לפיכך, כך נטען, מדובר בהפליה פסולה ובלתי עניינית, שכל מטרתה להביא להפללתו של הנאשם 1, בכל מחיר.
טענה נוספת שהועלתה, במסגרת העתירה לזכות את הנאשם מטעמי הגנה מן הצדק, הינה שיהוי בלתי מוצדק בהגשת כתב האישום. העבירות לכאורה בוצעו בשנים 1999-2000 ואילו כתב האישום הוגש רק בשנת 2005. ההגנה גורסת כי התביעה לא סיפקה הסבר ממשי לשיהוי זה, וטענתה כי לא ניתן היה לסיים את החקירה בשל חטיפתו ללבנון של אלחנן טננבוים, אין בה ממש. גם לגישת התביעה, התיק אינו קם ונופל על עדותו של טננבוים, ומכל מקום מדובר באדם שהינו "ארכי-עבריין וארכי-נוכל, הנעדר כל מהימנות בסיסית, ועל כן אין לעדותו כל משקל". עוד נטען, כי אין לאלחנן טננבוים כל נגיעה לחלק נכבד של האישומים המיוחסים לנאשם 1. לגישת ההגנה, מדובר בשיהוי קיצוני, מופרז ובלתי מוצדק בהגשת האישום, דבר הגורם עינוי דין משמעותי לנאשם ופוגע ביכולתו להתגונן כראוי ובזכותו להליך הוגן. שיהוי זה עומד בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית, ומשכך יש לזכות את הנאשם 1 גם מטעם זה.
טעם נוסף נעוץ במה שקרוי "מחדלי חקירה ותביעה". לטענת ההגנה, החוקרים לא ערכו חקירה לשם בירור האמת ועשיית צדק, אלא שכל מטרתם הייתה להפליל את הנאשם 1. הם לא בחנו כיווני חקירה אלטרנטיביים, והתעלמו מראיות שחייבו אותם לחקור חשודים נוספים ולבדוק אפשרויות חלופיות. נוסף על כך, החוקרים לא גבו עדויות מחלק נכבד מהעדים הרלוונטיים, והחקירה נעשתה באורח שטחי להחריד. החוקרים ניהלו חקירה מגמתית וגרמו לנחקרים מעורבים להבין כי אם יפלילו את הנאשם, הם יצילו את עצמם מהסתבכות פלילית. עוד נטען כי החוקרים פגעו בזכויותיו הבסיסיות של הנאשם 1, ודי בכך שלא יידעו אותו בזכותו להיוועץ בעורך דין ולא מימשו את זכות ההיוועצות העומדת לו. כמו כן, בוצעו חיפושים באופן לא אנושי והתקיימו חקירות לאורך שעות ארוכות ועד לשעות הלילה הקטנות, כך שהנחקר היה נתון במצב נפשי קשה.
נוסף לאלה, ההגנה טוענת למחדל או ליקוי חקירתי ותביעתי הנעוץ בביצוע השלמות
חקירה במהלך המשפט ולאחר הגשת כתב האישום. באופן זה, נגרמה לנאשם 1 פגיעה של ממש ביכולתו להתגונן כהלכה. התביעה ביצעה, תוך כדי ההליך, פעולות חקירה שהיה מתחייב כי תבוצענה בידי החוקרים ולא בידי התובע עצמו.
כמו כן נטען, כי יש לראות בהימנעותה של התביעה מלזמן עדים מסוימים כדי להעיד בבית המשפט משום מחדל תביעתי, שפגע באפשרות להגיע לגילוי האמת.