מראיות המאשימה עולה אפוא כי המאשימה לא הוכיחה, מעבר לספק סביר, לא רק את מודעות הנאשם לכך שכספי בוגנים הם בגדר "רכוש אסור", דהיינו שהם נובעים מעבירת מקור דווקא; אלא גם לא הוכיחה, מעבר לספק סביר, שלנאשם היתה כוונה מיוחדת או מטרה "להלבין" את כספי המזומן של בוגנים, דהיינו להסתיר או להסוות את מקורם ואת זהות הבעלים שלהם וייעודם, או אף שהוא צפה אפשרות זו כאפשרות קרובה לוודאי דווקא.
על כן, קיים ספק סביר אם התקיים (גם) היסוד הנפשי הנדרש להרשעה בעבירה של הלבנת הון, לפי סעיף 3(א) לחוק, המיוחסת לנאשם במסגרת האישום השני.
- לפני סיום אוסיף כי לנוכח מסקנותי דלעיל, אין צורך לדון בטענות נוספות שהעלה הנאשם אשר מתייחסות לאישום השני, שממנו יזוכה הנאשם.
סוף דבר
- לאחר בחינת מכלול הראיות וטענות הצדדים, החלטתי לזכות את הנאשם, מחמת הספק, מהעבירה של הלבנת הון, לפי סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון, אשר יוחסה לו באישום השני בכתב האישום; ולהרשיע את הנאשם בעבירה לפי סעיף 220 לפקודת מס הכנסה, שיוחסה לו באישום הראשון, תוך שתימחקנה מהאישום הראשון המילים "ולא הגיש במועד דו"חות לפקיד השומה ביחס להכנסותיו האישיות מעיסוקו זה".
ניתנה היום, כ"ג טבת תשפ"ד, 04 ינואר 2024, במעמד הצדדים
| מרדכי לוי, שופט
|