בענייננו המערער לא טען בשום שלב שנוכחותו בזירת העבירה הייתה מקרית. גם בעדותו בבית המשפט טען כי הכיר את שותפיו, ידע על המפגש הטעון העומד להתקיים בינם לבין המנוח, נכח במפגש לבקשת שותפיו, נסע ברכבו של עוויד לנקודת ביום תאונת הדרכים על-פי התכנון המוקדם, ואף המשיך עם עוויד, לאחר שידע כי המנוח נרצח, לחורשה הסמוכה לצומת כברי. משכך, ברי כי מדובר בנוכחות מכוונת ובלתי מקרית. כאמור, נוכחות של אדם, שאינה מקרית, במקום בו בוצע רצח, מהווה ראיה נסיבתית "כבדת משקל" למעורבותו בביצוע העבירה. בהיעדר הסבר השולל מעורבות שכזו, אשר כפי שיפורט בהמשך אינו בנמצא בענייננו, עשויה הנוכחות בזירה להוות אף בסיס לקביעת אחריותו של המערער לרצח, ולמצער היא ראיה לחיזוק הודאתו במשטרה, בעלת משקל משמעותי.
(2)(ב)(3) שקריו של המערער
- במסגרת סקירת השתלשלות חקירתו של המערער, תיארתי באריכות כיצד הלה הכחיש תחילה כל קשר לחשדות שיוחסו לו. כך, הכחיש המערער כי הכיר את המנוח או כי יש לו ידיעה לגבי האופן בו הומת (ת/1). לאחר שהוצגה לו תמונת המנוח, חזר בו וטען כי פגש במנוח פעם ליד הסופר באבו-סנאן, אולם בהמשך, הודה כי הפגישה הנטענת מעולם לא התרחשה (ת/17, עמ' 7). כאשר נשאל באשר לטיב יחסיו עם עוויד, טען המערער כי מדובר בקשרי עבודה בלבד (ת/1, עמ' 5), בעוד שכאמור, הסתבר כי השניים ניהלו קשרי ידידות קרובים. המערער שב וטען כי לא ידוע לו על הרומן שניהל עוויד עם אשת המנוח, בגינו נסחט לאחר שהשניים תועדו בתמונות ובקלטות, טענה שהתבררה אף היא כשקרית.
- בית המשפט המחוזי מצא אף הוא כי עדות המערער בפניו אינה אמת. כך למשל, העיד המערער כי החוקרים עודדו אותו "לסבך" את זינאתי ברצח, בעוד שעיון בתמליל החקירה מעלה בבירור כי המערער הוא שהעלה את שמו של זינאתי, ואילו החוקרים הטילו ספק במעורבותו של זה האחרון ברצח לאורך החקירה (ת/13, עמ' 50-48). כאשר עומת במסגרת חקירתו הנגדית עם גרסתו במשטרה, השיב המערער לגבי חלק מן המקרים כי היה "מעורפל מאוד בחקירות", ולכן שיקר "הרבה". לגבי חלק אחר של המקרים הסביר כי שיקר מאחר שהחוקרים רצו "שאבנה להם סיפור" (עמ' 176 לפרוטוקול). פירוט נוסף לעניין שקריו של המערער ניתן למצוא בפסק דינו של בית המשפט המחוזי אשר דן בסוגיה בהרחבה.
- ככלל, כאשר שקריו של נאשם מהותיים ויורדים לשורש העניין, מבלי שניתן להם הסבר מספק, ניתן לראות בהם ראייה עצמאית המהווה חיזוק ואף סיוע לראיות התביעה (ראו למשל ע"פ 2014/94 סאלח נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 624 (1996)). זאת, בשל ההנחה כי שקרי נאשם נובעים מתחושת אשם ובניסיון להתנתק ממעשה העבירה (ע"פ 814/81 אל שבאב נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(2) 826, 832 (1982)). על-מנת ששקריו של נאשם יוכלו לשמש כראיה מסייעת, עליהם לעמוד בשלושה תנאים:
"א. כי שקרי הנאשם מתייחסים לעניינים מהותיים, ולא קלי ערך; ב. כי מדובר בשקרים ברורים; ג. כי השקרים מוכחים מתוך עדויות אחרות ולא רק מתוך אותה עדות הטעונה חיזוק. כן נדרש, ביחס לשקרים בבית-משפט, כי השקר ייעשה בזדון ועל-מנת להעלים את האמת מבית-המשפט" (עניין אל-עביד, עמ' 802).