לאור האמור הגיע בית המשפט לכלל מסקנה, אשר אף היא מקובלת עליי, כי גרסת המערער בבית המשפט היא גרסה כבושה, חסרת היגיון ובלתי מהימנה, שנמסרה אך ורק במסגרת ניסיונו של המערער לחלץ עצמו מלשאת באחריות פלילית לרצח המנוח.
- לצד זאת, ומעבר לתוכנה המופרך של גרסת המערער בבית המשפט, יש לתת משקל גם לעיתוי ולנסיבות מתן הגרסה, אשר מלמדים על חוסר מהימנותה. בהקשר זה ראוי להביא את דבריה של השופטת א' פרוקצ'יה:
"כדי להעריך האם ההסבר שמעמיד הנאשם הוא סביר, אין להידרש רק לרמת הסתברותו של האירוע המתואר בגרסתו, אלא יש ליתן את הדעת גם על נסיבות מתן הגרסה. כך, למשל, אין עוצמתה של גרסה כבושה, שהועלתה בעקבות העלאת ראיה מפלילה, כעוצמתה של גרסת הגנה שהועלתה בהזדמנות הראשונה (ע"פ 5730/96 גרציאני נ' מדינת ישראל, (לא פורסם) [פורסם בנבו] פיסקה 5.ד). הנסיבות בהן הוצגה גרסת הנאשם בחקירה, וגורלה של גרסה זו בעדותו בבית המשפט, עשויים לשפוך אור על מידת אמינותה וסבירותה, וממילא על מידת רצינותו של ההסבר הניתן לראיות הנסיבתיות המפלילות לכאורה." (ע"פ 2132/04 קייס נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פס' 9 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה (28.5.2007)).
במקרה דנן עיקרי גרסת המערער בבית המשפט עלו מתשובתו לכתב האישום שנמסרה באמצעות בא-כוחו ביום 16.1.2008. באופן אישי ובמלואה הציג המערער את גרסתו לראשונה בישיבה של בית המשפט המחוזי ביום 15.3.2009, כשנה וחצי לאחר שנעצר ונחקר לראשונה. גרסה זו ניתנה לאחר רצף של גרסאות אותן מסר בחקירתו, כשבחלקן הראשון כאמור הכחיש כל קשר לרצח, והן הלכו והתפתחו ככל שנחשפו בפני המערער על-ידי החוקרים ראיות נוספות למעורבותו ברצח, עד למסירת הודאתו ביום 25.10.2007. במילים אחרות, המערער "תפר" את פרטי גרסתו בהתאם לפרטים שהוצגו בפניו וערך בהם את ההתאמות הנדרשות. נראה אפוא כי לאחר שהתחוור למערער כי הודאתו במשטרה לא תצמיח לו פטור מאחריות, וכי הוא יועמד לדין כשותף לדבר עבירה, ביקש הוא לשוב ולשנות גרסתו, באותם חלקים "בעייתיים" להבנתו, בעדותו בבית המשפט. נסיבות אלה ראויות אף הן להילקח בחשבון בבחינת משקלם של הסברי המערער.
(4) היקף אחריות המערער
- לאור התוצאה אליה הגעתי, לפיה אין להתערב בקביעת בית המשפט קמא כי המערער נושא באחריות פלילית לרצח המנוח, נותר אפוא לבחון את טענותיו לעניין היקף אחריותו. טענתו העיקרית של המערער בהקשר זה היא כי על-פי התשתית העובדתית שקבע בית המשפט קמא, אשר התבססה על הודאותיו במשטרה, לא ניתן היה להרשיע את המערער כמבצע בצוותא, אלא לכל היותר כמסייע בלבד.
- בהקשר זה אומר כי נסיבות האירוע, המעידות על רצח מתוכנן מראש, כמו-גם נוכחותו של המערער בזירה בעת ביצוע הרצח, וכן הפעולות אותן ביצע לפני הרצח ולאחריו, כפי שפורטו לעיל, מצביעות על כך שהמערער אכן נטל חלק בתכנון העבירה. במובן זה, גם אם היה בידי לקבל את טענת המערער בעדותו בבית המשפט, כי במהלך הפגישה עם עוויד וזינאתי בחורשה לא לקח חלק בשיחה במסגרתה תוכנן הרצח, פעולותיו מלמדות כי למעשה אכן פעל על-פי תכנית קשר שנרקמה, ועל-כן ניתן לשיטתי לייחס לו חלק בתכנון העבירה.
