בשעה 16:51 נאשם 2 נראה מלקט דבר מה קטן באצבעותיו לתוך נייר העיתון ומגלגלו. אחר נראה משתמש בסם – שולח אצבע לאף.
נאשם 1 נראה לוקח את הנייר שממנו שפך נאשם 2 לעיתון, מנער את הנייר ומחזיר לנאשם 2.
בשעה 16:54 השניים לוחצים ידיים, נאשם 1 הולך ויוצא. נאשם 2 הולך לכיוון הדלת כאשר שוטרים פותחים אותה ומתחילים לבצע חיפוש. מיד לאחר מכן שוטר נצפה לוקח את העיתון שהושאר על הדלפק, מכסה באמצעותו את המצלמה, והמצלמה נותרת מכוסה עד לסוף הסרטון.
(6). מסקנות:
המסקנה המתקבלת מהצפייה במצלמת האבטחה, שתיעדה את המפגש היא, שנאשם 1 העביר לנאשם 2 דבר מה אסור, ושהתנהגות שניהם אינה התנהגות "רגילה" בלשון המעטה.
אין ספק כי המצלמה לא תיעדה פגישה מקצועית "רגילה" (שוב בלשון המעטה) בין עורך-דין ללקוחו וההתנהלות של השניים במפגש בהחלט מעוררת חשד מן הרף העליון (אכן, גם ב"כ נאשם 1 הודה בסיכומיו כי נצפית "התנהלות מחשידה" – עמודים 4, 15 ועוד).
יחד עם זאת, התנהלותם של השניים נותרה להיות התנהלות מחשידה מן הרף העליון, מוזרה, ולא ניתן להסיק מראייה זו העומדת בפני עצמה, כנדרש בפלילים, מעבר לכך.
יצוין, שהתנהלותם המחשידה נותרה כזאת גם לאחר אותו רגע, שאותו מייחסת המאשימה להיות רגע העברת הסם מנאשם 1 לנאשם 2.
למרות המסקנה דלעיל, עדיין נותרה השאלה: האם ניתן לקבוע, כי במפגש המחשיד, הבעייתי, המתועד, העביר הנאשם 1 לנאשם 2 את הסם הנטען בכתב-האישום ודווקא את הסם המדובר.
איני סבור, כי ניתן לקבוע זאת כנדרש במשפט הפלילי, רק בהסתמך על הנצפה במצלמה, ויש צורך בראיות מחזקות שיובילו למסקנה זו.
אילו והמאשימה הייתה מביאה בפניי ראיות נסיבתיות נוספות, אך מהימנות ואמינות, היה ניתן להשלים את המארג הראייתי הנדרש המוביל להרשעה, וכך לא נעשה.
הבה נבחן האם הובאו בידי המאשימה אותן ראיות מחזקות, מהימנות ואמינות:
(ב). דוחות הפעולה של השוטרים רס"ר דיין שמעון (ת/16) ורס"ר הראל רוט (ת/17):
בסמוך לאחר תפיסת הסם ברשות הנאשם 2 בתא המפגש, עוכב נאשם 1 בשערי בית-הכלא, בידי שני השוטרים רס"ר דיין שמעון ורס"ר הראל רוט.
נטען, כי במסגרת העיכוב אמר להם הנאשם אמרה מפלילה: "ידעתי שזה יגיע בסוף".
אכן, יש במשפט זה, אם המשפט נאמר, בנסיבות אמירתו, משום אמרה מפלילה ואף למעלה מכך – בהחלט היה ניתן לראות בו "ראשית הודאה". אדם המגיב תגובה שכזו לאחר שהוא מעוכב בחשד שכזה וזו תגובתו - יש בכך אמרה מפלילה ביותר.