ת. כי אני לא חשבתי שמדובר ברצח. אם אני הייתי מאמין שזה ייגמר ברצח, לא הייתי מגיע לשטח. לא האמנתי לרגע אחד שזה ייגמר ברצח.
ש. אם דובר על מכות, לא ידעת שמדובר על רצח אז למה הם פחדו ממך שתלך למשטרה. הם היו צריכים לפחד מהמנוח שאם הם לא ירצחו אותו, הוא ילך למשטרה.
ת. אני הבנתי שהמפגש הולך להיות מאוד קשה. זה מה ששמעתי והם ידעו שזה מה ששמעתי ואיימו עלי שאני צריך להגיע למפגש.
ש. אבל למה היו צריכים לאיים עליך כשאתה אומר שלא דובר על רצח.
ת. הם רצחו את המנוח.
ש. אם הם חשבו שמישהו יתלונן במשטרה הם היו צריכים לפחד מהמנוח אבל אתה ידעת באותו זמן שזה מקסימום מכות ואז הוא ישאר חי והוא זה שילך להתלונן במשטרה. אם כך, למה היו צריכים לפחד ממך ולאיים עליך. יש מישהו שהרביצו לו והוא יכול להתלונן.
ת. אחרי המפגש, אין בן אדם. הבן אדם מת.
תהיה נוספת אשר עולה בהקשר זה, אולם נותרה אף היא ללא מענה, היא מדוע התעקשו השותפים על נוכחותו של המערער במפגש עם המנוח, קרי בזירת הרצח, אם חששו כי יסגירם למשטרה, בפרט כאשר המערער ממילא "שוחרר" לביתו בתום הפגישה, והיה חופשי בשלב זה לעשות כרצונו.
- יוטעם, כי תשובתו של המערער לשאלת בא כוחו "במה שיקרת בעדויות שלך האחרונות", לפיה "אני אמרתי הרבה שקרים אבל מה שזכור לי זה קודם כל התכנון של הרצח ושראיתי אותו" (עמ' 168 לפרוטוקול, ש' 25-24), וכן תשובות שנתן בחקירתו הנגדית, כגון "התכנון של הרצח לא היה בנוכחותי. זה לא היה תכנון, לא שמעתי את המילה "תכנון" (עמ' 178 לפרוטוקול, ש' 31-30), מחזקות את הרושם כי למעשה המערער ידע על התכנון של שותפיו להמית את המנוח, וכי השינוי בגרסתו נערך דווקא בנקודה זו בשל חשיבותה לביסוס אחריותו למעשה. אוסיף, כי כאמור לאורך חקירתו הנגדית, כאשר נשאל המערער מדוע מסר גרסה שונה במשטרה, הוא חזר שוב ושוב על כך שעשה זאת בכדי לרצות את החוקרים, שלטענתו רצו "שאבנה להם סיפור", וכן כי היה מפוחד (עמ' 176-177; כמו-כן בעמ' 179, 182, 190).
- שנית, המערער טען בבית המשפט כי עוויד וזינאתי הורו לו להגיע לחורשה שבה בוצע הרצח, אולם לא היה לו תפקיד מוגדר בחורשה. לדבריו, כל תכלית הגעתו לשם הייתה בעצם נוכחותו על-פי הוראתם של עוויד וזינאתי שאיימו עליו. בית המשפט המחוזי עמד על הסתירה בעדותו של המערער, אשר מחד גיסא טען כי נכח בזירת הרצח בשל איומיהם של עוויד וזינאתי, ועל-פי הוראתם, אולם מאידך גיסא, גרס כי בהגיעו לזירה הסתתר ולא נגלה בפניהם. כשנשאל המערער בעניין זה בחקירתו הנגדית השיב כי "הם ידעו שלא אלך מהמקום. הם ידעו את זה טוב כי הם איימו עלי", וכן "כשהתקשרתי לוודא שכאמל פגש את המנוח, הם ידעו מתוך השיחה שאני לא הולך לשום מקום ושאני אמלא את ההוראה שלהם. אם אלך הם ידעו שהמשטרה תגיע" (עמ' 184-183 לפרוטוקול). בית המשפט המחוזי קבע כי סתירה זו נותרה ללא מענה מניח את הדעת. אף לטעמי תשובותיו של המערער לשאלה זו אינן מספקות הסבר מניח את הדעת להתנהלותו הנטענת של המערער בזירה, ואינן מתיישבות עם תכלית הכפייה על המערער להגיע לחורשה, קרי למנוע ממנו להזעיק משטרה. למותר לציין כי את המשטרה ניתן היה להזעיק גם באמצעות טלפון סלולארי שהיה ברשות המערער בזמן המפגש.
