיעונים רבים להיות עמלת המט"ח קשורה (או בלתי קשורה) לפעולת המרת מטבעות. בעיניי, הנפקות של מחלוקת זו היא בסופו של דבר לעניין החלת סעיף 30(א)(7) ובפרט לעניין מקום צריכת השירות: אם נאמר כי עמלת המט"ח אכן נגבית בשל ביצוע פעולת החלפת מטבעות (המרה), והמטבע המוחלף (שקלים חדשים) נמצא בחשבון מחזיק הכרטיס בישראל (אף אם הוא איננו בבחינת "נכס" כאמור) - אזי, קביעה כזו תתמוך בגישת המשיב. ואם לעומת זאת, נסכים עם המערערות כי לא באמת מתרחשת המרה של מטבעות אלא הצגה או "תרגום" של ערכים בלבד, אזי נוכל ביתר קלות לומר כי צריכת שירותי המנפיק היא בחוץ לארץ.
בהקשר זה יש להקדים ולחדד (והדבר מובן מאליו): לשם החלת סעיף 30(א)(7) לחוק לא די בכך שמקבל השירות נמצא בחוץ לארץ בזמן מתן השירות אלא צריכת השירות חייבת להתרחש שם. לדוגמה, אם תושב ישראל ייסע לפריז ובמזמן שהותו שם יתפוצץ צינור מים בביתו בפתח תקווה, אזי שירות החירום שיינתן לו על ידי השרברב בישראל לא יזכו במס בשיעור אפס אך בשל מקום הימצאו של בעל הבית – במקרה זה אין באמור בפסק דין גווילי כדי להושיע.