אף בת"פ 1216/00(מחוזי נצ'), מדינת ישראל נ' ערדאת אחמד, (פורסם בנבו, 31.10.2002) נקבע כדלקמן:
"עוד ראוי לציין בהקשר זה את טענות הסניגור בסיכומיו, כי הודעת הנאשם ת/1, בה נאמר לו שהוא חשוד בעבירה של גרם מוות ברשלנות, אינה יכולה להוות כל בסיס ראייתי להרשעתו בעבירת הריגה, בגינה לא הוזהר.
לעניין זה, נפנה לע"פ 1382/99 בלחניס נ. מ"י [פורסם בנבו] תק' – על 99 (3) 1777, בו נקבע כי נקיבת עבירה מסוימת באזהרה, השונה מזו שלבסוף הואשם בה הנאשם, אין כדי לפסול את ההודעה".
עם זאת, בע"פ (מחוזי ת"א) 70035/04 מדינת ישראל נ' חננה (פורסם בנבו, 9.9.2004), נקבע כי ייתכן כי יהיה באזהרה כללית מדי, כדי לפגוע במשקל הודאתו של חשוד:
"אין לקשור בהכרח בין עצם החובה להבהיר לחשוד במה הוא חשוד, לבין מידת הדיוק בפרטים הנמסרים לו בזמן החקירה. אין ספק שגוף חוקר רשאי וצריך לחקור, גם כאשר התמונה איננה בשלמותה בפניו, שעל כן ייתכן כי האזהרה תהיה כללית, לא תנקוב בתאריך, שעה וכיו"ב, או פרטים דומים, אם אינם ידועים, או שיש סיבה חקירתית שלא להזכירם בשלב מסוים של החקירה. אי-מתן אזהרה לא בהכרח פוסל את קבילותה של הודעת חשוד, גם אם לימים תהפוך להיות הודאת נאשם.
עדיין, כהוראה ערכית ומעשית גם יחד, חשוד צריך לדעת במה הוא נחקר. היעדרה של אזהרה, ועוד יותר מכך העדרו של הסבר במה הוא נחשד עשויים לקפח את הגנתו מחד גיסא, ולפגוע במשקל ההודאה מאידך גיסא.
...
אין צריך לומר כי גירסתו במשטרה תלווה את החשוד מאוחר יותר לכל אורך הדרך. הסבר שלא ניתן בשלב זה יוגדר כגירסה כבושה, וייתקל בחשדנות ובחוסר אמון. לא ניתן להעלות על הדעת כי חשוד יאולץ להתמודד כשעיניו למעשה עצומות, והוא נדרש לגשש באפילה ולנחש מה מיוחס לו. העובדה שחשוד אינו זכאי לעיין בחומר החקירה, אין פירושה שאינו זכאי לדעת מהו החשד שמייחסים לו, שהרי בלי לדעתי זאת כיצד יוכל להעלות גירסת הגנה ולהפנות את החוקרים לראיות שעשויות לעזור לו בהפרכת החשד?" (ההדגשות שלי – ש' ק').
- במקרה דנן, הרושם העולה מהחקירה הוא, כי האזהרה הייתה כללית באופן מכוון, ולא משום שלא היה בידי החוקרים המידע הנדרש בתחילת החקירה, או בשל שינוי החשדות במהלך החקירה. שני החוקרים שהשתתפו בחקירת הנאשם 9, רפי וקנין ואחמד סלימאן, נחקרו על כך, ולא השיבו באופן ברור כי עשו כן בשל כך שלא ידעו באותה עת את החשדות המיוחסים לנאשם 9, אלא ככל הנראה בשל שיטת חקירה (29.6.2011, עמ' 107, שורה 10 וכן 5.2.2013, עמ' 847, שורות 10-19).
- בנוסף, אין מדובר בכך שלא נמסרו לנאשם 9 כל העובדות על החשדות המיוחסים לו, אלא בכך שנמסרו לו סעיפי עבירה כה כלליים, ללא ציון עובדה כלשהי הקשורה לחשדות המיוחסים לו, עד כי הנאשם 9 לא יכול היה אף לשער מה מיוחס לו. מחקירתו עולה באופן ברור, כי במהלך מרבית חקירתו הוא סבר שמיוחסים לו חשדות שונים לחלוטין מאלה שיוחסו לו בפועל, והוא הופתע בהמשך לגלות מה החשדות המיוחסים לו בפועל.
- עוד מתחזקת התחושה הלא נוחה מהאופן בו התנהלו החוקרים בעניין זה, מכך שהנאשם 9 ביקש פעם אחר פעם, בנחישות, לדעת מה הם החשדות המיוחסים לו, דבר המלמד על החשיבות שהייתה למידע זה מבחינתו, וחרף זאת לא נמסר לו כל מידע נוסף.
- בנסיבות אלה, אם היה מודה הנאשם 9 בשלב זה, ומבלי לקבל מידע נוסף אודות החשדות המיוחסים לו, ייתכן שהיה מקום לקבוע כי הגנתו קופחה וליתן להתנהלות זו של החוקרים משקל משמעותי בעת בחינת משקלה של ההודאה.
- עם זאת, ואף שאני סבורה, כי התנהלותה של המשטרה בעניין זה לא הייתה ראויה, לא מצאתי כי יש לה נפקות במקרה דנן, שכן הודאתו של הנאשם 9 נמסרה רק לאחר ששמע את דברי רפי וקנין, מהם עלה בצורה ברורה, כי החשד המיוחס לנאשם 9 הינו בעבירת שוחד, ואף צוינו בפניו המעשים המיוחסים לו ואשר מבססים עבירה זו (ראו דברי רפי וקנין בת/201ד בעמ' 5 שורות 12-32).
- נוכח כל האמור, איני מוצאת כי יש לפסול את הודאת הנאשם 9 או להפחית ממשקלה מטעם זה.
זכות ההיוועצות בעורך דין
- לטענת הנאשם 9, חוקרי המשטרה לא דאגו להדגיש בפניו את זכותו להיוועץ בעורך דין ולא החתימו אותו על זכותו זו. לדבריו, אף שעולה מתיעוד החקירה, כי נאמר לו שהוא זכאי להיוועץ בעורך דין, הרי שבשל מצבו הנפשי באותה עת, שהיה "מרחף במקום אחר" ולא היה "במצב טוב בכלל", לא שמע דברים אלה ולא שם לב אליהם:
"ש: אמרה פה עורכת דינך בבית המשפט, שלא יידעו אותך על הזכות להיוועץ עם עורך דין. אני אומרת לך, שהחוקר סלימאן היה עכשיו בבית המשפט, והסביר מפורשות ואמר, וזה גם עלה מהתמלול, שהוא הזהיר אותך במפורש, על הזכות שלך להיוועץ עם עורך דין, וגם שאל אותך מה אתה רוצה לעשות, נכון?