ת.: כי הוא היה מספר לי הכל, אנחנו היינו ידידים מצוינים.
ראה עמוד 52 לפרוטוקול שורות 5 - 7.
ובהמשך העידה, כי התובעת והמנוח סיפרו לה על מערכת היחסים שהייתה בין התובעת למנוח:
ש.: שאלתי אותך איך את יודעת שהם ניהלו משק בית משותף, את אומרת לי...
ת.: כי הם סיפרו לי.
ראה עמוד 52 לפרוטוקול שורות 26 - 27.
- גם העדה הנוספת גב' ר. ב. לא זכרה תקופת החיים המשותפים, ומתי החלו התובעת והמנוח לנהל משק בית משותף. העדה, ובדומה לעדות של גב' א. ר., העידה כי היא לא זוכרת תאריכים, וכי היא שמעה מהתובעת והמנוח אודות הקשר ביניהם. התובעת חזרה מספר פעמים על אותה תשובה, לפיה היא לא זוכרת תאריכים.
ראה עדותה של העדה גב' ר. ב. בעמוד 55 עד 56 לפרוטוקול.
- עשירית, גם מהשיחה שניהל המנוח עם אחותו ביום 20/12/20, ובניגוד לנטען ע"י התובעת, לא עלה כי התובעת והמנוח ניהלו משק בית משותף, וכי הם היו בקשר של בני זוג. בשיחה המנוח לא מתייחס כלל וכלל לקשר שלו עם התובעת ומי שמתייחס לזה היא אחותה ס., אולם אין בדברים שהיא אמרה להסיק כי התובעת והמנוח היו בני זוג כידועים בציבור.
- אמירות האחות ס. למנוח תיהנו ביחד, תיקח אותה לחו"ל, תעשה קורונה, והיא תעשה חיסון תיהנו מהחיים, אינם בהכרח ראייה והוכחה לכך כי הם היו בני זוג, שכן דברים כאלה יכולים גם להיות בין חברים רגילים שיש ביניהם קשר. שוב, אציין ואדגיש, כי המנוח לא פצה פיו בעניין הקשר עם התובעת וכל הפניות התובעת לדברי האחות ס. בשיחה אין בהן להוביל למסקנה, כי התובעת והמנוח היו ידועים בציבור.
- ולמעלה מן הצורך, התובעת נמנעה מלזמן עדים רבים שעדותם יכלה לשפוך אור על המחלוקת בין הצדדים ולעזור לביהמ”ש להגיע לחקר האמת. האחות ס. שהינה עדה מרכזית לא זומנה להעיד, עדה שהיא בשליטתה של התובעת, ואי זימונה, כאשר אין חולק כי עדותה הייתה מתבקשת ומתחייבת, פועלת לרעתה של התובעת. עוד יש לציין, כי התובעת טענה, כי חבריו של המנוח בעבודה ידעו על הקשר שהיה בינה לבין המנוח ושוב התובעת לא הזמינה ולו עד אחד מחבריו לעבודה של המנוח.
צוואת שכיב מרע:
- תכליתו של חוק הירושה הוא קיום רצון הנפטר. מטרה זו מתגשמת כשאין כל ספק באמיתות הצוואה ובהיותה משקפת את רצון הנפטר במועד חתימתה. נקודת המוצא בתביעות של קיום צוואה הוא עיקרון כיבוד רצון המת. ההנחה היא, כי צוואה מבטאת את רצונו האמתי והמלא של המת לאשר ייעשה בנכסיו לאחר מותו, והאופן בו יחולק עזבונו לאחר לכתו מן העולם. הצוואה משקפת את האוטונומיה שלו כפרט ואת זכותו החוקתית בקניינו. כיבוד רצונו של המת להורות מה ייעשה ברכושו הינו חלק מכבוד האדם שלו (ראו: דיון נוסף אזרחי 7818/00 יוסף אהרן נ' אמנון אהרוני, נט(6) 653 (2005) ובערעור מיסים 4990/12 מ.ז. נ' ח.ז. (פורסם בנבו, מיום 13.12.2012))
- הכלל הוא, כי כל אדם כשיר לזכויות ולחובות מלידתו ועד מותו וכל אדם כשיר לפעולות משפטיות, אלא אם נשללה או הוגבלה כשרות זו, בחוק או בפסק דין של בית-משפט (ראו: סעיפים 1 ו-2 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב - 1962). משכך, כל אדם כשיר לעשות צוואה, אלא אם כן כשרות זו נשללה ממנו.
- הוראות החוק הרלוונטיות לענייננו מקורם בסעיף 23 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (להלן:"חוק הירושה") המתייחס לצוואה בערעור פלילי , קובע כי:
"א) שכיב מרע וכן מי שרואה עצמו, בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות, רשאי לצוות בעל-פה בפני שני עדים השומעים לשונו.