מסיבה זו נשקלות אפשרויות להכיר בתאגיד כמבצע עבירה שעה שיסודות העבירה מתחלקים בין מספר אורגנים, וכן להטיל אחריות ישירה על תאגידים בשל אי מניעת עבירות או עידודן. יש להדגיש כי שינויים אלו מוצעים, בין היתר, בעקבות הדרישות למניעת עבירות של שוחד בידי תאגידים בינלאומיים כתוצאה מהאמנה למניעת שוחד. נושאים אלו אינם נדרשים במקרה שלפניי שכן האורגנים נמצאים לפנינו, ועל כן לא ארחיב בכך.
3.2. ייחוס אחריות פלילית לתאגיד בדין הישראלי
3.2.1. ההלכה לעניין ייחוס אחריות פלילית לתאגיד טרם חקיקת סעיף 23 לחוק העונשין
הסמכות להטיל אחריות פלילית על תאגידים הוכרה בפסיקה כבר בשנת 1950 בפסק הדין שבציטוט ממנו פתחתי את החלטתי. כבר אז הנימוק לכך היה מעורבות התאגידים בחיי הכלכלה: בבג"ץ 125/50 קבוצת החוגים בית השיטה נ' בית הדין למניעת הפקעת שערים וספסרות, פ"ד ה(1) 113 (פורסם בנבו, 1950), להלן: עניין בית השיטה), שם נתבע תאגיד לדין פלילי לפני בית הדין לספסרות, ועתר לבית המשפט הגבוה לצדק בין השאר, בטענה כי תאגיד אינו אחראי בפלילים. כב' הנשיא זמורה, שנתן את פסק הדין התייחס בעיקרם של דברים לפקודת הפרשנות שכללה תאגיד בהגדרת אדם, וקבע כי אין בה כל הוראה ממנה עולה כי יש להוציא תאגיד מהגדרה זו כשמדובר בפלילים (עמ' 131 לפסק דינו). השאלה נשאלה, לאור לשון הפקודה דאז, האם הקשר הדברים מחייב החרגה, היינו אם מעצם טיבו וטבעו של התאגיד אין להטיל עליו אחריות פלילית. כב' הנשיא זמורה סוקר את ההלכה וקובע כי לאור מעורבות התאגידים בחיים הכלכליים אין להחריגם מתחולת החוק הפלילי, ובלשונו (בעמ' 138 לפסק הדין):
"התחוקה הנדונה כאן היא תחוקה אוקונומית, לשם הסדר אקונומי, ולפי טיבה צריכה היא לחול גם על הנושאים העיקריים של האקונומיה, על הקורפורציות. דוגמא אחרת: לא יתכן שההוראות הפליליות בתקנות ההגנה (כספים) דוקא לא תחולנה על בנקים, מפני היותם חברות בע"מ.".
וממשיך ומדגיש בעמ' 139 לפסק הדין, את שהבאתי בפתח ההחלטה, כי:
"בעבירות הנדונות לפנינו, לא זו בלבד שמוזר ובלתי-רצוי יראה הדבר, אלא נשים לאל את כוונת המחוקק, אם ניתן לגופים מאוגדים מפני היותם מאוגדים לומר: "יעמוד לדין החבר הפרט אשר ידו הייתה במעשה ואנחנו נמלטנו". והראינו למעלה, כי החוק הארצי אינו מכיל שום הוראה המחייבת פירוש כזה. והיפוכו נכון".
וליחם של דברים אלו לא נס, אולי, לצערנו, ההפך הוא הנכון.