- לגוף הסוגיה של היקף אחריות המערער, חוק העונשין מגדיר את הצורות השונות של השותפות לדבר עבירה, ואת היקף האחריות הפלילית בה יישאו השותפים. השאלה בה נדרשים אנו להכריע, היא האם יש לראות במערער שותף ישיר לדבר העבירה, דהיינו "מבצע בצוותא" כהגדרת סעיף 29(ב) לחוק, או שמא שותף עקיף, קרי מסייע, כאמור בסעיף 31 לחוק, כטענתו. ההבחנה בין סוגי שותפות אלה נדונה בהרחבה בפסיקה ובספרות, אשר נדרשו לא אחת לגיבושם של מבחנים ואמות מידה שיסייעו להבחין בין המבצע בצוותא לבין המסייע (ראו: ש"ז פלר יסודות בדיני העונשין כרך ב' 204 (1987); מרים גור-אריה "צורות של ביצוע עבירה פלילית" פלילים א 65, 73 (התש"ן); יורם רבין ויניב ואקי דיני עונשין 511-504 (2008)).
- ככלל, מבצעים בצוותא הם מי שנטלו חלק ישיר ומהותי בביצוע העיקרי של העבירה, ומהווים חלק מן "המעגל הפנימי" של ביצוע העבירה (ע"פ 2103/07 הורוביץ נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פס' 47 (31.12.2008) (להלן: פס"ד הורוביץ)). בפסיקה דומו המבצעים בצוותא למי שפועלים כגוף אחד בכדי להוציא לפועל את המשימה העבריינית, כאילו היו גוף מרובה זרועות, שלכל אחת מהן תפקיד מהותי בביצוע העבירה (ע"פ 4389/93 מרדכי נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3) 239, 249 (1996) (להלן: עניין מרדכי), ראו גם ע"פ 2796/95 פלונים נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(3) 388, 403 (1995) (להלן: פרשת פלונים)). הביצוע בצוותא, אם כן, מניח תכנית משותפת, וכן פעולות מקדמיות משותפות כגון תכנון וחלוקת תפקידים (ע"פ 2247/10 ימיני נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פס' 22 (12.1.2011)). לעומת המבצע, המסייע אינו נתפש כמי שהשתתף מבחינה מהותית בביצוע העבירה, אלא היווה שותף עקיף ומשני, ועל-כן נותר חלק מן המעגל החיצוני של ביצוע העבירה. תפקידו של המסייע הוא ביצירת התנאים לביצוע העבירה על-ידי המבצע העיקרי, וזאת באמצעות "מעשי עזר" הנותרים חיצוניים לביצוע העבירה ונפרדים ממנה (עניין מרדכי, עמ' 251).
- במישור הנפשי נדרש, כי לכל אחד מהמבצעים בצוותא יהא היסוד הנפשי של העבירה שאותה הם מבצעים, וכן כי הם יהיו מודעים לכך שהם פועלים בצוותא (פרשת פלונים, עמ' 402). כלומר, יש לבחון האם התקיימה בכל אחד מהמעורבים הכוונה לבצע בצוותא את העבירה במישור החפצי. זאת להבדיל מהיסוד העובדתי, במסגרתו לא נדרש כי כל אחד מהמבצעים בצוותא יבצע בעצמו את כל היסודות הפיזיים של העבירה. אחד מסממני היחס החפצי הוא המודעות לפרטים הנוגעים לביצועה של העבירה. במבצע העיקרי נדרשת מודעות לפרטיו של המעשה, המעידה על מעורבות נפשית גבוהה. זאת להבדיל ממסייע, אשר ממנו נדרשת ידיעת מסגרתו הכללית של המעשה (ע"פ 8573/96 מרקדו ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(5) 481, 548-546 (1997)).
- אחד ממבחני העזר שהוצגו בפסיקה במטרה להבחין בין מבצע בצוותא למסייע הוא "מבחן השליטה הפונקציונלית", אשר מטרתו לזהות את היקף אחריות הנאשם, בהתאם לשליטה הפונקציונלית-מהותית שהייתה לו על הפעילות העבריינית ותרומתו לביצועה. עמד על כך הנשיא ברק בפרשת פלונים:
"המאפיין את המבצע בצוותא שהוא אדון לפעילות העבריינית. בידיו השליטה הפונקציונלית-מהותית, יחד עם המבצעים בצוותא האחרים, על העשיה העבריינית. הוא חלק מהחלטה משותפת לביצוע העבירה. הוא חלק מהתכנית הכוללת להגשמת הפעולה העבריינית האסורה. הוא פועל יחד עם המבצעים בצוותא האחרים, כך שכל אחד מהם שולט – יחד עם האחרים – על הפעילות כולה. מעמדו ביחס להחלטה לביצוע העבירה הוא של איש 'פנים'. תרומתו היא 'פנימית'. חלקו הוא מהותי להגשמת התכנית המשותפת" (שם, עמ' 403).