- בנוסף, אם כטענתו של המערער תפקידו בקשר לא הוגדר מלכתחילה, לא ניתן הסבר, מדוע בחר המערער מיוזמתו להתקשר לעוויד עם הגעתו לזירה. יתרה מזאת, המערער גם לא הסביר מדוע נסע אחרי שני הרכבים, אותם, לטענתו, לא הצליח לזהות בהגיעו לשם, ומדוע המשיך בנסיעה דווקא אחרי רכבו של המנוח. לתהייה הראשונה השיב כי מטרת שיחתו הייתה לוודא כי עוויד והמנוח אכן נפגשו. לשנייה השיב, כי לפי הזמן והמקום הוא הבין כי בשני הרכבים שהגיעו לחורשה נמצאים זינאתי ועוויד, ומשכך הוא נסע אחריהם. נטען כי כאשר התפצלו הרכבים הוא המשיך אחרי רכבו של המנוח, מכיוון שזיהה את עוויד נוהג בו וסבר כי ייתכן שיצטרך לספק לו טרמפ (עמ' 187-186 לפרוטוקול). הסבר זה נראה מוקשה גם מאחר שהתנהגות זו של המערער אינה עולה בקנה אחד עם טענותיו בדבר האיומים והכפייה להם היה נתון מצד עוויד, וכן בשל הספק הרב בנוגע ליכולת שהייתה למערער לזהות בשעות הלילה, בידי מי נהוג הרכב הנוסע לפניו ופונה שמאלה לדרך צדדית ולא מוארת. בהקשר זה עולה גם השאלה מדוע סבר המערער כי יש בו עוד צורך, אם זינאתי, אשר מלכתחילה היה מי שהורה לו לכאורה לנכוח בפגישה עם המנוח, עזב כבר את המקום, ולא ניתנו לו – לגרסתו – כל הוראות נוספות. בכך יש כדי לחזק את המסקנה כי המערער למעשה פעל על-פי תכנית ידועה מראש, ושלא תחת איומים.
- שלישית, טענת המערער, לפיה נודע לו על פרטי ביצוע הרצח אך במהלך פגישתו עם עוויד לאחר הרצח בחורשה הסמוכה לצומת כברי, כשעוויד מתאר ומדגים לו את אופן חניקת המנוח על-ידי זינאתי (עמ' 168 לפרוטוקול), לוקה בחוסר הגיון מובהק. כלל לא ברור מדוע עוויד, אשר חשש, לטענת המערער, מכך שהוא יזעיק משטרה, ישתף אותו בפרטי עבירה שלכאורה לא היה עד לה. תמיהה זו אף מתעצמת לאור טענתו הנוספת של המערער, לפיה סירב לעזור לעוויד בהעברת גופת המנוח בעת ביום תאונת הדרכים, כמעשה של הבעת סלידה וחוסר נכונות לשתף פעולה עם הרצח.
סירובו הנטען של המערער לסייע לעוויד בהזזת גופת המנוח מעורר תמיהה כיצד המערער, שנטען כאמור כי פעל במהלך כל אותו היום מתוך כפייה הנובעת מאיומים מצדם של עוויד וזינאתי לפגוע בו ובמשפחתו, אוזר אומץ ומסרב לעזור לעוויד בהעברת הגופה למושב הנהג. גם לעניין זה לא ניתן כל מענה משכנע.
- רביעית, כאמור, הטענה הכללית, העוברת כחוט השני בגרסת המערער בבית המשפט, היא כי היה נתון לאיומים מצדם של עוויד וזינאתי, ולכן פעל כפי שפעל. ללא טענה זו, אין כל הסבר, אף לא דחוק, מדוע נסע המערער לחורשה בכברי, נכח שם בזמן ביצוע הרצח, נסע לאחר מכן אחרי רכבו של המנוח לצומת גבסיה וישב לאחר הרצח עם עוויד בחורשה הסמוכה לצומת כברי ובביתו כאילו לא קרה דבר. לטענת האיומים לא רק שלא נמצא תימוכין, אלא שחומר הראיות, כגון מסרונים שהוחלפו בין המערער לבין עוויד במהלך שהייתו בחו"ל בתקופה שלאחר הרצח (ת/104), שתוכנם מצביע על יחסי ידידות קרובים במיוחד בין השניים, סותר אותה בבירור. מעבר לכך, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, המערער לא הצביע על כל איום קונקרטי שהופנה אליו (עמ' 75 להכרעת הדין).
- סיכומו של דבר, נוכח כל האמור מקובלת עליי קביעתו הבאה של בית המשפט המחוזי המתייחסת לפרכות ולחוסר ההסבר לגרסת המערער:
"הנה כי כן, חקירתו הנגדית של הנאשם, שנמשכה על פני יותר משתי ישיבות, חשפה בפנינו, בזו אחר זו, את הפרכות שבגרסתו, שנותרו כולן ללא מענה מסבר את האוזן, ושרק מפאת קוצר היריעה הצבעתי על מקצתן בלבד" (עמ' 73 להכרעת הדין).