מבחן השליטה הפונקציונאלית יכול לשמש כמבחן עזר גם במסגרת בחינת היסוד הנפשי של המעורב בדבר העבירה: תרומה ניכרת לביצוע העבירה במישור העובדתי מצביעה על שליטה על מהלך ביצוע העבירה, וכן על תפישת עושה העבירה את עצמו כ"אדון העבירה" במישור הנפשי (שם, עמ' 548).
- יחד עם זאת, כיום מקובל כי סיווג מעמדו של נאשם כמבצע בצוותא או כמסייע מתקבל במסגרת מבחן משולב הבוחן את מידת תרומתו הפיזית של אדם לביצוע עבירה לצד יחסו הנפשי-סובייקטיבי לעבירה (פס"ד הורביץ, פס' 51 וההפניות שם). על טיבו של המבחן המשולב עמד השופט גולדברג:
"המבחן המשולב כמוהו כמקבילית כוחות. ככל שהיסוד הנפשי של עושה העבירה (מבחינת מידת הענין שלו בביצועה) רב יותר, יש מקום להסתפק בדרגה נמוכה יותר של היסוד העובדתי. ברוח זו כבר נאמר כי "משהוכח יסוד 'נפשי' זה (המודעות - א.ג.) אין עוד חשיבות לחלוקת התפקידים בין המעורבים בארוע" (ע"פ 4188/95 הנ"ל, בעמ' 550). ולהיפך, ככל שמידתו של היסוד העובדתי אצל עושה העבירה, מבחינת איכות תרומתו לביצועה, רבה יותר, כן ניתן להסתפק בדרגה נמוכה יותר של היסוד הנפשי" (ע"פ 8573/96 מרקדו נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(5) 481, 549 (1997)).
- ומן הכלל אל הפרט. לשיטתי, על בסיס החומר שבפניי, סיווגו הנכון של המערער הוא כשותף לעבירת הרצח, היינו כמבצע בצוותא. במישור העובדתי, המערער נטל חלק בתכנון העבירה, קרי בהחלטה להמית את המנוח; המערער פעל ביחד עם עוויד, כאשר תרומתו לכל אחד משלבי ביצוע העבירה הייתה משמעותית. זו כללה את הסעתו של עוויד לנקודת המפגש עם המנוח, נסיעה שבמהלכה היה עד ל"טמינת המלכודת" למנוח על-ידי עוויד; בדיקת זירת העבירה ונוכחות בה בעת הרצח, למצער "כמתריע"; נטילת חלק בביום תאונת הדרכים עם שותפו; ואספקת רכב מילוט עבורו. ברי כי תרומתו זו של המערער היא מהותית להגשמת התכנית המשותפת, וכי בלעדיה לא הייתה אפשרות להוציא את התכנית אל הפועל כמות שהיא. כן יובהר, כפי שגם הבהיר בית המשפט קמא, כי על-פי הפסיקה גם מי אשר תרומתו לביצוע העבירה התמצתה ב"אבטחת" הזירה מפני עוברי אורח – ואין זה המקרה שבפנינו – יראו בו כמבצע בצוותא (ע"פ 3596/93 אבו סרור נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(2) 481, 489 (1998); ע"פ 9716/02 רימאוי נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פס' 21-20 (15.2.2010)).
יתרה מזאת, שיתוף הפעולה ההדוק בין המערער לבין עוויד, אשר נועד לאפשר את השלמת הרצח, כאשר על המערער מוטלים תפקידים ברורים המצויים בליבת העבירה, מביא למסקנה לפיה המערער השתייך ל"מעגל הפנימי" של הביצוע העיקרי. הפעולות שנקט המערער, במהותן וכן בפריסתן על פני השתלשלות האירועים מתחילתה ועד סופה, מעידות על היותן חלק בלתי נפרד מביצוע העבירה.
- אשר למישור הנפשי, טענת המערער לפיה היסוד הנפשי המיוחד הנדרש ממבצע בצוותא של עבירת הרצח לא התקיים בעניינו, קרי כוונה תחילה לגרום למותו של המנוח – דינה להידחות. העולה מהודאת המערער במשטרה, כי במהלך השהייה בחורשה בגעתון, לאחר הצהרתו של עוויד באוזני המערער כי "היום יוסף ייהרג", התגבשה התכנית להמתת המנוח ותוכננה לפרטי פרטים, ואף כללה חלוקת תפקידים ברורה (ת/17). בהתאם לתכנון ולאחריו, מילא המערער את חלקו בהסיעו את עוויד לנקודת המפגש עם המנוח, ומשם המשיך לזירת הרצח על-מנת לערוך סריקה מוקדמת ולהמתין להגעתם של עוויד והקורבן. המערער שהה במקום בעת המתת המנוח ואף צפה ברצח מבלי שניסה למנוע זאת. כל אלה מלמדים על קיום הדרישה של החלטה להמית את קרבן העבירה ואף קיום הדרישה להכנה לקראת ביצוע הרצח הנדרשות, לצד היעדר קנטור מצד הקורבן, כחלק מהיסוד הנפשי של כוונת תחילה (ע"פ 2948/03 ברזובסקי נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פס' 10 (20.6.2005); ע"פ 5326/05 זלנצקי נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פס' 49-48 (22.2.2007)). חלקו של המערער בהוצאת תכנית הקשר לפועל לא נעשה אלא במטרה להביא למותו של המנוח. אוסיף בהקשר זה כי מקובלת עליי עמדת המשיבה בתגובתה, לפיה אין צורך להוכיח קיומו של מניע או אינטרס אישי של המערער במותו של המנוח, כי אם מטרה שלקידומה פעל, אשר הוכחה.
סוף דבר