במובן הרחב יותר, מבחן ההקשר נחוץ על מנת לבחון את כל הפרמטרים של עבירת סחיטה באיומים. העובר עבירה זו עלול לטעון כי לא איים, שכוונתו הייתה אך להזהיר או לייעץ וכי אינו הגורם אשר אמור להפעיל כוח. כמובן, בחינת ביצוע העבירה אינה נעשית אך ורק על פי עמדת הנאשם. מכאן הצורך לבחון את הקשר הדברים. נדמה כי דווקא בתיקים בהם ראובן סוחט באיומים את שמעון באמצעות פנייה ללוי או לארגון פשיעה שלוי עומד בראשו – ראוי להתייחס למהות המעשה ולשליטה של ראובן בנעשה באופן הנאמן יותר למציאות".
בכל הנוגע לדרישת היסוד הנפשי, יצוין כי התיבה "כדי" מבטאת דרישה של כוונה להניע אדם בכוח ה"איום" לעשות מעשה או להימנע מ"עשיית מעשה שהוא רשאי לעשות". משמעותה של כוונה כאן ב"מטרה" להניע את האדם "המאוים" לעשות את המעשה נושא האיום או להימנע מעשייתו של מעשה כזה, כאשר הוא רשאי לעשותו. מדובר בדרישה של מחשבה פלילית (מודעות להתנהגות ומודעות לנסיבות) בתוספת כוונה מיוחדת ביחס למטרה של הנעת הנסחט לנקוט פעולה רלוונטית. מאחר שמדובר בכוונה מיוחדת ביחס למטרה ולא ביחס למניע, הרי שניתן להוכיחה באמצעות חזקת הלכת הצפיות. את רכיב המודעות להתנהגות והמודעות לנסיבות בעבירה זו ניתן להוכיח באמצעות חזקת העיוורון המכוון.
לבסוף אדגיש את שנקבע כי: "משהוכחו יסודותיה של עבירת סחיטה באיומים, שוב לא הייתה כל משמעות להכרעה בשאלה אם למערער הייתה זכות כדין לקבל את הכספים שדרש" (ע"פ 10325/01 מדינת ישראל נ' רצ'קובסקי, פ"ד נו(6) 87, 95)
- לאחר הנסקר לעיל, מוצא אני להקדים את המאוחר בדברים שלהלן.
טענה שעלתה כמוטיב מרכזי וחוזר בטיעוני המשיבים היא כי העדים שנטלו הלוואות מהמשיבים 1 ו-2 הינם עדים "בהדחה" או "בהפחדה", לפי שמסרו שלא אוימו על ידי המשיבים ולא חששו מהם, וחלקם, שאישרו בסופו של יום כי אוימו וחששו, עשו כן כתוצאה מהפעלת לחץ חקירתי פסול. מנגד, טענה המבקשת כי מדובר בעדים "בהכחשה" וכי חששם מהמשיבים הוא שהביא אותם להכחיש את מעשי הסחיטה והאיומים שהופנו כלפיהם. כפי שפורט לעיל, המבחן לבחינת אמרה או התנהגות מאיימת אינו סובייקטיבי, כך שלמאמצים להציג את הלווים כמי שלא חשו מאוימים וכמי שסברו שהשיח עמם נעשה מתוך יחסי חברות או ידידות אין משקל מכריע בקביעת קיומו של איום המכוון להטיל מורא בליבו של האדם הסביר.
עוד אציין כי טענה נוספת שנשמעה לא אחת מטעם המשיבים היא כי הביטויים המיוחסים להם אינם מהווים דברי איום כי אם "סגנון דיבור" או "שפת רחוב" מקובלים ושגרתיים ביניהם ומפיהם, אף אם אינם נעימים למשמע אוזני מי שאינו נמנה על המעגל החברתי או סביבתם של המשיבים. נטען כי על הלשון החברית שבה נקטו המשיבים כלפי החייבים ניתן ללמוד משימוש בביטויים: "אחי", "נשמה" ו"כפרה" וכיוצא באלה, על נכונות המשיבים 1 ו-2 למחול על פיגורים בתשלום, על היעתרות המשיבים 1 ו-2 לדחיית מועדי תשלום ועל גילויי אסרטיביות מצד החייבים כלפי המשיבים. המבקשת טענה, מנגד, כי הביטויים המיוחסים למשיבים באישומים 5-29, גם אלה המפורשים וגם אלה המרומזים, מלמדים על גישה אגרסיבית, בוטה ותובענית ועל התנהלות כוחנית, אלימה ומאיימת כלפי חייבים אשר לא עמדו בהחזר התשלומים ובתנאי הפיגורים.