יחד עם זאת, שקרי נאשם עלולים לנבוע גם מתוך תחושות של מצוקה ובלבול (ע"פ 8002/99 בכר נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 135, 142 (2001)), ועל-כן יש לנקוט משנה זהירות במתן המשקל הראייתי המתאים לשקרי נאשם.
- לשיטתי, בענייננו מדובר בשקרים מהותיים ביותר, הנוגעים לעצם היכרותו של המערער עם המנוח, לידיעתו בדבר פרשת הסחיטה אשר עמדה ברקע אירועי כתב האישום, כמו-גם ביחס לטיב יחסיו של המערער עם עוויד. שקרים אלה, בשל מהותיותם, מצביעים על ניסיון של המערער "להרחיק" עצמו מאירוע הרצח וממילא לא סופק כל הסבר משכנע אחר להם. שקרים אלה הוכחו בראיות חיצוניות, כגון תמלילים והקלטות המתעדים את חקירת המערער, הודעות טקסט שהוחלפו בין המערער לבין עוויד, עדויותיהם של בניו של עוויד, עלאדין ומוסטפא (עמ' 60, 65 לפרוטוקול), וכן בעדותו של המערער בבית המשפט. בהתבסס על האמור, דעתי היא כי שקרי המערער מהווים התנהגות מפלילה המתווספת אל ראיות התביעה ועולה כדי סיוע ראייתי עצמאי.
(2)(ב)(4) חיזוקים נוספים
- החיזוקים ראייתיים אותם מניתי עד כה, מספקים לשיטתי את התימוכין הראייתי המוגבר הנדרש להודאת המערער ואף יותר מכך. אוסיף כי בית המשפט קמא מנה חיזוקים נוספים להודאת המערער, ובהם חלקים מסוימים בעדותו של עוויד, שכאמור הורשע ברצח המנוח, לעניין מיקום הרצח ומקום מציאת גופת המנוח. הודגש כי פרטים אלה בהודעותיהם של עוויד ושל המערער היו זהים, וזאת מבלי שיכלו השניים, אשר היו עצורים בנפרד, לתאם ביניהם גרסאות. כמו-כן צוין מכתבו של המערער לשופט המעצרים, מכתב שהמערער כתב ביוזמתו ונמסר לחוקרים באמצעות סנגורו ביום 28.10.2007, יומיים לאחר שמסר לראשונה את הודאתו בפני החוקרים. במכתב זה כתב המערער כי הגרסה שמסר לחוקריו היא גרסת אמת. בית המשפט סבר כי המכתב אינו מהווה חלק ממכלול הודאותיו של המערער, ועל-כן ניתן לראות בו כראייה חיצונית למהימנות ההודאה וחיזוק לה ועמדתו מקובלת עליי. אף אני סבורה כי ראיות אלה – ובפרט הודעותיו של עוויד – יש בהן כדי לחזק את אמיתות הודאת המערער, ולכל הפחות יש בהם כדי לעמוד בדרישה לתוספת ראייתית מסוג "דבר מה נוסף".
סיכום ביניים
- הדיון שערכתי עד כה בשאלת קבילות ההודאות ומשקלן, מוביל לתוצאה לפיה הודאותיו של המערער קבילות, וכי עצמתה הפנימית של ההודאה, לצד החיזוקים החיצוניים שנמצאו לה בחומר הראיות, מביאים למסקנה לפיה יש לייחס לה משקל גבוה. בנסיבות אלה, אין הצדקה להעדיף את גרסתו של המערער בעדותו בבית המשפט, על פני זו שמסר בהודאותיו במשטרה. יחד עם זאת, ואף בבחינת למעלה מן הצורך, להלן אסביר מדוע לגישתי ממילא אין לקבל את גרסתו הכבושה של המערער בבית המשפט. אציין, כי בא-כוח המערער טען בדיון לפנינו באופן מפורש כי גרסת המערער בבית המשפט אינה אמת במלואה ואף שקרית בחלקה. כל זאת לאחר שבעדותו בבית המשפט עשה המערער "מאמצים אדירים" לחלץ עצמו מכל אחריות למות המנוח.
(3) העדות בבית המשפט
- בית המשפט המחוזי דן במהימנות הגרסה שמסר המערער בבית המשפט (עמ' 73-71 להכרעת הדין) ועמד על הקשיים שגרסה זו מעוררת. בפסקאות הבאות אסקור את התהיות שהעלה בית המשפט המחוזי ביחס לגרסה שהמערער הציג בפניו, תוך התייחסות להתמודדות המערער עם תהיות אלה במהלך חקירתו הנגדית. אקדים ואומר כי לא עלה בידי המערער להתמודד עם התהיות העולות מגרסתו, אלא ההיפך הוא הנכון – הסבריו ותשובותיו אך האירו פִרכות נוספות בגרסתו שנשארו ללא הסבר.
- 110. ראשית, המערער העיד בבית המשפט כי לא ידע על כוונת שותפיו לרצוח את המנוח, וכי אלו כפו עליו להתלוות אליהם למפגש עם המנוח, לאחר ששמע במקרה חלק משיחתם, מאחר שחששו כי יסגירם למשטרה. תחילה, אין זה מובן מדוע, אם השותפים חששו כי המערער יסגיר אותם לאחר שתיוודע לו תכניתם, העלו זאת בנוכחותו, ואף חשפו אותו לתכנון הפגישה עם המנוח. שאלה נוספת שעולה בהקשר זה, היא בהנחה שאכן שיחתם של השותפים עסקה בקיומה של "שיחה קשה", שעלולה לכלול "מכות או צעקות", ולא ברצח, מדוע היה עליהם לחשוש כי יסגירם למשטרה, שהרי לכאורה היה עליהם לחשוש מן המנוח ולא מן המערער. המערער נשאל בחקירתו הנגדית לגבי האפשרות השנייה. תשובותיו, כפי שעולה מחקירתו הנגדית, אינן מניחות את הדעת ומהוות חזרה על דבריו שאין בה מענה לשאלות שהוצגו לו (עמ' 171-170 לפרוטוקול):
ש. אבל אם מדובר רק במכות, אז למה הם צריכים לפחד ממך. הרי המנוח היה הולך למשטרה. למה היו צריכים לאיים עליך.