בעניין גלעד שרון עמד כב' המשנה לנשיא, השופט ת' אור, על הבסיס הרעיוני לזכות השתיקה וקבע כי בסיס רעיוני זה אינו חל מקום שמדובר על מסירת מסמכים מכוח הזכות לאי הפללה עצמית (פסקאות 12-9 לפסק דינו, החל בעמ' 759):
"הקנייתה של זכות שתיקה מוחלטת לחשוד – הזכות שלא לומר דבר בחקירה גם אם אין בכך כדי להפלילו בעתיד – נגזרת...מכמה טעמים עיקריים: אחד הטעמים נעוץ בדאגה לחשוד. במהלך חקירה פלילית ניצב החשוד לבדו אל מול חוקריו, ללא כל סיוע משפטי. בנסיבות אלה קיים החשש כי חוקרי המשטרה ישתמשו לרעה בכוח המצוי בידיהם על-מנת לגבות הודאות מחשודים. הטענה היא כי יש להבטיח את זכותו של חשוד לשתוק, שעה שהוא ניצב בסיטואציה המאיימת והעוינת של חקירה במשטרה, כדי להגן עליו מפני התנהגות לא ראויה של חוקריו. טעם נוסף הקשור בטעם שהוזכר נעוץ ברצון להגן על שיטת המשפט מפני הודאות שווא של חשודים. הטענה היא שהסיטואציה שבה אדם נחקר הינה כה מאיימת מעצם טבעה וטיבה, עד שיש לאפשר לו לשתוק באופן מוחלט כדי למנוע מצבים שבהם יענה שקר לשאלות בחקירה בשל הבלבול, הלחץ והמצוקה שהינו שרוי בהם. הודאות שווא כאלה תסכלנה את מטרות החקירה – גילוי האמת והתחקות אחר עבריינים. טעם נוסף הינו השאיפה להימנע מלהטיל על אדם חובות עשה, בייחוד לאור פגיעתה של החקירה בפרטיותו ובכבודו. הדבר מתיישב גם עם אופיו האדברסרי של ההליך הפלילי, שלפיו על התביעה לגייס את הראיות ולא על הנאשם לספקן.
- נימוקים אלה אינם מצדיקים את הקנייתה של זכות שתיקה מוחלטת לחשוד ככל שהדבר נוגע להמצאתם של מסמכים על-פי צו בית-משפט. הרצון להימנע ממתן כוח רב בידי המשטרה והדאגה לנחקר אשר ניצב לבדו אל מול חוקריו אינם רלוונטיים, ובכל מקרה הרלוונטיות שלהם פחותה בהרבה כשמדובר בדרישה להמציא מסמכים על-פי צו. קודם מסירת המסמכים על-פי דרישה כזו קיימת לחשוד המקבל את הצו הן האפשרות להיוועץ עם סניגור הן האפשרות לפעול לביטול הצו. בנוסף, היות שמדובר בראיות אובייקטיביות, בנות-קיימא, ולא בראיות בעלות אופי של עדות, החשש שחוקרי המשטרה ינקטו אמצעים פסולים על-מנת להגיע אל נבכי תודעתו של החשוד אינו מתקיים גם הוא.
- אשר לחשש מפני הודאה כוזבת של חשוד בחקירתו הוא אינו מצדיק, כשלעצמו, את הקנייתה של זכות שתיקה ככל שהדבר נוגע למסמכים. החשוד אינו נדרש ליצור את הראיה בעצמו, אלא להמציא מסמכים שנוצרו בעבר ואשר קיימים ברשותו. .... יוצא שגם בחשש זה אין כדי להצדיק את הרחבתה של זכות השתיקה והחלתה על מסמכים.
- גם הרצון להימנע מלהטיל על אדם חובות עשה אינו מתקיים כשמדובר במסמכים. שלא כמו העדות, מסירת המסמכים אינה דורשת מן הנחקר ליצור, באופן אקטיבי, את הראיות המבוקשות לדרישת חוקריו, אלא אך להמציא לידיהם ראיות שנוצרו בעבר ואשר קיימות ברשותו..... "
זכות השתיקה נתונה לנאשם והיא רחבה מהזכות של אדם שלא להפליל את עצמו. עם זאת, הזכות של אדם שלא להפליל עצמו באמצעות עדות וראיות נתונה לכל עד, בעוד שהזכות שלא להעיד נתונה רק לנאשם במשפטו. על זכות השתיקה והיחס בינה לבין הזכות מפני הפללה עצמית, ראו, בין רבים: אליהו הרנון, "על זכות השתיקה", משפטים א, 95 (תשכ"ח); בני שטיינברג, "מה נותר מן האזהרה על זכות השתיקה", הפרקליט מח' 163 (תשס"ה-ו); דוד ליבאי, "חקירת חשוד והחיסון מהפללה עצמית", הפרקליט כט, 92, 109 (תשל"ד); גיא רוטקופף "על החובה למסור מסמכים לרשות - הצורך להגדיר מחדש את תחומי החיסיון מפני הפללה עצמית ואת זכות שתיקה (בעקבות ע"א 8600/03 מדינת ישראל נ' גלעד שרון)", המשפט יא', 293 (תשס"ז-2006, להלן: רוטקופף, זכות השתיקה); רינת קיטאי-סנג'רו, "שתיקה כהודאה - על התפישה המוטעית של שתיקה בבית המשפט כדבר-מה נוסף להודאה", משפט וצבא יח (תשס"ה), עמ' 76-31.