לכלל זה חריגים המונעים הגשת ראיות לבית המשפט, כמו הכלל המונע קבלת עדות שמועה (כשיש מתנגדים לחריגים אלו. בנת'אם נחשב כאחד הפילוסופים הידועים שהתנגדו לכללי הפסלות ראו לעניין זה Jeremy Bentham, Rationale of Judicial Evidence, 15 (1827); לניתוח הדברים ראו: פישר, דיני הראיות, שם, בעמ' 109).
העדויות במשפט הם כלי מרכזי להגיע לחקר האמת, ועל כן, ככלל, נקבע כי יש למעט בחריגים לכלל זה, ויש לנהוג במשנה זהירות כאשר מפרשים את החריגים שקבע המחוקק לכלל זה בפקודת הראיות, כדברי כב' השופטת ט' שטרסברג כהן בעניין חכמי (פסקה 11 לפסק דינה בעמ' 763): "נקודת המוצא היא כשרותם של הכל להעיד, והסטייה מכלל זה מוצדקת בנסיבות חריגות ומשיקולים כבדי משקל".
זכות השתיקה והזכות מפני הפללה עצמית הם מקרים בהם מונעים מבית המשפט ראיה למען אינטרסים אחרים, כמו הזכות להליך הוגן, ומניעת הפעלת לחץ על עדים להודות. על כן ככלל, כשדנים בפרשנות זכויות אלו, יש לזכור כי מדובר בחריג, כאשר הכלל הוא כי בית המשפט יגיע לחקר האמת על סמך כל הראיות שניתן להביא לפניו. אני מתייחסת לשתי הזכויות במאוחד שכן בשיטות משפט רבות הן מופיעות כזכות אחת, או כזכות אחת – זכות השתיקה, שהבסיס הרעיוני לה הוא הזכות לאי הפללה עצמית. עם זאת, יש הסבורים כי יש להבחין בין הזכויות הללו (כך, למשל, John Jackson, "Re-Conceptualizing the Right of Silence as an Effective Fair Trial Standard", 58 Int'l & comparative L, Qu., 835 (2009)), כפי שנעשה גם בחקיקה בישראל.
הזכות מפני הפללה עצמית, וזכות השתיקה התפתחו במשפט האמריקאי מהזכות לייצוג משפטי. עד למתן הזכות לייצוג משפטי לנאשמים לא הייתה זכות להעיד במשפטם, וכיון שכך, שאלת זכות השתיקה לא התעוררה. כשנקבעה הזכות לייצוג משפטי הוכרה זכותו של הנאשם לדבר במשפטו ולצדה זכות השתיקה. יש הטוענים כי זכות השתיקה הוכרה תחילה רק כאשר היה מדובר בעדות בשבועה וכעניין דתי. מאוחר יותר, לקראת סוף המאה ה-18 נקבעה חזקת החפות והכלל לפיו הרשעה בפלילים תקבע רק אם אשמו של העבריין הוכח מעבר לכל ספק סביר. לצדה, נקבעה זכות השתיקה, המחייבת את התביעה למצוא ראיות עצמאיות, ומאפשרת לנאשם שלא לסייע לתביעה להפליל אותו עצמו. זכות זו נגזרה גם מהשיטה האדברסרית, לפיה על התביעה להוכיח את טיעוניה והרתיעה משיטות משפט אינקוויזיטוריות כמו בימים האפלים של האינקוויזיציה בה "הודאות" התבססו על עינויים קשים (על ההיסטוריה של זכויות אלו ראו: John H. Langbein, "The Historical Origins of the Privilege Against Self-Incrimination at Common Law", 92 Mich. L. Rev. 1047 (1994) עוד ראו: Albert W. Alschuler, "A Peculiar Privilege in Historical Perspective: The Right to Remain Silent", 94 Mich. L. Rev. 2625 (1996), (להלן: Alschuler, The Right to Remain Silent . עוד לסקירה ההיסטורית והבסיס הרעיוני לזכות השתיקה ראו: Wagner, Corporate Right to Remain Silent, at 515 ).