כאשר הוצגה לבתיה הפסקה, לפיה הממצאים הכתובים הינם המחייבים, השיבה כי אינה זוכרת שקראה פסקה זו.
בתיה העידה עוד, כי לאחר הבדיקה, בשל כך שהתלבטה אם לרכוש את הרכב, חזרה למגרש ואמרה שהיא צריכה לחשוב על כך. לאחר יומיים שבה עם החבר שלה, אשר שם לב בשלב זה שהפלסטיקה בתוך הרכב מפורקת ושהרכב מפורק מבפנים. לאחר שהיא אמרה למוכרים במגרש כי היא אינה בטוחה שברצונה לרכוש את הרכב, המוכרים כעסו מאד, החלו "להלחיץ אותם" ואמרו לה שהיא אינה יכולה לשנות את דעתה. האווירה, לדבריה, הייתה מאד לא נעימה. בשל כך שלא חשה בנוח באותה סיטואציה, לקחה את הרכב לבדיקה חוזרת במוסך על מנת לבדוק אם אין נזילת שמן, ונאמר לה לאחר הבדיקה שאין נזילת שמן.
היא וחברה חזרו למכון קומפיוטסט, לאחר שהבדיקה הייתה בידיהם קודם לכן, כאשר חברה עיין אף הוא בדוח הבדיקה והם שאלו את הבודק שאלות נוספות על ליקויים המופיעים בדוח הבדיקה. היא ציינה כי היא אף פנתה למשטרה לאחר חקירתה והבהירה כי היא לא זכרה בחקירה פרט מסוים ולאחר שהיא שאלה את חברה מה אמר הבודק היא מבקשת להבהיר זאת:
"בתיה נזכרה, שבחקירה אצלנו היא לא ידעה, מה בודק של מכון קומפיוטסט אמר לה על שורה של מרכב הבדיקה, אבל אחרי החקירה, התברר, החבר שלה אמר לה, שהוא שאל את הבודק והבודק ענה, לגבי המרכב, שזה החלקים של הפח" (19.7.2011, עמ' 638 שורה 38, עד עמ' 639, שורה 2).
באותה עת, הנציג של המגרש החל לריב עם הבודק ושאל אותו מדוע אמר לה שהרכב איננו תקין. הבודק השיב לו שעליו לומר לה את האמת. עובדה זו חיזקה את אמונה בבודק, ועל כן הגיעה למסקנה כי אם הבודק אמר שהרכב במצב טוב, אז הוא ככל הנראה באמת במצב טוב.
לאחר הבדיקה החוזרת הם חזרו למגרש, מאד התלבטו, ובשלב מסוים, כך העידה, הפכה הסיטואציה לקשה יותר, כאשר התנהגותם של המוכרים גרמו לה לחוש מאוימת, וכי היא חייבת לקנות את הרכב:
"החבר שלי, שנינו כבר נלחצנו, כבר היה לנו לא נעים, פשוט רצינו לצאת משם, רצינו לסיים עם האפיזודה הזאת, כי הם גם צעקו עליי, מה וכבר לקחנו לך לבדיקה חוזרת וכבר הראנו לך שהכל בסדר ומה פתאום את עכשיו אומרת לא, את לא יכולה להגיד לא, הרכב הוא טוב, את חייבת לקנות את הרכב, אז כבר זהו, החלטתי שדי, אני פשוט רוצה לקנות את האוטו ולעוף משם" (19.7.2011, עמ' 634, שורות 27-31).
בעקבות זאת, היא רכשה את הרכב. לדבריה, על אף ששילמה 32,000 ₪, רשום בזיכרון הדברים כי שולם סכום של 20,000 ₪ בלבד משום שהמוכרים ביקשו מהם לעשות כן, ובשל כך שהיא הייתה כבר במצב "שבאמת, פשוט רציתי לצאת משם, לא רציתי להתווכח איתם", הסכימה לחתום על זיכרון הדברים. חברה, שהיה סטודנט למשפטים העדיף לא להיות חתום על זיכרון הדברים הפיקטיבי ועל כן היא זו שחתמה.