בחלק זה אדון תחילה בבסיס הרעיוני להטלת אחריות פלילית על תאגידים והשימוש בתורת האורגנים לצורך כך. לאחר מכן אבחן את אופן ומהות ייחוס האחריות לתאגיד במסגרת תורת האורגנים. לצד זאת אבחן את הבסיס הרעיוני לעריכת הסכמי חסינות עם נאשמים ההופכים להיות עדי מדינה. לבסוף אבחן, האם הבסיס הרעיוני לתורת האורגנים מזה, ולעריכת הסכמי עד מדינה מזה, מחייבים כי לצד חיוב הנאשמת באחריות מכוח מעשי האורגנים שזכו לחסינות, יש להעניק את החסינות גם לנאשמת.
3.1 הבסיס הרעיוני להטלת אחריות פלילית על תאגידים
3.1.1 האם הבסיס הרעיוני לדיני העונשין מתקיים במקרה של תאגיד
כפי שהקדמתי ואמרתי, סוגית האחריות הפלילית של תאגידים נכרכה בהתפתחות דיני התאגידים עצמם ותפקידם בחברה. עמדה על כך חביב-סגל, חברות, בעמ' 137:
"כל עוד ראתה המערכת המשפטית באישיות המשפטית בבחינת פיקציה, שאין לה קיום ממשי ונפרד מקיומם של הפרטים הפועלים מאחריה, הרי שהמערכת המשפטית הניחה כי הנורמות המשפטיות המכוונות לישויות "בשר ודם" אינן חלות ישירות על ישויות מלאכותיות, קרי, חברות.
בהתאם לכך...לא התקיימה אחריות משפטית ישירה של החברה בגין עוולות נזיקיות או בגין עבירות פליליות......מצב דברים זה השתנה מרגע שעברה מערכת המשפט לתובנה הריאליסטי...לפיה נהנית החברה מקיום משפטי, הדומה במהותו לקיומה של הישות הטבעית. כמו הפרט הטבעי, נחשבת החברה המסחרית לישות עצמאית, הראויה להינות מזכויות ומחובות משפטיות, הזהות לזכויותיו ולחובותיו של הפרט הטבעי. מכאן התפתחה גם התפישה שלפיה, אין כל מניעה להחיל את האחריות הנזיקית, ואף את האחריות הפלילית ישירות על חברות".
אכן, מסקירת הספרות והפסיקה עולה כי בשל מעורבותם הגוברת של תאגידים במשק ופעילותם כמעט בכל תחומי החיים, יש להטיל עליהם אחריות בפלילים. כך, פריחת התאגידים בתקופת המהפכה התעשייתית וניצול עובדים בידי תאגידים הביאה להטלת אחריות מסוימת עליהם כבר אז (לסקירת ההסטוריה במשפט האנגלו-אמריקאי ראו: Kathleen F. Brickey, "Corporate Criminal Accountability: A Brief History and an Observation", 60 Wash. U.L.Q 393 (1983)). ראיית התאגיד כיום הן כישות עסקית, הן כחבר המעורב בקהיליה, תורמת למגמה זו של הטלת אחריות פלילית על תאגידים (על ראייה זו של התאגיד ראו: עלי בוקשפן, המהפכה החברתית במשפט העסקי, 119, 197 (2007).
בע"פ 3027/90 חברת מודיעים בינוי ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל, מה(4) 364 (פורסם בנבו, 1991, להלן: עניין מודיעים), עמד על כך כב' השופט א' ברק (כתארו אז – כל תארי השופטות והשופטים כפי שהיו בעת מתן פסקי הדין), בציינו (פסקה 8 עמ' 384):